מקורות:
האיסור לעשות חפציו לפני התפילה, אם הוא רק במלאכה חשובה או אף בעיסוק זוטר
איכא לעיוני בגדר האיסור דעשיית חפציו לפני התפילה (המבואר בש”ס ברכות דף י”ד ע”א: “אסור לו לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל, שנאמר: צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו”. פרש”י שם: “צדק – תפלה, שמצדיקו לבוראו, והדר: וישם פעמיו – לדרכי חפציו.” עכ”ל. ונפסק בטושו”ע או”ח סי’ פ”ט סע’ ג’), האם האיסור הוא דוקא כשעושה דבר של ממש (כגון משא ומתן, בישול, כיבוס, וכדומה) או גם בעיסוק כל שהוא (כמו לסדר את המיטה).
והנה ז”ל רמב”ם בפ”ו מהל’ תפילה ה”ד: “אסור לו לאדם שיטעום כלום או שיעשה מלאכה מאחר שיעלה עמוד השחר עד שיתפלל תפלת שחרית.” עכ”ל. והייינו דאע”ג דלשון הגמ’ הוא “חפציו”, פירש הרמב”ם דהכוונה היא “מלאכה”, דמשמע קצת דהאיסור הוא בדבר שיש בו חשיבות. [וכן הבין הצל”ח בברכות דף י”ד ע”א דלשון “מלאכה” שנקט הרמב”ם היינו “דבר של טרחה ואיכא לאימשוכי, אבל שאר חפצים ליכא קפידא” עכ”ל[1]. וע”ע בהמשך מילתין בשם הגרי”ז הלוי ועוד. ומיהו בערוה”ש סי’ פ”ט אות כ’ כתב בנ”ד וז”ל: “ופשטות דלאו דוקא מלאכה אלא כל מין עסק, דאיזה הפרש יש בין זה לזה” עכ”ל, אלא דאפשר דהרב ערוה”ש לא בא אלא לאפוקי גדרי מלאכות שבת וכדומה, ואה”נ דיש ללמוד מלשון “מלאכה” דבעינן עסק חשוב].
ואע”פ שמרן השו”ע שם כתב כלשון הטור “אסור לו להתעסק בצרכיו או לילך לדרך עד שיתפלל תפלת י”ח” עכ”ל, אין מזה אות ומופת לומר דלפיג על הגדרת הרמב”ם, אלא דנקטו כעין לשון התלמוד (חפציו היינו צרכיו, וגם בילקוט שמעוני תהילים רמז תתל”ד הלשון הוא “צרכיו”) ומה שנפרש בגמ’ נפרש גם בדבריהם ז”ל. ובאמת ממה שנקט הטור (ומרן השו”ע) לשון “להתעסק” בצרכיו, ובכך שינו מלשון הגמ’ שהוא “לעשות” חפציו, ג”כ משמע דהאיסור הוא בדבר שיש בו התעסקות ולא רק עשיה קלה בעלמא, וכמו שכתב בכיו”ב הב”ח באו”ח סי’ מ”ז שלשון “עסק” הוא לשון המורה על עמל וטורח.
[והמאירי בבית הבחירה בברכות שם הוסיף שאף “להתחיל” במלאכה הוא בכלל האיסור: “ואסור לו לאדם להתחיל בשום מלאכה או לצאת לדרך עד שיתפלל זכר לדבר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו” עכ”ל – ובהמשך מילתין נתייחס עוד למשמעות הוספה זו].
ואולם בגמ’ בברכות דף ה’ ע”ב תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי – על תפלתי שתהא לפני מטתי וכו’, לא תימא לפני מטתי, אלא אימא סמוך למטתי.” ע”כ, ומשמע לכאו’ דיש להקפיד אפי’ על עיסוק קל שלא יהיה לפני התפילה, שהרי ההדגשה היא להסמיך קימה לתפילה. ולפ”ז י”ל דלשון “מלאכה” שנקט הרמב”ם הנ”ל אינו מורה על מלאכה חשובה דווקא אלא כל עיסוק[2] (וכ”כ בערוך השלחן עפשטיין או”ח סי’ פ”ט אות כ’, דמה שכתב הרמב”ם הנ”ל לשון “מלאכה” לאו דוקא, וה”ה כל סוג של עיסוק עיי”ש. ובאמת במימרא דאבא בנימין זו, אע”פ שכאמור משמע שהפקיד שתהיה תפילתו מיד ממש, נקטו הראשונים לשון “מלאכה”, וז”ל רש”י שם: “כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל.” עכ”ל. וכן כתבו התוס’ שם “שלא היה עושה מלאכה שיתפלל” עכ”ל, ולא פליגי אלא לענין לימוד תורה דס”ל דשרי עיי”ש, וכן בשאר הראשונים).
