חייל צה”ל שנהרג במלחמת חרבות ברזל האם הוא קדוש

מקורות

א. לכאורה חייל שמסתכן בקרב, כיון שמסתכן להציל את עם ישראל, דמי להרוגי לוד ששנינו בפסחים (נ ע”א) ובבא בתרא (י ע”ב), שכשרב יוסף חזר מהעולם העליון סיפר ששם אומרים, הרוגי מלכות, אין אדם יכול לעמוד במחיצתן. והנה לדעת רש”י (שם) והעומדים בשיטתו (שהובאו בתשובה הקודמת אות ב) ביארו את מעשה הרוגי לוד, שמתו על הצלת עם ישראל, מימלא הוא הדין חייל שנהרג למען הצלת עם ישראל, ועל כן הוא כהרוגי לוד, שמעלתם רבה ועצומה, שא”א לעמוד במחיצתן אף אם בחייהם היו רשעים גמורים, כמו שכתב הרמב”ם (באיגרת השמד). והכי חזי הוית בכת”י בעל היבי”א זצ”ל שהחשיב חייל שמת בקרב בכלל הרוגי לוד, במכתב הנדפס בילקו”י אבלות (סימן נב הע’ י ד”ה נוסף) והוא מכתב תשובה לרה”ר לצה”ל, על חייל שנהרג בהפגזה מהאויר, ובשעת קבורה, אמו אמרה שתעביר אותו לקבורה בהר הרצל. ושם צירף שנח לנפטר להקבר על יד חביריו שנהרגו עמו במלחמה, שמעלתם גדולם, כמש”כ כיוצ”ב הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. עכ”ל. גם בתחומין (חי”ד תשנ”ד עמ’ 325) הרב הכותב נקט, שדין חיילי צה”ל שנפלו על משמרתם הוא דין הרוגי לוד. ושאף שיש לחלק שהרוגי לוד התנדבו למות, ואילו החייל כפוי למשימה מכח החוק, מ”מ היות ויכל להשתמט מהגיוס, ק”ו המתנדבים לחילות קרביים דהוי נדבה, לכן מתכפרים עוונותיו. עכת”ד. וכן מבואר בשו”ת מרכבות ארגמן (ח”ג ר”ס כו) שם דן האם מותר להקים מצבת זכרון לחיילים וז”ל, שקיפחו את חייהם על קידוש ה’ למעלה משבעים חיילים במבצע צוק איתן. ע”כ. ושם (אות יב) הביא מספר לימודי אצילות הנ”ל (בתשובה הקודמת הערה 6), וגיבל יחד דין הנהרג ע”י גוי להרוגי מלכות שא”א לעמוד במחיצתן, ע”ש. גם הרה”ג מנחם אדלר בישורון (חי”ח עמ’ תשנו) הסיק גבי אנשי בטחון וחיילים שנהרגו להציל את ישראל, שיש להם דין פפוס ולולינוס לרש”י, שמזומנים לחיי העוה”ב. ושכן כתב הפלא יועץ (ערך הצלה), רבים מבני ישראל הנראים לפנים ככלים רקים, אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל, שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים הגדולים שבישראל. עכ”ל. ושכ”כ הגר”ח שמואלביץ (בקונ’ הנדפס בסו”ס שיחות מוסר מאמר א) אלו שמוסרים נפשם על הצלתינו, אין כל העולם יכול לעמוד במחיצם כהרוגי לוד. ע”כ. אולם איהו סייג, שכ”ז יכון לרש”י ודעימיה, ברם להרמב”ם ודעימיה (שבתשובה הקודמת אות ג), אין ראיה, היות ולמדו שהרוגי לוד מתו על קידוש ה’, וממילא שאין מקור למוסר נפשו להצלת ישראל שא”א לעמוד במחיצתו, מהיכי תיתי שיש להם כפרת עוונות במיתתם, אף שברור שיקבלו שכר, ברם כפרה מנא לן, ואין מצוה מכבה עבירה, ק”ו כאן שלא היתה תשובה. עכ”ד.

