נימוקים ומקורות:
מלבד מה שיש לנו לעמוד על טיבו של המשפט “צרת רבים – חצי נחמה” האם נכון הוא, גם יש לנו למצוא מקורו ולברר האם שאוב הוא מבאר מים חיים תורתנו הקדושה וחכמינו זכרונם לברכה.
מקור הדבר במדרשים ובראשונים ובאחרונים
ואכן ברבותינו הראשונים מצאנו לשון הקרוב לפתגם האמור, יעוין בספר החינוך (מצוה שלא) שכתב שמצוות תקיעת השופר ביום הכיפורים של שנת היובל המכריזה כי על בעלי העבדים לשחרר אותם לחופשי, נועדה בכדי לעורר לב הבריות ולחזק נפשם לקיים מצווה זו, בראותם כי דבר השוה הוא בכל הארץ ושהכל עושים כן, נצטוינו על זה (להכריז על כך בשופר), משום שאין דבר שיחזק ליבות בני אדם כמו מעשה הרבים, וכמאמר החכם “צער רבים – נחמה”.
ויש להביא עוד שהרמב”ם במורה נבוכים (חלק ג פרק מ) רואה נחמה זו כטבע האדם. ובזה הוא מבאר על דרך הפשט את הטעם לכך שבמות הכהן הגדול יכול הרוצח בשגגה לצאת מעיר המקלט חופשי מחשש נקמת גואל הדם, משום שמות הכהן שהוא צרת רבים, ישמש נחמה לגואל הדם, ובלשונו ”כי דבר זה בטבע האדם, כל מי שאירעו מפגע, אם נפגע זולתו בכמותה או יותר חמורה ממנה, מוצא בכך נחמה על פגעו”.
וכן פירש רבינו בחיי (במדבר לה כה, בטעמו השני) “שמיתתו של כהן גדול נחמה לקרובו של נרצח, שלא יחם לבבו עוד ולא ידאגו עליו כל כך”. ומקורו כנראה מפירוש רבינו מנחם ציוני, שכתב (שם) תולה חזרתו במיתת האיש הנכבד הגדול שבישראל ואהוב שבכולם, שבזה תנוח דעתו של גואל הדם, וזה עניין טבעי לכל אדם שיקרה לו צרה, שיתנחם בבא צרה כזו או קרובה כזו לזולתו”. עיי”ש.
ונראה שמקור הדבר הוא במדרש רבה (ואתחנן פרשה ב אות כב, הובא בילקוט שמעוני שם רמז תתכז) על מה שכתוב בתורה (דברים ד ל) “בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה” שמובא שם שרבי יוחנן פירש בשם רבי עקיבא “כל צרה שהוא של יחיד – צרה; וכל צרה שאינה של יחיד – אינה צרה”. וכן על הצד השלילי של המטבע, מצאנו במגילת איכה (ב יג) דכתיב “מָה אֲעִידֵךְ, מָה אֲדַמֶּה לָּךְ, הַבַּת יְרוּשָׁלִַם, מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ, בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן, כִּי גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ – מִי יִרְפָּא לָךְ”, ופירש שם רש”י (וכיוצ”ב בפירוש רבינו יוסף בכור שור), מה אשוה לך ואנחמך, כשבאה צרה על אדם, אומר לו “אף בפלוני עלתה כך” תנחומים הם לו. כלומר, ירמיהו מקונן על אי היכולת להשוות את שברונה של ירושלים לאסונות אחרים, כך שתמצא בהם נחמה, שגם אומה אחרת סבלה כמותה, כדרך העולם לנחם כך.