ומיהו מקום יש בראש לומר דדברי הגמ’ בדף ה’ הנ”ל ודברי הגמ’ בדף י”ד הנ”ל לאו חדא מילתא נינהו, ויש לחלק ביניהם, דבדף ה’ (דברי אבא בנימין) הם דברי חסידות[3] ולא שורת הדין (כפי שהוא גם בדבר השני שמוזכר שם שהיה מצטער כל ימיו שתהיה מיטתו נתונה בין צפון לדרום, שאינו ענין הלכתי כלל), ואילו בדף י”ד היינו דינא ממש. ועל כן איכא למימר כנ”ל, דבמה שנוגע לעיקר הדין, רק מלאכה חשובה אסורה לפני התפילה, משא”כ פעולה פשוטה כסידור המיטה. [ועוד יש לחלק בין הדינים, דשאני הא דאבא בנימין שהיה מתפלל בבית מדרשו ולא בבית הכנסת, ולכן יש חשש יותר שישכח להתפלל, כמו שפירש הרא”ש פ”א דברכות סי’ ז’ אליבא דרש”י בביאור מעשה דאבא בנימין הנ”ל, וכנפסק בשו”ע או”ח סי’ פ”ט סע’ ו’, וא”כ לענין דנן שסידור המיטה הוא בחדר משכבו ואח”כ הולך להתפלל אפי’ בבית המדרש, אינו בכלל החשש]. איברא דמרן בכסף משנה שם נקט דיש להשוות בין הגמרות האלו, דהכל עולה בקנה אחד, עיי”ש. וכ”כ במעשה רוקח שם.
טעם האיסור לעשות צרכיו לפני התפילה, ונ”מ לנידון אם האיסור אף בעסק כל דהוא
ושפר קדמי בעניי לומר, בעיקר הנידון אם האיסור הוא אף בעיסוק קל או רק במלאכה חשובה, דמילתא תליא ב”טעם” האיסור לעשות חפציו לפני התפילה:
הטעם הראשון: לפי הגורסים בגמ’ בדף י”ד שם “אמר רבי יונה אמר רבי זירא: כל העושה חפציו קודם שיתפלל – כאלו בנה במה.” משמע דהאיסור הוא משום דמראה דנותן חשיבות לחפציו יותר מהתפילה לבוראו. וכן מצינו נימוק כזה בנימוקי יוסף בברכות שם וז”ל: “משום דמקדים חפציו לחפצי שמים ופונה לדבר אחר”. עכ”ל.
וזוהי לפום ריהטא כוונת הרשב”א בברכות דף י”ד ע”ב ד”ה אמר (ומובא ביתה יוסף בסי’ פ”ט בהקשר דנן ממש לענין איסור עשיית חפציו קודם תפילה) דהאיסור הוא “שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל”, וכמובא טעמו הטוב לדינא בשו”ע הגר”ז סי’ פ”ט סע’ ד’ ובמשנ”ב שם סקכ”ב. וראה גם במנחת אהרן פארדו כלל ו’ סוף סי’ ט’ שהגדיר בזה”ל: “דטעם האיסור, שמחשב הנאת גופו יותר מעבודת בוראו, והראיה שמקדים מלאכתו לתפלתו”. עכ”ל. וכן רוח הדברים בספרי הפוסקים. (דלפ”ז אתי שפיר ג”כ מה שהעלה הפר”ח בסי’ פ”ט ואחריו כל האחרונים, שהאיסור הוא רק בעשיית “חפציו” ואילו חפצי מצוה שרי לעשות לפני התפילה, ונזכיר דברים בהמשך[4]).
