מקורות ונימוקים:
איסור צביעת השיער לגבר
בגמרא בב”מ דף ס’: סוף פרק הזהב איתא, פרכוס דאדם מאי היא, כי הא דההוא עבדא סבא דאזל צבעיה לרישיה ולדיקניה אתא לקמיה דרבא אמר ליה זיבנן אמר ליה יהיו עניים בני ביתך, אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל זבניה יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אזל חווריה לרישיה ולדיקניה אמר ליה חזי דאנא קשיש מאבוך קרי אנפשיה צדיק מצרה נחלץ ויבא אחר תחתיו.
בגמרא מוזכר האיסור לצבוע את שיער הראש משום אונאה, אך לא משום איסור לא ילבש גבר שמלת אשה. [דברים כ”ב ה’].
אולם בעיון בדברי רש”י נבחין כי הוא מדגיש שהעבד המדובר היה עבד כנעני ולא עבד עברי, כיון שאין דין של עבד עברי נוהג אחרי החורבן. ואכן יש שדייקו בלשון רש”י שהדגיש נקודה זו, הואיל ועבד עברי אסור בצביעת השיער משום איסור ‘לא ילבש גבר שמלת אשה’, ולא רק מצד אונאה.
והנה בגמרא במכות דף כ’: איתא, הנוטל מלא פי הזוג בשבת – חייב. וכמה מלא פי הזוג? שתים, רבי אליעזר אומר: אחת; ומודים חכמים לרבי אליעזר, במלקט לבנות מתוך שחורות אפילו אחת – שהוא חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור, משום שנאמר: “לא ילבש גבר שמלת אשה”.
מבואר שאסור לגבר ללקט שערות לבנות מתוך שחורות משום לא ילבש גבר שמלת אשה. ונחלקו הרמב”ם והראב”ד אם הוא איסור מהתורה או מדרבנן. עיין רמב”ם הלכות עבודת כוכבים פרק י”ב הלכה י’.
אכן הרמב”ם שם הוסיף ולמד מדברי הגמרא שאין האיסור רק על ליקוט שערות, אלא כל תיקוני נשים ובכללן צביעת שער לבן בצבע שחור. זה לשון הרמב”ם הלכות עבודה זרה פרק יב הלכה י’:
לא תעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בו או שתגלח ראשה כאיש, ולא יעדה איש עדי אשה כגון שילבש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימים אותו החלי אלא נשים הכל כמנהג המדינה, איש שעדה עדי אשה ואשה שעדתה עדי איש לוקין, המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו משילקט שערה אחת לוקה מפני שעדה עדי אשה, וכן אם צבע שערו שחור משיצבע שיער לבנה אחת לוקה, ע”כ.
כן פסק השו”ע להלכה יו”ד סימן קפ”ב סעיף ו’,
אסור לאיש ללקט אפילו שער אחד לבן מתוך השחורות, משום “לא ילבש גבר”, וכן אסור לאיש לצבוע (שערות לבנות שיהיו) (ב”י) שחורות, אפילו שערה אחת. וכן אסור לאיש להסתכל במראה. (וע”ל סימן קנ”ו).
מן האמור למדים אנו כי אסור לגבר לצבוע את שיער ראשו, ואם עבר על כך לדעת הרמב”ם אף חייב מלקות.
צביעה שיער שלא לשם יופי או שלא למטרת ההידמות לאשה
כתב הב”ח יו”ד סימן קפ”ב על דברי הטור שם שכתב “לא תלבש אשה בגדים המיוחדים לאיש לפי מנהג המקום”. דברי רבינו בדין זה סתומים, דמשמע דבכל ענין אסור, ואינו כן, אלא יש היתר בשני דברים: האחד, שאין איסור אפילו בדבר שהוא נוי וקישוט אלא אם כן באשה הלובשת בגדי איש להתדמות לאיש, ואיש הלובש בגדי אשה להתדמות לאשה, אבל אם לובשין כדי להגן מפני החמה בימות החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים אין שם איסור.
