שאלה:
השכרתי דירה לאדם רוסי מבוגר, הוא היה משלם לי בהעברות בנקאיות כל חודש. לפני כמה חודשים, הוא אמר לי שהוא נוסע לתקופה לרוסיה, והעביר לי מזומן מראש תשלום על ארבעה חודשי שכירות עד סוף החוזה.
למעשה למרות שהוא שילם לי מזומן, המשיך להיכנס לחשבון הבנק שלי כל חודש תשלום שכירות בהעברה בנקאית, ארבעה חודשי שכירות.
ניסיתי להשיג אותו בכל דרך והבנתי שהוא כבר לא חוזר לארץ, ואין לי שום דרך להשיג אותו או לשלם לו על החודשי שכירות.
מה עלי לעשות? האם הכסף שהוא שילם לי אני יכול להשתמש בו, האם אני צריך לתת אותו לצדקה?
תודה רבה.
תשובה:
שאלתך חשובה, כל הכבוד על זהירותך בממון.
אכן היות והכסף ששולם לך, כפי הנראה שולם בטעות, וככל הנראה במקום ליצור העברה חד פעמית בבנק השוכר יצר כנראה העברה מחזורית – הוראת קבע. לכן אין לתלות את התשלום הזה כמתנה אלא כטעות.
והואיל והוא טעות עליך להחזיר לו את הכסף, אלא שמאחר ואין לך דרך להשיגו, תוכל לרשום בפנקסך חוב על הסכום המגיע לו. ובכסף תוכל להשתמש.
חשוב לציין שאין טעם לעשות בכסף צורכי רבים, כי אין מדובר בגזילה חלילה, אלא בכסף ששולם לך בטעות והוא שייך לבעליו, וכשתצליח לאתר אותו תצטרך לשלם אותו לבעליו.
ראוי לציין כי כדאי שתנסה מידי פעם לאתר את השוכר, כי מדין מצוות השבת אבידה מוטל עליך להשיב לו את הכסף, לכן ראוי מידי פעם לנסות לאתרו, באמצעים חדשים, ולמרות שמדין השבת אבידה אינך מחוייב להוציא ממון במטרה לאתר את המאבד, בהחלט עליך לנסות לאתרו.
מקורות ונימוקים:
טעות בתשלום בכדי שהדעת טועה חובה להחזירה
בשו”ע חו”מ סימן רל”ב סעיף ב’ מבואר שכאשר שולם לאדם מעות היתירים מכפי המגיע לו, אם הסכום הוא בכדי שהדעת טועה בספירה, הרי הוא חייב להחזיר למשלם, כי תולים אנו את הדבר בטעות בספירה. אולם אם הטעות היא בסכום שאין הדעת טועה בו בספירה, אין חובה להחזיר את המעות למשלם, ואנו תולים את הדבר בכך שהמשלם שילם בכוונה תחילה תוספת תשלום במתנה או כנגד חוב שהיה חייב לו משכבר הימים.
ז”ל השולחן ערוך שם:
המקבל מעות מחבירו בין שהם במכר בין בהלואה בין בפרעון, ומצא יתרון במעות, אפילו אם לא תבעו חייב להחזיר – אם הוא בכדי שהדעת טועה, דהיינו שאם יש לחלק המעות העודפות להוציאם עשרה עשרה או חמשה חמשה, ואין אחת או שתים עודפות שאינן באות לכלל חמש, יש לומר שטעה בחשבונו, אם הם עשיריות טעה בין חמשים לארבעים או בין ארבעים לשלשים, ואם הם חמישיות יש שרגילים למנות ה’ ה’… אבל אם עודפות על החמישיות אחת או שתים או שלשה או ארבעה שאין מגיעות לחמש, כולם מתנה…. והוסיף הרמ”א בהגהתו בזה”ל: ובמקום שרגילים למנות אחת אחת או שנים שנים וכיוצא בזה, מקרי שהדעת טועה לפי המנהג שרגילין למנות, ע”כ.
לאור האמור היה מקום לומר, שכיון שהטעות של השוכר איננה טעות בספירה בכדי שהדעת טועה, יהיה הכסף של המשכיר.