הרחבה והמחשה לדברים אלו מצאנו בפסיקתא רבתי (פיסקא ל – נחמו נחמו) וזה לשונה, כנגד מי אמר ירמיה למקרא הזה, לא אמרו אלא כנגד ירושלים, שהיו כל הנביאים מבקשים זיווג לירושלים ולא מצאו. משל לאדם שמתה לו אשתו ונכנסו חביריו לנחמו, אם על אשתו מנחמים לו ואינו מתנחם, אומרים לו וכי אשתך יפה מאשת פלוני שמתה וקיבל עליה תנחומים, אם על בנו כך אומרים לו בנך יפה מבנו של פלוני, כך אתה מוצא בשעה שהקב”ה מביא פורענות על המדינה מזדווג בה מדינה אחרת לנחם בה, כשהביא הפורענות על נינוה מזדווג לה אלכסנדריה שבמצרים שנאמר וכו’ (עי’ נחום ג ז-ט), לאלכסנדריה מזדווג בה נינוה לנחם שנאמר וכו’ (עי’ יחזקאל לא ב-ג ושם יב), אבל כנסת ישראל לא מצא להזדווג בה, עד שאמרו ישראל (תהלים קכג ב) “הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכעיני שפחה אל יד גבירתה – כן עינינו אל ה’ אלהינו עד שיחננו”, בא יואל וזיווג לה, דכתיב (יואל ב כג) “ובני ציון גילו ושמחו בה’ אלהיכם”, עיי”ש.
וא”כ יש לנו מקור לדבר במדרשים ובדברי הראשונים, אך את המאמר כלשונו דרך “צרת רבים – חצי נחמה”, מצאנוהו בדרשות מהרי”ט (פרשת כי תשא דרוש שני) לגבי דברי הנביא ירמיה (מז א) עיי”ש, וכן בדברי מהרש”א (גיטין נח.) על קינת ירמיהו (ו כו) באומרו “בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר, אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ”, עיי”ש.
מחלוקת תנאים האם יש נחמה בצרת רבים
ואולם כנגד זה מצאנו באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק יד אות ו) שכשמת בנו של רבי יוחנן בן זכאי לנחמו, נכנס רבי אליעזר וישב לפניו ואמר ליה: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך? אמר לו: אמור. אמר לו: אדם הראשון היה לו בן ומת, וקיבל עליו תנחומין… אף אתה קבל תנחומין. אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא הזכרת לי צערו של אדם הראשון? נכנס רבי יהושע וא”ל: רצונך אומר דבר אחד לפניך. א”ל: אמור. א”ל: איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד, וקיבל עליהם תנחומין, אף אתה קבל תנחומין… א”ל: לא די לי וכו’. נכנס רבי יוסי וישב לפניו. א”ל: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך. א”ל: אמור. א”ל: אהרן היו לו שני בנים גדולים ומתו שניהם ביום אחד, וקיבל עליהם תנחומין… ואף אתה קבל תנחומין. א”ל: לא די לי וכו’, נכנס רבי שמעון וא”ל: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך? א”ל: אמור. א”ל: דוד המלך היה לו בן ומת, וקיבל תנחומין, ואף אתה קבל תנחומין… א”ל: לא די שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני צערו של דוד המלך. ועיי”ש המשך המעשה עם רבי אלעזר בן ערך.
מבואר מזה, שתלמידי רבי יוחנן סברו שצרת רבים יש בה נחמה לאדם הפרטי, ואילו רבי יוחנן עצמו שהיה אמור להתנחם, לא סבר כך אלא הרגיש שאין כאן תנחומים אלא אדרבא תוספת צער.
