שאלה:
ההלכה היא שקטן פחות מגיל בר – מצוה שגנב כסף והוציאו לצרכיו האישיים, וכעת לאחר שהגדיל חזר בתשובה, אינו חייב להחזיר את הכסף שגנב בהיותו קטן, אל אותו איש שנגנב ממנו.
האם גם לצאת ידי שמים פטור, מה הדין ממידת חסידות ולפנים משורת הדין?
תשובה:
מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר חלק ח – חושן משפט סימן ו פסק קטן שגנב או שהפסיד ממון לחבירו, מן הדין פטור לשלם אפילו לאחר שיגדל. ואינו חייב אפילו לצאת ידי שמים, ומכל מקום ממידת חסידות טוב שיתן איזה סכום לכפרתו, ושב ורפא לו.
מקורות:
הרמב”ם (בהלכות גניבה פרק א הל’ ח) כתב: “קטן שגנב פטור מתשלומי כפל. ואם איבדו אינו חייב לשלם אף את הקרן, ואפילו לאחר שהגדיל”. וכן פסקו הטור ומרן השולחן ערוך חו”מ (סי’ שמט סעיף ג). וכיוצא בזה כתב עוד הרמב”ם (בפרק ד’ מהל’ חובל ומזיק הלכה כ) וז”ל: חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורים. ואף על פי שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אינם חייבים לשלם, שבשעה שחיבלו לא היו בני דעת. וכן פסק מרן בש”ע חו”מ (סי’ צו ס”ג): “ואם טענו בדבר שאין לקטן הנאה ממנו כגון נזקים וחבלות אף על פי שהוא מודה ויש לו ממה לשלם פטור ואפילו לאחר שהגדיל”. וכן פסק בעל התרומות (שער לו ח”ב סי’ ו). וכן פסק הרא”ש (שבועות פרק ו סימן כג), שגזלות וחבלות שעשה הקטן אפילו אם הוא מודה בכך פטור, ואפילו לכשיגדיל, משום דלאו בר עונשים הוא כלל על מה שעשה בקטנותו.
וכן משמע מאור זרוע ב”ק (פרק החובל סימן שמו), שכתב, אהא דתנן: “נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם”, ומדלא קתני שאם נתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן חייבים לשלם, מוכח שאף לאחר זמן אינם חייבים לשלם, כיון שלא היו בני דעת בשעת החבלה, ולא חל חיובא עלייהו. אבל רש”י פירש לקמן (צח ב) רפרם כפייה לרב אשי, ששרף שטר חוב בילדותו ואגבי מניה גוביינא מעליא, משמע שקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדיל. וכן משמע מהגמ’ (לט א) גבי שור של חש”ו שהוחזק נגחן וכו’, וכל שכן היכא דנפשייהו אזקי דפרעי לכי גדלי.
שיטת התוס’ מגילה (יט ב) הקטן עצמו כשהגיע לחינוך הוא חייב מדרבנן במצות, מטעם חינוך, לפ”ז י”ל שאם גנב או הזיק, כיון שעכ”פ היה חייב במצות חינוך מדרבנן, והוא עבר עליה, כשיגדיל יהיה חייב לשלם. אבל שיטת הרמב”ן במלחמות פ”ג דברכות (כ ב) שהקטן אינו מחוייב לא מדאורייתא ולא מדרבנן לקיים מצות התורה, ואין מצות חינוך מוטלת אלא על אביו, שהוא חייב לחנכו. וכ”כ הרמב”ן בחידושיו (קידושין לא א). וכ”כ המאירי והריטב”א מגילה (יט ב). והר”ן בקידושין (לא א). וכתב מרן בכסף משנה (פ”ו מהל’ חמץ ומצה הלכה י) שדעת הרמב”ם כדברי הרמב”ן.