והשני דאף להתדמות אין איסור אלא בדברים שהם עשויים לנוי ולקישוט וכדאיתא בספרי בפסוק ‘ולא יהיה כלי גבר’ וכי מה בא הכתוב ללמדנו? יכול שלא תלבש אשה כלים לבנים והאיש לא יתכסה צבעונין? תלמוד לומר ‘תועבה’ דבר המביא לידי תועבה, זהו כללו של דבר שלא תלבש אשה מה שהאיש לובש ותלך לבין האנשים והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים וילך לבין הנשים… אלמא דבבגדים שאינן עשויין לנוי ולקישוט אין בלבישתם שום איסור.
אמנם היד הקטנה הלכות עבודה זרה פרק ו’ אות ל’ כתב לתמוה על דברי הב”ח וכתב, גדולה התימה על גדולי חכמי האחרונים. והם דברי הב”ח שמביא הש”ך, שאין איסור אלא באשה הלובשת בגדי איש להתדמות לאיש, ואיש הלובש בגדי אשה להתדמות לאשה. אבל אם אין כוונתו להתדמות אלא שלובשין כדי להגן מפני החמה והצנה והגשמים מותר עכ”ל. וכן כתב הט”ז וז”ל: לא תעדה אשה משמע דרך עידוי וקישוט אסור אבל אם עושה מפני החמה וצינה וגשמים אין איסור כן נ”ל פשוט וכן משמע מדהתירו בסימן קפ”ו להסתפר במראה כשיש צורך לעשות כן עכ”ל. ולחוסר דעתי גדלה התימה והפלא על דבריהם: מאין להם לבדות סברות מלבם ולהתיר איסור תורה שיש בה מלקות? וכי איסורי תורה דוקא במכוין לאיסור תליא מלתא? במכוין במעשה תליא מילתא.
אולם למעשה בשו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ב’ סימן ס”א כתב שצביעת שיער לגבר, אם איננה לשם יופי והתקשטות, אלא כדי להראות צעיר להתקבל לעבודה וכדו’, במקום שאין איסור אונאה, הדבר מותר מצד איסור “לא ילבש גבר שמלת אשה”, והיינו על פי דברי הב”ח והט”ז הנ”ל. זה לשון האגרות משה שם:
ובאם כוונת צביעתו הוא לא ליפוי אלא כדי שיקבלוהו למשרה באופן שאין איסור אונאה כגון שיודע שיעשה המלאכה כצעיר מסתבר שיש להתיר כמו בלובש מפני החמה והצנה שהתיר הב”ח כדהביאו הט”ז סק”ד והש”ך /סי’ קפ”ב/ סק”ז והסכימו לזה כיון שהוא רק דבר אחד ולא מתדמה בזה לאשה. אחרי כתבי זה נזדמן לי לראות ספר המאור להגרא”מ פרייל שמדבר בזה וכן תשובה מהגאון ר’ משה מרדכי עפשטיין הר”מ דסלאבאדקא והעלו ג”כ להתיר לצבוע בשביל השגת משרה כשליכא איסור אונאה עיין שם.
כן התיר בשו”ת שרידי אש ח”ב סימן מ”א בזה”ל:
נשאלתי מכמה אנשים: מי שנזרקה שיבה בזקנו ועל ידי כך הוא נראה זקן יותר מכפי שהוא באמת, ודבר זה גורם לו הפסד גדול בין בענייני שידוכים ובין בענייני מינוי לפקידות במשרד או בבית – מסחר, אם מותר לו לצבוע שער זקנו הלבן בצבע שחור או צהוב הכל כפי צבע שערו הטבעי שלא הלבין עוד.