ואמנם מצאנו בגמרא ברכות (ה:) שרבי יוחנן אמר “דין גרמא דעשיראה ביר” – “זו עצם מבני העשירי”, שנפטרו לו עשרה בנים והיה רגיל לשאת עמו עצם של בנו העשירי בשביל לנחם בו אבלים (עיי”ש בתוספות ובמהרש”א וביערות דבש ח”א דרוש ד). הרי לנו שרבי יוחנן עצמו סבר שסבל של אחרים אמור לנחם את האיש המצטער בכזה דבר. ולכאורה נצטרך לומר שאף שבתחילה מיאן להתנחם, בכל זאת לבסוף תפס כשיטת תלמידיו. אולם קושטא כי אין כאן קושיא כלל, כיון שלא מדובר באותו רבי יוחנן, שהרי מעשה באבדר”נ הוא בתנא רבי יוחנן בן זכאי תלמידו של הלל הזקן, ואילו בגמרא ברכות איירי באמורא רבי יוחנן בר נפחא שהיה רבו ורעו של ריש לקיש, וכן מה שהבאנו למדרש שאמר רבי יוחנן בשם רבי עקיבא ש”כל צרה שאינה של יחיד אינה צרה” הוא רבי יוחנן האמורא (דהא התנא היה רביה דרביה דר”ע), ואזיל לשיטתו, ותו לא מידי.
נחמה אמיתית לעומת נחמה מקרית
ומצאנו לגאון רבי יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש (ח”א דרוש ד) שכתב כי ישנם שני סוגים של נחמה. האחד הוא “נחמה אמיתית”, כגון נחמת הרופא לחולה בבשורה שהוא עתיד להירפא ולפיכך לא ידאג מהיסורים שהם מנת חלקו כעת, והשני הוא “נחמה מקרית”, “שיאמרו לו, וכי לבדך קרה זה, הלא רבים שתו מן כוס פורענות! וכאומרם “צרת רבים חצי נחמה”, עיי”ש. הרי שעמד על הגריעות שבנחמה זו, אך לא שלל אותה אלא קראה מקרית.
ויש לציין למה שכתב בספרו אהבת יהונתן על הפטרת חזון ישעיהו ועל הפטרת חזון עובדיה, שתיבת ‘חזון’ היא נוטריקון “חצי זעם וחצי נחמה”, (ומקורו מאגודות שמואל בשם סוד מישרים) עיי”ש מה שביאר בזה.
מפרשים שפירשו המאמר שלא כפשוטו
ואכן מצאנו להמגיד הקדוש שהיה מתגלה למרן הבית יוסף (ספר ‘מגיד מישרים’ פרשת מקץ) שעמד על הא דאמר ר’ יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר, דודאי איכא למיתמה דהוה מנחם לבני נשא על דרך “צער רבים – חצי נחמה”, והאי לאו נחמה דחכימי כוותיה איהו, אלא רזא דמילתא דלא הוה אמר הכי אלא לאינון דהוו צדיקייא ולא אתגלגלו אלא לאשלומי דרא, והוה אמר להו דלא ליצטערון דלית להון צורכא דבנין כמה דהוה ליה דמתו בנוי ולא מצטער עלייהו דלא הוה צריך לון, ומאי דקאמר דין גרמא דעשיראה ביר למירמז דמעשר ספירן יניק הוה וכלהו אשפיעו ביה ולא מתו אלא משום דלא הוה צריך להון. עכ”ל (ועיין ברש”י ברכות שם דהוו יסורין של אהבה). הרי לנו שהבנת המגיד הקדוש המופיע משמים שלא יתכן לומר שרבי יוחנן היה מנחם אחרים באופן שהצרה אינה שלהם בלבד, שזו לא נחמה של חכמים, ולכן היטה פשט המעשה לדברים שבסוד. ואגב אורחין שמענו מיניה נוסח שונה לפתגם דנן, דקאמר ‘צער’ במקום ‘צרה’.
ומצאנו לעוד גדולי ישראל שעמדו על פשרו של מאמר זה, ואף הם לא הסכימו לפשוטו של מאמר להחשיב צרת הרבים לנחמת היחיד, ומשום הכי פירשו בזה כל מיני פירושים, כדלהלן. ותחילה נביא את לשונו של הרה”ג בצלאל זאב שפרן בשו”ת רב”ז (ילקוט החנוכי סימן לא) בהצגת התמיהה, וכה כתב: הפתגם הזה שגור בפי העם בשם מאמר חז”ל, ולא נודע מקומו איה. וכל העובר ישתומם על מאמר ששמו פלאי, הכי בצרה שלא תבא צרעת ממארת לכל באי עולם, יפיג בזה צערו עד שתהיה בעיניו חצי נחמה? אין זה כי אם רֹע לב וקנאת איש מרעהו!