ולפ”ז י”ל דהרמב”ם לשיטתיה, שמכיון שאין שום מצוה על הקטן עצמו מדין חינוך, ומצות חינוך מוטלת על אביו דוקא, הלכך קטן שגנב או הזיק פטור אף לכשיגדיל. אלא שלפי זה לא אתי שפיר פירוש רש”י בב”ק (צח ב), שמחייב קטן שהזיק לכשיגדיל, לפי שיטתו בברכות (מח א) דקטן אפי’ מדרבנן לא מחייב במצות חינוך, דעליה דאבוה הוא דרמי לחיוביה. אלא יש להעמיד שיטתו בברכות (מח א) ע”פ פירושו בכתובות (פו א) הנ”ל. אי נמי יש לפרש דמ”ש שרב אשי שרף שטר חוב בילדותו ונתחייב לשלם, היינו בבחרותו, אחר שמלאו לו י”ג שנה, וכמו שפירשו בכוונתו מהר”ם פדוואה והגנת ורדים הנ”ל. ומ”מ אין זה מוכרח, וי”ל דלכ”ע אין הקטן מתחייב לשלם לכשיגדיל, כיון שבשעה שגנב או הזיק לא היה בר דעת שלימה. וכ”כ מהרא”י בעל תרומת הדשן בפסקיו (סי’ סב), שאפילו קטן שהגיע לחינוך לאו בר עונש ואזהרה הוא כלל ועיקר, ואפילו חסר שעה אחת קודם שיביא שתי שערות, וכדמוכח ביבמות (לג א) דקאמר דאייתי שתי שערות בשבת.
ומאי דילפינן (ביבמות קיד א) מקראי שאסור למספי ליה בידים, י”ל הטעם דקפיד רחמנא כדי שלא ירגילוהו לעבור עבירות, ואח”כ כשיגדל יבקש לימודו. והרא”ש בפרק החובל משמע להדיא שקטן שחבל או הזיק פטור אף כשיגדיל, וילפינן התם מי שאינו במשפטים אינו במצות וחקים. אמנם בה”ג שם כתב שחייב לשלם לכשיגדיל, ויש לדייק מהש”ס בכמה מקומות שסימן רע הוא לקטן שיצא מכשול מתחת ידו, לכך נראה שטוב הוא שיקבל עליו איזו כפרה. ע”כ. וכ”פ הרמ”א בהגה באו”ח (סי’ שמג). ע”ש. (ומ”ש בשם בה”ג אפשר שצ”ל הגהות אשרי שם בשם האו”ז).
אולם בשו”ת הרדב”ז ח”ה (סימן ב’ אלפים שי”ד) כתוב, שאע”פ שכתב בה”ג דקטן שהזיק חייב לשלם כשיגדל, לא הסכימו עמו שאר הפוסקים, וכמ”ש הרמב”ם פ”ד מהל’ חובל. וכ”כ הרא”ש. וסיים, ומשמע לי שאף בה”ג לא אמרה אלא בנזקי ממון, דהוו עבירות שבין אדם לחבירו, וכדי שלא יהיה חבירו נפסד, אבל בעבירות שבין אדם למקום מודה הוא שאינו צריך תשובה, שאין מעשה קטן כלום. ומה שכתב לחלק בין עבירות שבין אדם לחבירו לעבירות שבין אדם למקום, כיו”ב כתב הרב המגיד (פ”א מהל’ גניבה ה”י), שאפי’ למ”ד קטן אוכל נבלות אין ב”ד מצווים להפרישו, הני מילי בעבירות שבין אדם למקום, אבל בעבירות שבין אדם לחבירו, ודאי לא, ולכן כתב רבינו שראוי לבית דין להכות קטנים שגנבו כפי כח הקטן כדי שלא יהיו רגילים לגנוב. ועכ”פ בודאי שהעיקר כדברי הרמב”ם והרא”ש והש”ע שאפי’ כשיגדל פטור. אף על פי שהגאון רעק”א בתשובה (סוף סימן קמז) כתב, ונראה שדעת הגהות אשרי שקטן שהזיק חייב לשלם כשהגדיל, דעת יחידאה היא. וכן כתב להדיא המשנה למלך בפ”ד מהל’ מלוה הי”ד.
