מקורות:
תחילה וראש יש לדעת, דבנידון שלכם, המוצא בודאי כדין עשה שטרח להכריז, דאע”ג דכתבתם שהמזוזות נמצאו “במקום הומה באדם” (ונראה גם ממכתבו שנמצאו דרך נפילה), דעת מרן השו”ע שקיבלנו הוראותיו, בחו”מ סי’ רנט’ סע’ ג’, דאבידה אפי’ במקום שרבים מצויין שם מחוייבת בהכרזה (ודלא כשיטת הראב”ד) כל עוד שרוב ישראל עוברין ושבין שם, כמובן כשיש סימן. ובנידון שלכם, הואיל ונמצאו ח”י מזוזות במספרם כמשפט בתוך “שקית”, כל כה”ג מנין הוי סימן, דכל שנמצאו חפצים אגודים במנין שאין רגילות להיות דוקא כמנין הלזה, הוי סימן, וכדמוכח במציעא דף כג’ ע”ב ובכמה דוכתי. [ולפענ”ד גם כל מזוזה כשלעצמה קרוב להחשב כחפץ שיש בו סימן, דנהי דאין דרך רובא דרובא דאינשי לקרוא במזוזות ולתת לבם לסגנון הכתב, מ”מ כל אדם יודע מאיזה סופר קנה את המזוזות (או מאיזה סוחר, ורוב הסוחרים יש להם ב’ או ג’ סופרים קבועים שקונים מהם ותו לא), ויכול לברר כיצד היה סגנון הכתב במזוזה שנאבדה, ולתת סימן. איברא דאין דרך לטרוח כולי האי עבור מזוזה בודדת].
ולאחר שהכריז זמן רב ולא נמצאו הבעלים, קיי”ל (במציעא דף כט’ ע”ב, ובשו”ע חו”מ סי’ רסז’ סע’ כא’) גבי תפילין, דמותר לשום דמיהם (ולרשום בפינקסו את הסימנים ואת השווי) ולהשתמש בהם, יען כי תפילין וכיוצא בהן שכיחים לקנותם ואין הבעלים מקפידים לקבל דוקא את התפילין שנאבדו, ואם בימים הרבים ההם ימצאו הבעלים, יתן להם הכסף כפי שרשום בפינקסו. [ומור”ם בדרכי משה או”ח סי’ יד’ סק”ב כתב דבקושטא אין צריך שומא אלא היכא דהמוצא נכספה וגם כלתה נפשו להניח תפילין של עצמו, אך אם לא אכפת ליה להמוצא להניח תפילין שאולין, גם בלא שומא שרי, כיון דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה (ובזה מיישב קושיות הנמוקי יוסף בב”ב דף מד’ ע”א ד”ה אחר, על הריטב”א). וכעי”ז כתב בביאור הגר”א או”ח סי’ יד’ ד”ה וה”ה בתפילין. ומיהו הש”ך בחו”מ סי’ עב’ סק”ח כתב דבאופן קבוע אסור להשתמש בתפילין ללא שומא יען כי מתבלה, ובזה ג”כ מינח ניחא תמיהת הנמוק”י הנ”ל על הריטב”א. ובאמת כחילוק זה (בין שימוש המבלה את הקרן לשימוש שאינו מבלה) מבואר בריטב”א הנדמ”ח ובשיטה מקובצת בשמו. וע”ע בזה בברכי יוסף או”ח סי’ תלז’ סק”ו ד”ה ויש להעיר, ובשו”ת חת”ס חאו”ח סי’ ב’, ובארצות החיים להמלבי”ם סי’ יד’ סק”ג ד”ה אמנם גם, ושאר אחרונים חביבים. ולא אכניס ראשי במסכת אריכי”ן זו לעתות כאל]. ברם בשו”ת מנחת אלעזר ממונקטש ח”ד סי’ ט’ כתב, דכל זה היינו דוקא בימים ההם בזמן ההוא, משא”כ האידנא דדרך בנ”א להקפיד על סופר מסויים, נחשבים התפילין כחפץ שאין מצוי לקנותו, וא”כ אין היתר לשום דמיהן, דהרי צריך להחזיר התפילין עצמם. עיי”ש. ודברי טעם הם. וכמדומני שבספרי מחברי ימינו מובא כן משם הטוב דהגרי”ש אלישיב זצ”ל. והוא הדין והוא הטעם בנידון שלכם, דכיון שכתבתם שהמזוזות הן מהודרות, מצוי שהבעלים יחפוץ דוקא במזוזות אלו, ולכן יש חיוב להחזיר המזוזות עצמן, וממילא אסור לעשות מהם גמ”ח [דלענין עשיית גמ”ח, לכו”ע לא שייך לומר ניחא ליה לאינשי וכו’, כיון שמוסר המזוזות לכל דורש, ובנקל הוא שיגנבו או שיאבדו], אלא יהיו מונחות עד שיבוא אליהו הנביא זכור לטוב בב”א, ואז השב תשיבם לאחיך.