וביישוב הדבר הוא מפרש כוונת הפתגם, על פי מה שאמר החכם (משלי יב כה) “דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה” – לאחרים (יומא עה.), ופירש רש”י ‘ישחנה לאחרים – שמא ישיאוהו עצה’, והערוך (ערך שח ו) פירש ‘כדי שיבקשו עליו רחמים, וכדברי הערוך ראינו בגמרא שבת (סז.) שאמרו לגבי מי שיש לו חולה בביתו ‘יודיע צערו לרבים – ורבים יבקשו עליו רחמים. ובזה יעלה ויבוא על נכון דברי חכמנו בפתגם האמור שהליטו דבריהם במעטה מליצתם “צרת רבים – חצי נחמה”, כי אם רבים ישתתפו בצרת היחיד, ובצרתו גם להם צר, בטח מעתירים בעדו ומבקשים עליו רחמים, וכל שכן אם תלמיד חכם הוא שצריך שיחלו עצמם עליו (ברכות יב:), וממילא ישיג הוא בכך חצי נחמה, שהרי “תפילה עושה מחצה” (מדרש רבה ויקרא פרשה י אות ה, עיין רש”י פרשת עקב ט כ).
ועיי”ש שמצא זכר למאמר זה ממש”כ במדרש שצרה שאינה של יחיד אינה צרה וכנ”ל, והלום ראה בספר מלאכת מחשבת (פרשת כי-תבא אות ה, עמ’ 313, ובמהדו’ וינציאה שנת ת”ע הוא בדף צ טור ג) להגאון הפילוסוף האלהי ר’ משה חפץ זצ”ל, שהביא מאמר זה בשם “משל הקדמוני” והבינו כפשוטו, עיי”ש. ועיינתי שם וראיתי בהמשך דבריו שפירש בזה מאמר הכתוב (איכה ג לח) “מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵּצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב”, ‘הרעות’ בלשון רבים ‘והטוב’ בלשון יחיד, הואיל והרעות הבאות מיד ה’ הם על הכלל, ובעבור זה היחיד אינו מצטער כל כך, אבל הטוב בא לכל איש ואיש, ולכן ישמח ויגל בו ביתר שאת. ראה שם מה שהמשיך לבאר בזה פרשת מקרא ביכורים, ואכמ”ל.
והדרן לדברי חכמינו המטים מאמר זה מפשוטו, האדמו”ר ה’פני מנחם’ מגור (אוצר דרשות ומאמרים ח”ג עמ’ רלב) כתב אף הוא, מאמר זה ‘צרת רבים חצי נחמה’ צריך ביאור, וכי איזו נחמה יש לו לאדם אם צרתו היא גם צרת רבים, ולמה ירווח לו ביודעו שגם אחרים סובלים ומצטערים, ועוד הרי איתא בגמרא סנהדרין (קד.) על מה שכתוב (איכה א יב) “לא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ”, אמר רבה אמר ר’ יוחנן מכאן לקובלנא מן התורה, ופירש”י כשאדם מודיע צערו לאחר צריך שיאמר לו “לא תבא זאת לך כמו שבאה אלי” כי קשה הוא לשמוע שפעמים חוזרת עליו. הרי שההנהגה הראויה היא לבקש שצרת היחיד לא תהיה לצרת רבים ח”ו, ואם כן מהי הנחמה שבכך.