ב. ברם יש לחלק בין הרוגי לוד שמסרו נפשם להצלת ישראל, לבין חייל שנהרג בקרב, לפי שחייל היוצא לקרב, אינו מוסר נפש בוודאות, אלא מסכן נפשו, ותקוה גדולה לו שיצא חי, ואילו ידע שימות, לא היה בא לקרב, דכל כה”ג אם אירע שמת בקרב, לא הגיע לידי המעלה הגדולה של הרוגי לוד שא”א לעמוד במחיצתו, אחר שמעלה נשגבה זו נכתבה על מי שהמית עצמו בפועל, להצלת עם ישראל. עוד יש לחלק, שפפוס ולוליאנוס הצילו בפועל רבים מעם ישראל, ועליהם נאמר החידוש הגדול שא”א לעמוד במחיצתן, אך מי שמסר עצמו להריגה להצלת רבים מישראל, ולא הואיל, מנ”ל שגם מעלתו כה רבה, וכן חייל שמת בקרב ומיתתו לא הכריעה את הקרב, ואף אילו כן, לא הכריע את המלחמה, דכל כה”ג מנ”ל להרים מעלתו עדי עד. גם יש לחלק בין אלו שמסרו עצמם למיתה, לבין חייל ההולך לצבא מסיבות אחרות, מפני שהחוק מחייב אותו לשרת בצבא, מפני הלחץ החברתי, והמעמד חברתי וכו’, ובוודאי שאינו הולך כדי למות להצלת ישראל. ועוד יש לחלק בין הרוגי לוד שנהרגו כדי להציל רבים, לבין חייל שמסתכן להציל יחידים, וכפי שכתב הנימוק”י (תענית יח ע”ב שם), שאחר שביאר שהרוגי לוד מסרו עצמם למיתה להצלת ישראל סיים וז”ל, ומכאן ראיה שצדיק גמור נקרא המוסר עצמו למיתה משום הצלת רבים מישראל. עכ”ל. הנה שהדגיש שדוקא להצלת רבים, ואילו המוסר נפש ממש להציל יחיד, לא יקרא צדיק גמור. וכיוצ”ב חזינן בשו”ת יבי”א (ח”י חו”מ סימן ו אמצע אות יב) שעסק בנושא אחר, האם מותר להסתכן כדי להציל יהודי, וכתב להשיב על הלומד מאסתר שמותר להסתכן, דשאני אסתר שהסתכנה כדי להציל את כל ישראל, ואז היא בכלל הרוגי לוד. לא המסתכן להציל יחיד. ע”כ. ודון מינה ואוקי באתרין. וכן בשו”ת צי”א (חט”ו סי’ ע וחי”ח סי’ א אות ט וחכ”ב סי’ ט) למד מהרוגי לוד שמותר למסור נפשו להציל רבים, ושכ”כ הישועות יעקב (יו”ד סי’ קנז ס”ק א). וכן דרך בתשובות והנהגות (ח”ה סי’ שצ). ע”ש. ועל כן נראה שדברי מרן היבי”א דלעיל מכת”י, נאמרו לצירוף ולא שכן הדין הגמור.

לדעת הרמב”ם ודעימיה

ג. זאת ועוד, כ”ז יכון לסיעת הראשונים הסוברים שהרוגי לוד מסרו נפשם להצלת ישראל, אך לדעת הרמב”ם ודעימיה (שבתשובה הקודמת אות ג), שהרוגי לוד מסרו עצמם על קידוש ה’, שוב אין מקור שהמוסר נפשו למען ישראל א”א לעמוד במחציתו. ואף שפשוט שהמוסר נפשו למען ישראל ואף המסכן נפשו, מעלתו רבה ונשאה, הן כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין לז ע”א ירושלמי פ”ח דיומא), ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, אולם אינו בכלל אלו שאין עומדים במחיצתן, כיון שזהו חידוש שחידשה הגמ’ לדעת הני קמאי לגבי המת על קידוש ה’ ולא על המוסר נפש להריגה. וכן הוכחנו לעיל (בתשובת הקודמת אות ד) מההר”ח או”ז (סי’ יד) וכך מבואר בשל”ה (שער האותיות אות א ס”ק סב) שמי שמענים אותו כדי שיספר דבר שיהיה ממנו היזק לישראל, ומסר נפשו שלא לגלות, אע”פ שקדוש יאמר לו, והוא מבני עליה כמו פפוס ולוליינוס במסכת תענית, אך אינו בכלל ונקדשתי, כיון שלא מת על קידוש ה’. עכ”ד. וכ”כ הרב הכותב בישורון והובאו דבריו לעיל (אות א).