ובדומה קצת לדברים אלו ראה גם להגאון הנצי”ב בפירושו לספרי פרשת בהעלותך פיסקא ל”א (דף רפ”ד ע”ב) שכתב לשייך את לשון המשנה בברכות דף י”ג ע”א שיש “לקבל עליו עול מלכות שמים תחילה” לדינא דנן דאסור לעשות חפציו קודם שיתפלל. ובקושטא הכי מצינו לענין איסור “אכילה” לפני התפילה, בגמ’ ברכות דף י’ ע”ב לפי הגירסא דידן “כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל עליו הכתוב אומר ואתי השלכת אחרי גוך וכו’ ואמר הקב”ה לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים.” ע”כ[5]. ואם כי יש לחלק בין איסור אכילה לאיסור עשיית חפציו לפני התפילה, ובפרט שהגמ’ הביאה לכל אחד פסוק בפני עצמו, מ”מ כלפי טעמא דהלכתא אפשר שאין הכרח לחלק[6]. ובפרט דבלשון הטור סי’ פ”ט יש מקום לפרש דקרא ד”ואתי השלכת אחרי גויך” שעליו אמרו חז”ל “אחר שנתגאה זה מקבל עליו עול מלכות שמים” קאי על הכל, כלומר גם על עשיית צרכיו וגם על יציאה לדרך עיי”ש היטב, וכן היא גירסת הרב מנורת המאור אלנקואה פ”ב תפילה קריאת שמע עמ’ ק”ט: “ואסור לאדם לאכול ולשתות ולהתעסק בצרכיו עד שיתפלל, דכתיב ואותי השלכת אחרי גוך וכו’ אחר שנתגאה זה ואכל ושתה מקבל עליו עול מלכות שמים. דאמר רבא בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן, אסור לו לאדם לעשות מלאכה קודם שיתפלל וכו'” עכ”ל. וזיל קרי גם בבית הבחירה להמאירי ז”ל בברכות דף י”ד ד”ה מי שלא קרא, ובאורחות חיים מלוניל המובא ביתה יוסף סי’ פ”ט ד”ה וכיון שהגיע, ובב”ח סי’ פ”ט ד”ה וכתב בשו”ע, ועוד, שנקטו לישנא ד”קבלת עול מלכות שמים תחילה” גם לענין איסור אמירת שלום לפני התפילה).
והנה לפי נימוק זה, שאיסור עשיית צרכיו לפני התפילה הוא משום כבוד מלכות שמים, מקום יש בראש להבין דאפי’ עשית דבר קטן מחפציו, נחשבת כפגם בכבוד שמים, כיון שמקדים חפציו לחפצי שמים כלשון הנמוק”י. [אם כי גם בזה הרשו”ת נתונה לומר דדוקא התעסקות רבה נחשבת כפגם בכבוד שמים, ואילו דבר של מה בכך אינו פגם, אלא דבזה אפשר לדון לכאן ולכאן].
הטעם השני: הנה מאידך מצינו בריטב”א בברכות שם ד”ה אמר, שכתב שהטעם לאיסור עשיית חפציו קודם תפילה ולאמירת שלום הוא “כדי שלא יתיאש מן התפילה” כלומר שלא יגרר בעסקיו ויוותר על התפילה (ובהמשך כשכתב לענין אמירת שלום כתב די”א דהוא משום שהוא שמו של הקב”ה, ואפשר דלפי י”א זה גם עשיית צרכיו לפני התפילה הוא מטעם כבוד, אך אינו מוכרח כמובן). וכ”ה בשיטה מקובצת משמיה דר”א אליאשבילי ז”ל. והדברים מתאימים גם ללשון המאירי שהבאנו לעיל, שנקט שהאיסור הוא “להתחיל המלאכה”, דמשמע שהחשש שמתוך שמתחיל גם ימשיך ובסוף לא יתפלל. וכן מבואר בספר החינוך מצוה תל”ג וז”ל: “וצריך כל אדם להזהר שיתפלל קודם שיתעסק במלאכות אחרות, כדי שלא יפשע.” עכ”ל.