וכתב שם שכאשר שאל זאת את חמיו (הרה”ח ר’ אברהם מרדכי ז”ל בן דודו הרה”ק רבי משה בצלאל ז”ל הי”ד), השיבו ביאור נאה בזה, כי הנה כאשר באה צרה על האדם אזי צערו כפול, כי מלבד הכאב והצער מעצם הצרה הרי הוא מוטרד ומפוחד מכך שמידת הדין מתוחה כנגדו דוקא ומן השמים מקפידים עליו, אולם כאשר הוא רואה שצרתו הינה צרת רבים הרי הוא מתנחם בכך שאין הכעס מכוון כנגדו דוקא, ודבר זה חצי נחמה הוא, כי מעתה אין צערו כפול לדמות ולסבור שמידת הדין מתוחה כנגדו דוקא. [אכן מאידך י”ל שאם היא מתוחה נגדו – יעשה תשובה ויתכפר, ועוד שיתכן שזכות אחרים תגן בעדו ותסייעו לזכות, משא”כ כשמידת הדין מתוחה על הכלל – כבר לא יהיה בידו להינצל, (שו”ר מש”כ בזה הרב קול אליהו הצרפתי בדרוש לחורבן ביהמ”ק עמ’ שלג) ועיין].
ומצאתי מהלך נוסף (שהוא כשילוב של מהלך הרב”ז והאדמו”ר מגור) בשו”ת ישכיל עבדי (ח”ז או”ח סימן מד בתשובה לשאלה ח אות ב) בהא דפליגי תנאי (שבת יב.) דתנו רבנן: הנכנס לבקר את החולה אומר “שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבא”, ורבי מאיר אומר “יכולה היא שתרחם”, רבי יהודה אומר “המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל”, רבי יוסי אומר “המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל”. שבנא איש ירושלים, בכניסתו אומר “שלום” וביציאתו אומר “שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא, ורחמיו מרובין, ושבתו בשלום”. וביאר דת”ק ור”מ פליגי האם הזכרת רחמים גורמת צער לאדם, ורבי יהודה סבר שאפילו אם יאמר המקום ירחם עליך וכו’ אין בזה שום צער לחולה, שמה שמשתף אותו עם שאר חולים זה לו לנחמה, דכשיש צרה לרבים לא מדקדקים בפנקסיהם ונענים במהרה, וזהו מה שאומרים העולם “צרת רבים חצי נחמה” היינו דנענים מהר, ורבי יוסי מוסיף שיאמר לו “בתוך חולי ישראל” שבזה מדגיש שלא ידונהו בפנ”ע בפרטות אלא יחד עם הכלל, עכת”ד הנצרכים לענייננו.
חילוק ה’פלא יועץ’
ומכל הרבנים הנזכרים חזינן שמיאנו לקבל פתגם זה כפשוטו, ובדברי המגיד הקדוש רואים אנו שזוהי נחמה שאינה של חכמים. ובאמת כפי שהבאת בשאלתך, כמשקל נגד לביטוי האמור, נפוץ הביטוי “צרת רבים – נחמת שוטים”, ומצוי שאיש אחד אומר “צרת רבים – חצי נחמה” ורעהו עונה כנגדו “נחמת שוטים”. וזה כדברי המגיד, ויש לברר האם מצאנו לשון זו של נחמת שוטים על צרת רבים.
ונראה שמקור המשפט “צרת רבים – נחמת שוטים” הוא מהגה”ק רבי אלעזר פאפו בספרו ‘פלא יועץ’ שכתבו בתלת דוכתי דהוו חזקה (ערך אהבת רעים, ערך התעוררות, ערך תשובה), וכולהו בהקשר לאחד שמקצר בעבודת הבורא, שלא יתאוה שגם חבירו יהיה כמותו למען תהיה צרת רבים נחמת שוטים, שההולך בדרך חטאים רוצה וחפץ שיהיו חברים כמותו, הרי זה דומה למטרוניתא שיש לה עשרה בנים וציוה המלך עליהם לזון ולפרנס אותה ולהספיק לה די מחסורה, ויהי היום אחד מבני המלך היפר חוק ולא נתן חוקו לאמו אע”פ שהוא ענוש יענש, מ”מ הבן האוהב את אמו וצר לו על העדרו את חוקו שאול ישאל האם לפחות אֵחיו השלימו חוקם כי בזאת תהיה לו חצי נחמה, ואם יאמרו שכולם בגדו כמותו יגדל צערו לאם תבכה ותתייפח על שנשארה ברעב וצמא וחוסר כל, והנמשל מובן מאליו.