ואף אם עבר זמן מופלג מאז שנאבדו המזוזות, ובודאי כבר התייאשו הבעלים (אע”פ שיש בהן סימן) מ”מ כיון דבאיסורא אתו לידיה, אין לנו רשות להשתמש בהן. ועל אף דדעת הסמ”ע סי’ רס’ סקמ”ב (ובדרישה בסוף הסימן) אליבא דהרמב”ם, דאם נטל על דעת להחזיר (דלא מקרי “באיסורא אתיא לידיה”) ואח”כ נתייאשו הבעלים דשרי לזכות לעצמו, מסתברא דהיינו דוקא באבידה שאין בה סימן אלא שהיה יאוש שלא מדעת, משא”כ לענין אבידה שיש בה סימן, שכבר חל עליו חיוב גמור של מצות השבה, לא אמרינן הכי [דאבידה שיש בה סימן ואח”כ התייאש, חמיר טפי מאבידה שאין בה סימן ונטל לפני היאוש, והנה אפי’ רבא שחולק על אביי לענין יאוש שלא מדעת כשאין סימן, מודה כשיש סימן כמבואר במציעא דף כא’ ע”ב, ומ”מ מקום יש בראש להרחיב בזה, ואין זו שעת הכושר], וכדמוכח מסתימת הפוסקים לענין תפילין הנ”ל. וגם מה שהעלה הש”ך סי’ רס’ סקכ”ו בדעת הרמב”ם, ד”יאוש שלא מדעת” נאמר רק לענין שאסור לזכות בחפץ, אך הותר להשתמש בו לאחר היאוש, לא כתב הש”ך כן אלא לענין אבידה שאין בה סימן, משא”כ אם יש בה סימן י”ל דגם הרמב”ם מודה ואזיל דהואיל ובא לידו בעת חיוב השבה גמור, עדיין עומד באיסורו איסור עולם, וכמו שכתב להדיא בשו”ע הגר”ז הלכות מציאה סע’ ב’. ובר מן דין, דברי הסמ”ע הנ”ל ודברות הש”ך הנ”ל נאמרו בישוב שיטת הרמב”ם, ושלמים וכן רבים מגדולי הראשונים כמלאכים ז”ל פליגי עליה בדא (רמב”ן ראב”ד רשב”א ועוד). זאת ועוד אחרת, דכבר העיר החזו”א בב”ק סי’ ח”י אות א’ (ד”ה תוד”ה ה”נ), דאם המוצא עודנו עומד בנכונותו להשיב את האבידה, א”כ לא חל היאוש כלל, דמה שהבעלים מתייאשים הוא יאוש בטעות. [ומיהו יש להרחיב בהנחה זו ואכמ”ל]. והואיל והרב השואל חפץ למען צדקו לעשות נחת רוח לבוראו ע”י הקמת גמ”ח מזוזות, בודאי אין לו להקים גמ”ח מפוקפק כזה.
ואשר שאול שאלתם, האם יש לסמוך על כשרות המזוזות שנמצאו בחוצות ירושלים ואין ידוע מהיכן מקורן (כלומר, דאע”ג דכבר בדק את המזוזות ונמצאו כהלכה, שמא יש בהן פיסול סמוי מן העין, וכגון “שלא כסדרן” וכיו”ב), לא השכלתי מהי שאלתו, הלא גמ’ ערוכה היא (הזכרנוה לעיל) לענין תפילין (וה”ה למזוזה, דקיל טפי מתפילין כפי שאבאר בסמוך), במציעא דף כט’ ע”ב: “אמר שמואל, המוצא תפילין בשוק, שם דמיהן ומניחן לאלתר.” ע”כ. [והטעם לשבח דאין חוששין לפיסולים נסתרים, יען כי רוב מצויין אצל תפילין (ומזוזות) מומחין הם – הב”ט היטב היטב הב”ט בתוס’ במנחות דף מג’ ע”א דיבור ראשון, ובחי’ הריטב”א בעירובין דף צז’ ע”א ד”ה ופרקינן, ובשו”ת התשב”ץ ח”א סי’ קכ”ז ד”ה ומה שנעזרת]. ונפסק בשו”ע חו”מ סי’ רסז’ סע’ כא’. וראה גם בעירובין ריש פרק “המוציא תפילין”, אלא דמשם אין להביא עולת ראי”ה כולי האי.