הב”ח באו”ח (סי’ שמג), כתב יש להקשות ע”ד הרמ”א שם שפסק כדברי מהרא”י הנ”ל, מפירוש רש”י (ב”ק צח ב) גבי כפייה רפרם לרב אשי וכו’, עיין שם. ומכל מקום סיים הב”ח, ונ”ל דבההיא עובדא דרפרם דכפייה לרב אשי, אף על פי שבאמת היה פטור מן הדין כיון שעשה כן בקטנותו, מ”מ כיון שהיה ראוי לב”ד להכותו על מה שעשה, וכמ”ש הרמב”ם (בהל’ גניבה פ”א ה”י) שראוי לב”ד להכות הקטן על הגניבה שעשה וכו’, ורב אשי לא רצה לסבול המכות לכן שילם הנזק שעשה. וזה תמוה, שבקטנותו לא היה רשות לכפותו ליטול ממנו ממון. ואם הגדיל אינו בר הכאה כלל, שכבר הוא חי הנושא את עצמו, ולשון הרמב”ם “להכות הקטנים”, והבו דלא להוסיף עלה. גם מ”ש עוד הב”ח, שרפרם חייבו מפני תיקון העולם, וכמ”ש כיו”ב התוס’ (ב”ק לט א) גבי שור של קטן שהזיק וכו’. אינו מחוור, כי לא פורש בגמ’ שיש בזה משום תיקון העולם, ולא דמי לשור של קטן שהזיק וכו’. ומחוורתא דההיא דרפרם הוי כפירוש רש”י כתובות (פו א), וה”ר יהונתן בשטה מקובצת (ב”ק צח ב). וכ”כ מהרש”ל. וכ”כ המאמר מרדכי (סי’ שמג), ונסתייע מפירוש ה”ר יהונתן (ולא זכר מפירוש רש”י כתובות פו א).
הב”ח בתשובה (סי’ סב), הניף ידו שנית, ופירש אליבא דהרמב”ם, בההיא דרפרם כפייה לרב אשי, דמיירי לאחר שהגדיל ומלאו לו י”ג שנה, דהאי נמי בילדותו קרינן ליה וכו’, וההיא דב”ק (לט א) יש לדחות, שיותר יש לחייב בשור של קטן שהזיק מאילו הזיק בגופו וכו’. והט”ז א”ח (ס”ס שמג) שכ’, דהא דרפרם דכפייה לרב אשי, הוי לפנים משורת הדין, כדכתיב למען תלך בדרך טובים, ואורחות צדיקים תשמור. וכדאיתא בב”מ (פג א), וחלילה לרב אשי שהוצרך לכפיה ממש, אלא כפיה בדברים. (וכמ”ש כיו”ב התוס’ כתובות מט: ד”ה אכפייה רבא). ורפרם נתכוון שיעשה רב אשי לפנים משורת הדין וכפהו בדברים על כך. וכתב הפמ”ג שם, שר”ל שאחר שהגדיל רב אשי כפה עליו רפרם לעשות לפנים משורת הדין.
ספר חסידים (סימן תרצב) כתב, איש אחד בא לפני החכם, ואמר, זוכר אני שהייתי גונב מבני אדם כשהייתי קטן, וגם הייתי חוטא בשאר עבירות, שמא אינני צריך תשובה לשלם הגניבות, מפני שאז לא הייתי בן י”ג שנים, וכיון שקטן הייתי למה אהיה צריך לשוב בתשובה, ולשלם מה שגנבתי. א”ל החכם כל גניבות שגנבת אתה צריך לשלם, ועל כל עונות שאתה זוכר שעשית אז, צריך לשוב בתשובה. שהרי יאשיהו שב בתשובה מכל העונות, ושילם כל אשר דן שלא כדין בקטנותו, שציוה אז להפסיד ממון שלא כדין וכו’.