תשובה: על דבר זה כבר נשאלו גדולי הדורות הקודמים והם נחלקו בדעותיהם, הללו אוסרים והללו מתירים, ויש שמתירים רק ע”י נכרי אבל לא ע”י ישראל, ואחרים מתירים רק בצבע מסויים וכו’…
הסיכום היוצא מכל האמור לעיל, שלכל השיטות יש להתיר ציבוע השערות אם אינו מתכוין ליפוי כי אם לתועלת מעשית, כמו שהוכחנו לעיל. שלסמ”ג ולר”ת הדבר מפורש בגמ’ נזיר נ”ט, ושאר הראשונים כתבו, שלהרחיק צער או את הביוש או להיזהר מנזק או מפני הצינה, מותר ללבוש בגדי אשה או להסיר שער בית השחי וכן מותר להסתכל במראה. והוא הדין דמותר לצבוע שערו במקום שגורם לו הלובן הפסד או ביוש, שהיסוד של האיסור ומהותו הוא להתקשט בתכשיטי אשה, וכל שאינו עושה לתכשיט אין כאן איסור.
כן התיר מרן הרב עובדיה יוסף בשו”ת יחווה דעת חלק ה’ סימן נ”ה בזה”ל:
וגדולה מזו מצינו להגאון הבית חדש ביורה דעה בסימן קפ”ב שכתב, שאיסור לא יהיה כלי גבר על אשה וכו’, אינו נוהג אלא בדבר שהוא לנוי וקישוט, וכמו שמוכח מדברי הרמב”ם (בפרק יב מהלכות עבודה זרה). ואפילו בדבר שהוא נוי וקישוט אין איסור אלא באשה הלובשת מלבושי איש כדי להתדמות לאיש, וכן באיש הלובש בגדי אשה כדי להתדמות לאשה, אבל אם לובשים בכדי להגן מפני החמה או מפני הצנה מותר. ע”ש. וכן פסק הטורי זהב (סימן קפב סק”ד). ואף על פי שבספר יד הקטנה (דף רעט ע”ב) האריך לדחות דברי הב”ח והט”ז, משום שאף על פי שהלכה רווחת דבר שאינו מתכוין מותר, זהו דוקא כשעושה פעולה המותרת, וממילא בלא כוונה יתכן שתיעשה מלאכה, אבל איש הלובש בגדי אשה, ואשה הלובשת בגדי איש, אפילו אינם מתכוונים להתדמות, הרי הוא בגדר פסיק רישיה, וקיימא לן (שבת עה ע”א וקג ע”א וש”נ) מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. ולכן אין לסמוך על סברא זו להקל באיסור תורה. ע”ש. אולם בשו”ת מהר”ם שיק (חלק יורה דעה סימן קעג) יישב לנכון דברי הב”ח והט”ז, על פי דברי הרשב”א (שבת קלג ע”א), ושכן הדין כאן שמסיים הכתוב כי תועבת ה’ אלהיך כל עושה אלה, שלא אסרה תורה אלא כשמתכוין האיש לדבר תועבה, דהיינו להתדמות לאשה, וכן להיפך. ע”ש וכן כתב בשו”ת ערוגת הבושם (חלק יורה דעה סימן קלח אות ד’) ליישב דברי הב”ח והט”ז הנ”ל. ע”ש. וכן העלה בשו”ת אבני צדק (חלק יורה דעה סימן עב). וכן הסכים הגאון הנצי”ב בספרו עמק הנצי”ב על הספרי (פרשת כי תצא). וראה עוד בזה בשו”ת מהרש”ם חלק ב’ (סימן רמג), ובשו”ת ימי יוסף ידיד מהדורא בתרא (חלק יורה דעה סימן ו’). ולפי זה גם בנידון שלנו שאין כוונת המורות בנשיאת הנשק כדי להתדמות לגברים, אלא רק להגן על נפשותיהן ועל נפשות תלמידיהן שבפיקוחן והשגחתן, נראה שהדבר ברור שאין בזה משום לא יהיה כלי גבר על אשה. [וכן מצאתי כעת להגאון רבי משה פיינשטיין בשו”ת אגרות משה כרך ו’ הנד”מ (חלק יורה דעה סימן עה), שהעלה להקל כדברינו. ע”ש].
על כן למעשה צביעת שיער שלא לשם נוי והתקשטות, אלא למטרה להיראות צעיר הדבר מותר. יתר על כן אף צביעת השיער לשם יופי, אם הוא גם מנהג הגברים ואיננו למטרת ההידמות לנשים המתקשטות בצביעת שערן, יש להתיר את הדבר.