אולם לענ”ד אין הדבר כן, ולמרות שאין הטעות בספירה בכדי שהדעת טועה, מכל מקום נראה ברור שהטעות היא בהקלדה בכדי שהדעת טועה, שככל הנראה נתן הוראה מחזורית ולא הוראה חד פעמית, ונראה שאף טעות כזאת דמיא לטעות בספירה בכדי שהדעת טועה, ואין עניין שהטעות תהיה דווקא בספירה, על מנת שנאמר שאין זו מתנה, אלא כל מקום שיש לתלות את התשלום בטעות שהדעת טועה, אמרינן שאין זו מתנה ועל המקבל להחזיר את הכסף למשלם.
רק גזלן שאינו יודע ממי גזל יתן הכסף לצדקה לצרכי רבים
הואיל וכך, שמוטל על המשכיר להחזיר את התשלום לשוכר, אין כל עניין או תועלת בנתינת הכסף לצדקה לצרכי רבים וכדו’, כפי המבואר בגמרא בב”ק צ”ד: הרועים והגבאין והמוכסין תשובתן קשה ומחזירין למכירין ושאין מכירין יעשה בהן צרכי ציבור. כן פסק השו”ע חו”מ שס”ו סעיף ב’.
הואיל ואין התועלת בנתינה לצרכי רבים אמורה אלא כאשר גזל ואינו יודע ממי גזל, כאמור. משא”כ כאן שיודע למי צריך הוא להחזיר את הכסף, לא יועיל מאומה לשלם את הכסף לצרכי רבים.
כסף שאין ידוע מי הוא בעליו יהא מונח עד שיבוא אליהו
לעניין השאלה מה לעשות בכסף זה. עיין במה שכתב בשו”ת הרמב”ם סימן תכ”א, שם נשאל על יהודי שנפטר בלי צוואה ואין ידוע מי הם יורשיו, ונשאל הרמב”ם מה לעשות ברכושו. והשיב הרמב”ם שאין לקחת ממה שהשאיר הנפטר, וכל מי שיקח ממנה שוה פרוטה הוא גזלן, אך אמנם ראוי שישאר הפקדון ביד ב”ד עד שיבוא אליהו, או יבוא יורשו ונתן אח”כ את ירושתו בראיה ברורה.
ועיין עוד בדברי הרי”ף בתשובה סימן נ”ג, שנשאל על מי שמת והניח אלמנה, ולא נמצא לו יורש האם תגבה כתובתה בלא שבועה, או דילמא בית דין משביעין אותה. והשיב, אין בכל ישראל שאין לו יורש אלא הגר, שכן אמרינן נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן ואם כן אין נותנין ממנו לבעל חוב ולא לאלמנה אלא בשבועה. ומה שישתייר מן הנכסים יפקידנו בית דין אצל נאמן ויכתוב שמו של ב”ד עד שיבא יורש, ואם לאו יהא מונח עד שיבא אליהו, ויודיע מי הוא היורש, וזהו הטעם בכל מה שאומרים יהא מונח עד שיבא אליהו.
ולמרות שהתשב”ץ כתב בחלק ד’ חוט המשולש טור א’ סימן י”ח אותה ה’ שהמנהג בכל הקהילות שמי שמת ולא ידוע מי הוא יורשו, שנותנים את נכסיו להקדש לעניי אותה העיר, אין זה מדינא אלא סוג של תקנה, ואין זה אמור אלא היכן שנתקן, אך בוודאי לא במקרה כעין נידון השאלה.
מה לעשות בכסף שדינו להיות מונח עד שיבוא אליהו
אכן למרות האמור, שהדין בכסף זה שנותר ביד המשכיר שיהא מונח עד שיבוא אליהו, אין עניין שישאר הכסף בחשבון הבנק של המשכיר ולא ישתמש בו עד שיבוא אליהו, אלא ירשום המשכיר חוב ממון אצלו בפנקסו לטובת השוכר, ויוכל להשתמש בכסף זה, עד שיבוא השוכר ויקבל את כספו, או עד שיבוא אליהו ויגלה לנו מי הוא השוכר.
כעין שכתב באגרות משה חו”מ חלק ב’ תשובה מ”ה ד’ על אבידה שאין בה סימן והרימה קודם יאוש שהדין הוא יהא מונח עד שיבוא אליהו, שיוכל להשתמש בה ולרשום בפנקסו חוב ממון על שוויות האבדה.
אכן אם ירצה יוכל להפקיד כסף זה בגמ”ח כספים, והכי עדיף טפי, שגם נעשה בכסף זה מצוות, וגם נותר הוא בעינו ממתין לבעליו.