ולכאורה י”ל דס”ל כדברי הגהות אשרי בשם האור זרוע, אך אנן בדידן נקטינן כד’ הרמב”ם והרא”ש והשו”ע שא”צ לשלם אפי’ כשהגדיל. ומההיא דיאשיהו אין ראיה להחמיר, שיש לומר דחומרא יתרה נהג בעצמו. וכמ”ש המהרש”א בח”א (שבת נו ב). ושו”ת שבות יעקב ח”א (סי’ קעז), כתב אע”ג דבדיני אדם פטור לשלם אפילו כשיגדיל, מ”מ חייב לצאת ידי שמים. אלא שאין צריך לשלם הכל כדי לצאת ידי שמים, וכמ”ש מהרא”י בפסקיו (סי’ סב) וז”ל: “לכן טוב שתקבל איזה כפרה, אך אינני רגיל כל כך להצריך תשובה וכפרה במשקל”. וכן משמעות לשון הרמ”א (סי’ שמג) שיקבל איזה דבר לתשובה. ואף שבספר חסידים משמע שחייב לשלם הכל כשיגדיל, אולי ממדת חסידות קאמר, או דמיירי שהיה ממון הגניבה בעין תחת ידו.
אולם מדברי הרמב”ם והרא”ש והשו”ע משמע שא”צ לצאת ידי שמים לכשהגדיל, שאלמלי כן היו כותבים בהדיא שחייב לצאת ידי שמים כשיגדיל. והן אמת דאיתא בסנהדרין (נה ב), בעי רב המנונא ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו (לסקול הבהמה), תקלה וקלון בעינן, והכא קלון איכא תקלה ליכא, או דילמא קלון אף על פי שאין תקלה, תא שמע, בת שלש שנים ויום אחד שבא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה, מומתים על ידה, והיא פטורה. מכל עריות, ואפי’ בהמה במשמע, והא הכא דקלון איכא תקלה ליכא, וקתני מומתים על ידה. (ומשני), התם תקלה נמי איכא, ורחמנא הוא דחס עלה, עלה דידה חס, אבהמה לא חס. וכתב הרש”ש בחי’ שם, מהא דאמרינן דכיון דמזידה היא תקלה נמי איכא, נ”ל ראיה, שאע”פ שפסק בשו”ע חו”מ (סי’ צו ס”ג וסי’ תכד ס”ח) דקטן שהזיק וחבל פטור מלשלם אפי’ לאחר שהגדיל, ודלא כהג”א בשם או”ז, מ”מ לצאת ידי שמים חייב.
אולם הרי ביבמות (לג א) מוכח דקטן לאו בר אזהרה ועונש כלל, וכמו שהוכיח במישור התה”ד בפסקיו (סי’ סב) הנ”ל. וראיתי בשו”ת משכנות יעקב מקרלין (חאה”ע סי’ מג), שעמד בסתירה זו, וכתב שנראה שהדבר תלוי במחלוקת שנחלקו (ביבמות קיד א) בקטן אוכל נבלות אם ב”ד מצווים להפרישו, או לא, והסוגיא דסנהדרין אזלא אליבא דמ”ד שמצווים להפרישו, ולהכי חשיב תקלה וכו’.
ולפ”ז לדידן דנקטינן שאין ב”ד מצווים להפרישו, וכמ”ש הרמב”ם (בפי”ב מהל’ שבת ה”ז, ופרק י”ז מהל’ מאכלות אסורות הכ”ז), ומרן בשו”ע א”ח (סי’ שמג ס”א), לא חשיב תקלה לקטן, וממילא אינו צריך לשלם לכשיגדיל אפילו לצאת ידי שמים. גם י”ל עוד לפי מ”ש בשו”ת בית שערים (חיו”ד סי’ תלז) ליישב הסתירה הנ”ל, כי הנה הטעם שקטן פטור מכל האיסורים מפני שאין לו מחשבה, והו”ל כמתעסק בעלמא, וכמ”ש בחולין (יג א), הילכך אין עליו שום איסור, משא”כ בסוגיא דסנהדרין דמיירי גבי עריות, וקי”ל (בכריתות יט ב) המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. והואיל וגם מתעסק חייב קטן נמי הוי בכלל האיסור, אלא דרחמנא חס עליו לענין העונש.