ובקושטא כן משמע מתוך דברי הרשב”א גופיה הנ”ל בהמשך דבריו בשם הראב”ד (ובקרוב לזה הוא לשון מרן השו”ע בסי’ פ”ט סע’ ב’) לגבי איסור אמירת שלום, דצריך לומר צפרא טבא משום היכר לעצמו שיתן לבו לא להתעכב ולזכור להתפלל, והיינו דמשמע שהחשש הוא מצד עיכוב הזמן ולא מצד עצם ההתעסקות שאיננה כבוד שמים (דהרי אם מצד כבוד שמים, לכאו’ עצם ההתעסקות היא ג”כ פגם ולאו בעיכוב זמן תליא מילתא, אך אינו מוכרח די”ל דכל שהעיסוק הוא דיבור בעלמא שהוא דבר של מה בכך אין הפגם אלא מצד עיכוב הזמן וק”ל, ואולם שו”ר בספר הבתים שערי תפילה שער ו’ שהביא את המילים “שלא יתיאש מן התפילה” בתוך ציטוט דברי הראב”ד עצמו עיי”ש), וניכר החוש”ה אל העי”ן שם ברשב”א שהדברים עולים בקנה אחד עם מה שכתב קודם לכן שהטעם הוא משום “שלא יפנה לבו לשום דבר עד שיתפלל”, דלפ”ז י”ל דכוונת הדברים שאין לפנות לבו כדי שלא יגרר ויפסיד את התפילה ולא משום כבוד שמים.
[איברא דרבינו מנוח על הרמב”ם פ”ו המל’ תפילה ה”ד כתב וז”ל: “וכתב הראב”ד וכו’ רק שימהר לבית הכנסת ויתפלל כדי שלא יראה מתיאש מן התפלה.” עכ”ל. ולפי דבריו שוב יש לפרש כל דברי הראשונים כמלאכים הנ”ל שכוונתם לענין כבוד שמים, שלא יראה כאילו לא איכפת לו מהתפילה ומתעסק בחפציו, ולא שיש בזה חשש שמא יגרר ויבוא להתייאש מן התפילה. והדרינן לטעמא קמא הנ”ל. ואולם בלשון הרשב”א בשם הראב”ד הנ”ל (וכן בריטב”א ובשיטה מקובצת הנ”ל, וכן הוא באורחות חיים מלוניל הל’ תפלה אות י”ד ובצרור החיים משפטי התפלה סי’ י”א ועוד) שאמירת צפרא טבא הוא מפני שצריך לעשות שינוי (היכר) לעצמו כדי לתת לבו לזכור שלא להתעכב, מוכח דאינם מבינים כרבינו מנוח, דאינו ענין ד”מחזי” כאילו מתייאש אלא יש כאן חשש אמיתי ולכן מועיל היכר לעצמו ודו”ק].
וככל הנראה זו גם כוונת הלבוש בסי’ פ”ט סע’ סע’ ג’ שנתן טעם לשבח אחר לאיסור לעשות צרכיו לפני התפילה, והוא “שלא יעכב את תפילתו”, דאין הכוונה שהעיכוב הוא חיסרון בכבוד שמים, אלא החשש הוא לעיכוב גדול שמביא לידי הפסד התפילה.
והנה לאור נימוק זה השני (שלכאו’ נראה העיקר בראשונים כמלאכים ז”ל), הדעת נוטה שלא שייך קפידא אם עושה מעשה קטן מחפציו, ובפרט אם הוא מעשה שלא יכול להגרר בו להתעסק יותר זמן כמו הצעת מצעיו שאחרי שסיים לסדר את מיטתו כבר השלים חפצו ורצונו בשלמות ואין מקום להמשיך להתעסק עוד. (ולא דמי כלל למה שכתב לאמירת שלום וכדומה, דשם אמנם הוא מעשה קטן של אמירה מילה אחת אבל דרך הוא שהשואל בשלום חבירו יכול להתפתח מזה שיחה ארוכה מיני ים).