ואולם יש להקשות שהרי בפלא יועץ (ערך נחמה) גופיה, שערך סוגי הנחמות, וכתב שיש עוד מין נחמה אחרת כמאמר רבותינו ז”ל “צרת רבים – חצי נחמה”, ויתן אל לבו כי רבים שתו ובארזים נפלה שלהבת, וכמה גדולי עולם אנשי חיל עברו על ראשם המים הזדונים רעות רבות וצרות מינים ממינים שונים, דוק ותשכח שכל מיני יסורין שבעולם נפתחו בגדולים ולא טוב הוא מהם. עכ”ל הטהור. הרי שתפס בפשיטות בפתגמא דנן דצרת רבים היא חצי נחמה, ואף ייחסה לרבותינו. ועל כרחך לחלק בין מילי דעלמא, שיש לו לאדם להתנחם בהכי, משא”כ במילי דשמיא כאשר קצרה ידו בעבודת הבורא ומקצץ בנטיעות, בזה הוא נחמת שוטים. (וככה הוא בעוד מילי, וכגון ענין הסתפקות במועט). והוא פלא].
גם לי גם לך לא יהיה
ולהשלמת הענין, יש להביא את מה שמובא במסכת אבות דרבי נתן (פרק טז), רבי יהודה הנשיא אומר אמשול לך משל למה הדבר דומה, יצר הרע דומה לשני בני אדם שנכנסו לפונדק אחד נתפס אחד מהם משום ליסטות, אמרו לו מי עמך, יכול הוא שיאמר “לא היה עמי חברי”, אלא אומר “הואיל ואני נהרג יהרג חברי עמי”, אף כך אמר יצר הרע הואיל ואני אבוד לעולם הבא אני אאבד את כל הגוף. ע”כ.
והנה יש מושג של “תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים” שנאמר בשִׁמְשׁוֹן (שופטים טז ל), אך הכוונה בו איפכא, שברצונו לאבד את הפלישתים מוכן הוא למסור גם את נפשו, או הכוונה שכיון שבלא”ה הוא מת ירוויח גם את מות שונאיו. ויש גם את הענין של הקנאה, וכידוע המשל שהמלך אמר לאחד מה שתבקש אתן לך ואילו לחברך אתן כפול, והשיבו “נקר נא לי עין אחת ולחברי את שתי עיניו”. אבל במשל שבאבדר”נ, לכאורה אין לו ענין בהריגת חבירו, ורק משום שכבר הוא עצמו נתפס, אז רוצה הוא שגם חבירו יהיה עמו. אולם כד נתבונן נראה שזה גם ענין של קנאה, שאמנם נוצרת אחר מצב מסוים. וכפי שמצאנו אצל חוה (בראשית ג ו) שאכלה מפרי עץ הדעת “וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל” ופירש”י “שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אשה אחרת”, ודו”ק. וגם מצאנו ב”משפט שלמה” (מלכים א פרק ג פסוק כו) שהאמא של הבן המת אמרה על הבן החי “גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ”, ולכאו’ זה קנאה שנוצרה מחמת המצב ששתיהן ילדו ביחד והאחת איבדה את בנה ולכן קשה לה לראות שהשנייה נשארת עם בנה. אכן יש מפרשים שם דאיירי בשתי צרות (ששתיהן נשואות לאיש אחד) ולהן הרי יש שנאה מוקדמת ולא רק מאותו אירוע.