ולפ”ז דוקא בחלבים ועריות, אבל בנ”ד א”צ להחזיר הממון שגנב אפי’ לצאת ידי שמים. ויש להוסיף עוד לפי מ”ש בשו”ת משכנות יעקב (חאה”ע סי’ מג) הנ”ל, שהביא מה שפסק הרמב”ם (פ”ב מהל’ סוטה ה”ד) שקטנה שזינתה אסורה לבעלה, והקשה הראב”ד שם דהא פתוי קטנה אונס הוא, וצ”ל שהרמב”ם סמך על הסוגיא דסנהדרין הנ”ל, דכיון דמזידה תקלה נמי איכא, ורחמנא חס עלה לענין העונש דוקא, ומש”ה אסורה לבעלה. וכ”כ הגאון בית מאיר אה”ע (סי’ קעח ס”ג). וכן בשו”ת חתם סופר חאה”ע ח”ב (סי’ קעח). והמנחת חינוך בקומץ מנחה (סי’ רסג). ובשו”ת מהרש”ם ח”ב (סי’ רמז).
ולפ”ז לדידן דנקטינן כדעת מרן (אה”ע סי’ קעח ס”ג) שקטנה שזינתה מותרת לבעלה, דפתוי קטנה אונס הוא, לא חשיבא תקלה כלל.
מכל זה נראה שקטן שגנב וחבל שפטור אף לאחר שיגדיל, גם לצאת ידי שמים פטור, ורק ממידת חסידות ולפנים משורת הדין טוב שיתן דבר מסויים לכפרה. ותו לא מידי. והגאון רבי יצחק אלחנן בס’ נחל יצחק ח”א (סי’ ז) כתב לחדש, דבשבע מצות שנצטוו עליהם בני נח, מוטל איסור גם על קטן ישראל שהגיע לכלל דעת, רק שאינו נענש. וא”ש הא דכפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר בילדותו, משום שיש עליו חיוב לצאת ידי שמים לכן יש לכופו בדברים, וכמ”ש הט”ז א”ח (סי’ שמג) וכו’. כיו”ב כתב האור שמח (בפ”ג מהל’ סוטה).
ומ”ש השבות יעקב (סי’ קעז) הנ”ל שאם גנב או גזל בילדותו “ונהנה מהגנבה והגזלה בילדותו”, חייב לשלם, מהפוסקים לא משמע כן, וכן השיג עליו בספר ערך שי חו”מ (סי’ שמט). וכן העלה בשו”ת חמדת משה (חו”מ סי’ קעב דף קיג ע”א). ודלא כהשבות יעקב.
ומהרח”ו בשער הגלגולים (בהקדמה לז דף נב ע”א), כתב, ובהיותי קטן קללתי פעם אחת את אמי ע”ה, וציוה אותי מורי (האר”י) ז”ל, להתענות שלשה ימים רצופים לילה ויום, ולכוין וכו’. ע”ש. (וע”ע בשער רוח הקודש, תיקון י, דף יג ע”ב). ומוכח שעל פי הקבלה קטן שעשה עבירה, צריך להתענות עליה כשיגדל. ומכל מקום יש לומר שהוא ממדת חסידות, ולא מן הדין.
לכן מרן בשו”ת יביע אומר חלק ח – חושן משפט סימן ו פסק קטן שגנב או שהפסיד ממון לחבירו, מן הדין פטור לשלם אפילו לאחר שיגדל. ואינו חייב אפילו לצאת ידי שמים, ומכל מקום ממידת חסידות טוב שיתן איזה סכום לכפרתו, ושב ורפא לו.
סימן שמ”ט סעיף ג’