ופוק חזי נמי בשו”ת אמרי חנן הלוי ח”א סי’ י”א דלאחר שנקט בפשיטות דהטעם שאסור לעשות חפציו לפני התפילה הוא ד”חיישנן שיתעסק בשום דבר שיכול להפריעו או שימשך בזה ויאחר התפלה” עכ”ל – כתב על פי זה שם שלא שייך חשש זה למי שקם ממיטתו ומקפל את הפיג’מה ומסדר את הסמיכה עיי”ש (אלא ששילב סברא זו עם סברא אחרת של החזו”א ודבר אדבר בו בהמשך בעזר ממרום).
[ואף לפי הבנת רבינו מנוח הנ”ל, דבר נאה ומתקבל על הדעת לומר דבמה שמסדר את המיטה אינו “נראה כמתייאש מן התפילה” שהרי ניכר ממעשיו גופא שעיסוקו הוא בדבר שיש בו קצבת שיהוי מועט ואין כל סיבה לראות במעשה כזה דררא דהתנערות מן התפילה, ואינו כשאלת שלום וכדומה שהגם שהוא מעשה מועט מצד עצמו מ”מ הוא מעשה שאפשר לראות בו תחילת שיחת מרעים ארוכה שאין ידוע זמן סיומה].
טעם שלישי: והמבי”ט בבית אלהים ריש פרק ד’, וכן הרב עין אליהו על הגמ’ בברכות שם, כתבו לבאר (כל אחד בנוסח קצת שונה) שטעם האיסור לעשות חפציו לפני התפילה משום שלפני שעוסק בהשתדלות כדי להשיג פרנסתו יש לו להתפלל על פרנסתו כי הקב”ה הוא הזן ומפרנס באמת ולא ההשתדלות, עיי”ש. ומצאתי בס”ד משמעות כזו בספר הנר לרבינו זכריה אגמאתי ז”ל על מסכת ברכות דף י”ד (בביאור דברי הגמ’ דנן שאסור לאדם לעשות חפציו קודם שיתפלל) בשם רבינו נסים גאון ז”ל, וז”ל (בתרגום מערבית): “לא יתכן למאמין שיעשה מלאכה או עסק עד שיקרא קריאת שמע ויתפלל” (עכ”ל, אלא שאח”כ כתב גם לתת טעם מדוע אסור לעשות מלאכה כבר מאז עלות השחר והרי אז עדיין אינו יכול להתפלל תפילת העמידה לכתחילה, ועל זה השיב דעכ”פ הוא זמן תפילה בדיעבד, וצע”ק לפי הנ”ל).
ואם כדבריהם הרי בוודאי דלא שייך כלל איסור בסידור המיטה וכיו”ב אלא רק בעשיית מעשים שיש בהם משום השתדלות להשיג דבר.
הגדרת הרב אשל אברהם ועוד ברמת העיסוק האסור בזה
והגדרה מפורש בענין רמת העיסוק של המלאכה שהיא אסורה לפני התפילה, מצינו להדיא בספר אשל אברהם מבוטשטש סי’ פ”ט סע’ ג’, שכתב בזה חידוש גדול, וז”ל: “מה שאמרו חז”ל שלא לעשות מלאכה לפני תפילת שחרית, נראה שאין בזה קפידא במלאכת הדיוט או עראי המותרת בחול המועד או המותרת עכ”פ בעבר פסח.” עכ”ל.
[אלא שמה שהביא שם הרב אשל אברהם עולת ראי”ה ממה שנהגו להדליק נרות קודם התפילה, לא תעלה ארוכה לדעת רוב האחרונים (שנביא להלן) דסבר”י מרנ”ן דצורך מצוה שרי, ובפרט הדלקת הנרות שהוא צורך התפילה עצמה י”ל דכו”ע מודו דלית בה קפידא דהוא כחלק מהתפילה עצמה וכמו לקחת סידור מהארון וכיו”ב. ושו”ר שהרגיש בזה הרב לקט הקמח החדש סי’ פ”ט סקל”ג].