וכן מוכח נמי ממה שפסק מרן בשו”ע או”ח סי’ ט”ל סע’ ו’, דתפילין שמצאן ביד עכו”ם ואינו יודע מי כתבם, כשרים [ואף לדעת המ”ד בגיטין דף מה’ ע”ב דיש לגנוז, היינו משום דחושש שמא העכו”ם כתבו, משא”כ לענין מציאה לא שייך כלל לחוש כן, דאין עכו”ם מצויין אצל תו”מ כל עיקר].
והבט וראה גם במנחות דף מב’ סוף ע”ב, ת”ר וכו’ תפילין יש להם בדיקה ואין ניקחין [כלומר לכתחילה[1]] אלא מן המומחה, ספרים ומזוזות יש להן בדיקה וניקחין מכל אדם.” עכ”ל. הא קמן דמזוזות אף לכתחילה ניקחין מכל אדם, וקיל טפי מתפילין [אם מהטעם שהזכרנו לעיל בהערה עפ”י התוס’, אם מהטעם המפורש ברש”י דס”ל דמזוזות לא בעי עיבוד לשמה].
וגדולה מזו מצינו למוהר”י חאג’יז זלה”ה בשו”ת הלק”ט ח”ב סי’ קסו’, וז”ל: שאלה המוצא תפילין מונחין בגניזה מהו. תשובה לכאורה איכא למימר דכיון דהשליכום שיש בהם איזה פיסול בסתר אע”פ שמוצא אותם כשרים, דשמא לא נכתבו לשמן או שמא לא נעבד עורן לשמן, דהא אמרינן (ב”מ דף יב’ ע”ב) גבי שטר כיון דנפל איתרע וחיישינן דילמא כתב ללוות ולא לוה וכו’ חששות רחוקות. מיהו אפשר דלא דמי, דהתם אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ויד בעל השטר על התחתונה, אבל גבי איסורא אין לחוש כל כך, ואם מצאן דרך הינוח בכיסן ליכא למיחש, אבל אם הם מושלכין שם בלא רצועות ופתוחות אפשר שאז יש לחוש.” עכ”ל. הרי שפתותיו ברור מללו דאפי’ שנמצאו בגניזה, התפילין כשרים כל עוד שהם בכיסם כדרכן. ודברי הלק”ט הובאו בבאה”ט סי’ לט’ סקי”א. וכן הורה גבר הכהן הגדול מאחיו הרב משנ”ב זצוק”ל בסי’ ט”ל סקכ”ח, כדברי הלק”ט.
איברא דחזי הוית בקונטרס גניזת קודש קוסובסקי עמ’ יב’, שכתב להעיר דקולתו של הלק”ט שייכת רק בתפילין ולא במזוזות, כיון דסגירת התפילין מוכיחה עליהן שהם כשרים, משא”כ לענין מזוזות דלא שייך סגירה ופתיחה. ברם בשו”ת שבט הקהתי ח”ו סי’ שעג’ העלה, דאם ימצא תמצא מזוזות בגניזה, והם מגולגלות, ובדק ולא מצא בה טעות בכתיבה – הרי הם כשרות, דאילו היה בה פיסול ד”שלא לשמה” (למ”ד) או “שלא כסדרן”, לא היו טורחין לגלגלן. וכתב דהסכים עמו הגרי”ש אלישיב זצ”ל. עיי”ש. וראה גם בספר גנזי הקודש פיינהנדלר עמ’ ער”ה בתשובת הגר”י זילברשטיין שליט”א, דאפי’ מזוזות שבגניזה יש להתיר עפ”י חילוק כל דהוא עיי”ש[2]. [ושא נא עיניך וראה בתורת חיים סי’ ט”ל סקט”ז לענין תפילין, שכתב דבקושטא מסתברא דאף אם ימצא תמצא את בתי התפילין פתוחים נמי יש להכשיר, דאילו היו הפרשיות פסולות מדוע טרחו להכניסן לבתים עיי”ש]. ומ”מ בנ”ד אין אנו צריכין לכל זה, דבלא”ה המזוזות לא נמצאו בבי גזא כי אם ברה”ר דרך נפילה.