והגרי”ז הלוי מבריסק זלה”ה על הרמב”ם פכ”ט מהל’ שבת הל’ ה’ כתב להשוות גדר “מלאכה” המוזכר ברמב”ם הנ”ל לנאמר בפסוקים באו”ח סי’ רצ”ט לענין מלאכה קודם הבדלה, דהכוונה היא לאסור רק מלאכה גמורה כגון אורג וכותב ולא כל מלאכה, עיי”ש. ונדפס גם בספר חידושי הגר”ח הלוי ב”סטנסיל” סי’ תכ”ה בשם הגרי”ז, וכן בחידושי הגר”ח החדשים (בלי לציין שהדברים הם להגרי”ז) על שבת דף ק”נ ע”ב.
וראה גם למוהר”ר ששון שנדוך מבבל זלה”ה בספרו מזמור לאסף בדיני הנהגת הבוקר, שהבין דכמה שהמלאכה היא יותר קרובה לט”ל מלאכות שבת, כך יש להתייחס אליה בחומרא יותר לענין עשיה לפני התפילה, עיי”ש.
קושיא מדברי מרן בסעיף ב’, והיוצא מזה לענין לרמת ה”עסק” שאסור בזה
עוד רגע אדבר דהנה מרן השו”ע שם באו”ח סי’ פ”ט בסעיף הקודם (סע’ ב’) כתב וז”ל: “כיון שהגיע זמן תפלה, אסור לאדם להקדים לפתח חבירו וכו’, אבל מותר לומר לו צפרא דמרי טב, ואפילו זה אינו מותר אלא כשהוצרך ללכת לראות איזה עסק וכו’.” עכ”ל [ומקור”ו טהור מדברי תלמידי רבינו יונה בברכות דף ח’ ד”ה ודוקא, כמובא ביתה יוסף, שכתבו: “ונראה למורי הרב [רבינו יונה] נר”ו שאפילו זה אינו מותר אלא כשהוצרך ללכת לראות לעסק מעסקיו או לשום ענין, וכו’.” עכ”ל]. הרי דנקטו בהנח”ה סובר”ת דמותר “ללכת לראות איזה עסק [מעסקיו]”. ובאליה רבה שם בסי’ פ”ט סק”ד הביא בזה דברי הרב נחלת צבי שכתב לתרץ דיש לחלק בין “איזה עסק” (כלומר עסק זוטר, ללא הרבה התעסקות, שזה מותר) לבין “עסק” (עסק גדול, שזה אסור לפני התפילה). וכ”כ במאמר מרדכי שם סק”ג (והוסיף גם נתון ה”שהות”, דעסק מועט היינו שאין בו “שהות” כל כך) עיי”ש. והאליה רבה עצמו כתב דנראה יותר לחלק בין “לראות” איזה עסק (ראיה בעלמא ללא התעסקות במעשה, שזה מה שנקט השו”ע להתיר) לבין “עסק” במעשה, וכהחילוק הזה כ”כ הפרמ”ג א”א סק”ח ודרך החיים הל’ דברים האסורים קודם תפילה אות א’ והמשנ”ב סקי”ב והכה”ח סקט”ז. והלבוש מלמד של”ו שינה מלשון השו”ע ובמקום לכתוב “לראות איזה עסק” כתב “לעבור דרך שם”, וכתב ע”ז בלחם חמודות ברכות פ”ב אות כ”ט דהבין דהלבוש דהשו”ע מיירי בדיעבד אם עבר על האיסור להתעסק לפני התפילה, ולכן הלבוש כתב באופן אחר כי לא ברשעי עסקינן. ובערוה”ש אות ח”י כתב ליתוב”י דעתא דבשו”ע מיירי שהולך לעסק של מצוה (דלמצוה הרי שרי להתעסק לפני התפילה כפי שנביא בהמשך), וכ”כ הרב נוה שלום שולאל סי’ פ”ט סק”ב.