וכנראה כוונתכם בשאלה הניצבת היא, דשמא בזה”ז לא אמרינן רוב המצויין אצל סת”ם מומחין הם, דהרי הן עתה רבים עם הארץ שקונים תפילין רק לצורך יום ה”בר מצוה” (ובתר הכי מניחי”ן תפילין – בקרן זוית, וכאבן שאין לה הופכין) וקונים מזוזות “לצאת ידי מסורת” מכל הבא לידם הזול הזול קודם, ולצורך הציבור הלזה קמו פועלי עון מחטאי הרבים שמפיצים תפילין ומזוזות פסולין אליבא דכו”ע, ויש מהן מודפסות ע”ג נייר לאלפים ולרבבות, וא”כ האי כללא ד”רוב מצויין אצל סת”ם מומחין הם” נפל בבירא יומא כי האידנא. [וכבר מצינו אצל כת קמאי שנשאו קינה וקול בכי על סופרי הדור שמפיצים תו”מ פסולין, כלך הבט נא במטה יהודה עייאש סי’ ט”ל סק”ה, ובשו”ת חת”ס בליקוטין סי’ פג’ ד”ה הריני, ובחתן סופר סוף שער הטוטפות, ועוד, ואנן מה נענה אבתרייהו]. ברם לפענ”ד בנידון שלכם הדבר ברור כביעתא בכותחא, דכיון שהמזוזות חזותן מוכיחה עליהן שנכתבו עפ”י דיני צורת האותיות, ובשירטוט, וע”ג קלף כדת, פשיטא דאמרינן שפיר דרוב מצויין אצל מזוזות כאלו מומחין הם [וגם חבל אחרונים הנ”ל שכתבו דשכיחי טובא תקלות אצל סופרי הדור, לא כתבו לשנות מהדין הפשוט שבשו”ע או”ח סי’ ט”ל סע’ ו’ וחו”מ סי’ רסז’ הנ”ל, ועיין שו”ת כתב סופר חאו”ח סי’ ה’, ובקסת הסופר סי’ א’ סע’ ה’ ובלשכת שם סק”ט, ובשערי אמת פרק סא’ דף ז”ן ע”א סע’ ג’, ושאר אחרונים חביבים], ובפרט שכבודו העד העיד בנו שהמזוזות נכתבו בכתב יפה תואר ויפה מראה וכי תאוה הם לעיניים, ועל אחת כמה וכמה שהמזוזות נמצאו בחצרות קודש שכונת “בורו פארק”, אשר רובא דרובא מהעוברים ושבים שם הנה הינם יראי ה’ וחושבי שמו ומהדרין היטב במזוזות. שירבו כמותם. וזו אינה צריכה לפנים לפקצ”ד.
הערות:
[1] כן כתבו התוס’ בעירובין דף צז’ ע”א ד”ה הלוקח בשם ר”י, ובקושטא כן מפורש בתוספתא בעבודה זרה פ”ג הל’ ח’, דאף בתפילין בדיעבד משרא שרי ע”י בדיקה מיהא [ולפ”ז היכא דמוצא תפילין, כדיעבד דמי ולכן שרי, וכן הבהיר בשיטה מקובצת למנחות דף מב’ ע”ב אות טו’ בשם מהר”פ, עיי”ש]. ובראשונים כמלאכים ז”ל נאמרו כמה מיני מטעמי”ם לענין ההקפדה לכתחילה לענין תפילין, ודעת התוס’ במנחות שם ד”ה תפילין, והרא”ש בהל’ תפילין סי’ לא’, דאינו מחשש לפיסולים נסתרים, דאין חוששין לזה כלל, אלא החשש הוא שהסופר איננו מומחה בחסירות ויתירות, וחוששים שמא [הקונה – זו הפשטות] יתעצל בבדיקה כיון דטורח הוא לו להסיר את התפירה ולחזור לתפרן. עיי”ש [וחשש זה כמובן לא שייך במזוזות]. ולגירסת הרי”ף בהל’ ציצית, אף תפילין ניקחין מכל אדם. ואין צורך להרחיב את היריעה בזה, כי אינו נוגע לנ”ד.
[2] שם כתב דכיון דהמזוזות היו קטנות קצת, יש לתלות דמאן דהוא קנה דירה עם מזוזות אלו וגנזם מפני שגודלם אינו הולם בני תורה. ודברים אלו אמר בשיעור הקבוע לרבים, וקם אחד משומעי לקחו ואמר כי אמת נכון הדבר, אני הוא זה שגנזתי את המזוזות, עיי”ש.