ולפום קופיא האחרונים הנ”ל נחלקו בנושא דנן, האם עיסוק מועט שרי או לא, דלדעת הרב נחלת צבי והמאמר מרדכי מפורש דהתעסקות מועטת אפי’ במעשה משרא שרי, ואילו לדעת האליה רבה וסייעתו ז”ל משמע דלא שרי אלא לראותם בלבד, וכ”כ להדיא הרב יוקח נא סק”ד (ד”ה ודע) דמסתברא תירוצו של האליה רבה מפני שיש לאסור אפי’ עיסוק כל שהוא עיי”ש. איברא דלולי נועם אמריו של הרב יוקח נא, אמינא לנפשאי בינו נא זאת, דאף לא”ר ובדעימיה עכ”פ הרי “הולך” הוא לראות ויש בזה גופא התעסקות מה (כמובאר גם בסע’ ג’ שהליכה מילתא היא, ובאמת בפרמ”ג שם א”א סק”י שוב כתב לצדד כהלבוש מטעם זה, ויש לחלק וז”פ), ועל כן לא דבר ריק הוא לומר דסידור המיטה בציר מיניה ואינו בכלל האיסור כל עיקר.
[ומה גם דהרב יוקח נא גופיה שם נקט בטעם איסור עשיית צרכיו, דשמא יגרר, וכתב שם כי זו היא סיב”ה שיש לאסור אפי’ עיסוק כל שהוא עיי”ש, וכבר כתבתנו בעניינו דשמא יגרר לא שייך לגבי סידור המיטה, וא”כ גם הרב יוקח נא מודה ואזיל בנ”ד].
ואמת אגיד דבאורח נאמן שם סק”ח רצה לומר דדוקא “לראות” שרי אבל “להסתכל” דרך התבוננות אסור. עיי”ש. וכשענ”י לעצמי לא נהירא הכא לחלק בזה דהרי אין אדם “הולך” רק כדי לראות “ראיה בעלמא”, ומה גם דאם הותר ללכת כל שכן דליכא קפידא בין “ראיה בעלמא” לבין “הסתכלות”. ועכ”פ אם כנים דברותיו של הרב אורח נאמן אה”נ דגם על סידור המיטה יש מקום לערער (אי לאו מהטעמים שיוזכרו להלן).
דברי האחרונים לגבי סידור המיטה – מטעם דאינו עסק מטריד
ולענין דנן, העלה הגר”מ שטנרבוך שליט”א (מובא בנועם שיח בראך סי’ ה’) שמותר לסדר את מיטה לפני התפילה, ויהיב טעמא, מפני שאיסור עשיית צרכיו לפני התפילה הוא רק בעסק שמטריד עיי”ש (ובספר עורה כבודי הל’ תפילה שיעור כ’ כתב וז”ל: “והגר”מ שטרנבוך שליט”א השיב לי, דגדר מלאכה דאסורה (קודם שיתפלל) הוא כמו במלאכת חול המועד.” עכ”ל). וידידינו הגרי”י פוקס שליט”א בספרו תפילה כהלכתה פ”ו הערה ל”ו כתב וז”ל: “ושמעתי מהגרש”ז אויערבך (שליט”א) [זצוק”ל] שעיון חטוף בעיתון, והוא הדין הורדת פח אשפה בדרך לביהכי”נ (כשאינו מעוטר בתפילין), וכן הכנסת כביסה שכבר ממויינת למכונת כביסה והפעלתה – מותרים לפני התפילה.” עכ”ל, וכן הוא בספר הליכות שלמה (פסקי הגרש”ז אוייערבאך זצ”ל) הל’ תפילה פ”ה סע’ ה’ [אך שם בדבר הלכה אות ז’ כתב (בשם הגרש”ז) נקט הסתייגות מעט לגבי סידור מיטה לפני התפילה, דיש להתיר רק אם אין אחרים שיכולים לסדר את המיטה במקומו עיי”ש]. וכ”כ הגרמ”מ קראפ שליט”א בספר הלכות יום היומו תפילה ח”ג פ”ג סע’ ו’, שתפס במושלם דברות הגרשז”א הנ”ל. וכ”כ בשו”ת ויברך דוד הארפענעס הל’ תפילה ח”א סי’ נ”ט.
וכן בספר שיח ליצחק סי’ כ”א כתב משמיה דהגר”נ קרליץ זצוק”ל דיש להתיר לסדר את המיטה לפני התפילה, אך לא נתבאר שם טעמו, אם הוא מהנימוק דלעיל, או מנימוקים אחרים דלקמן. [וכעת נדפס גם ספר חוט השני הוכמן (פסקי הגר”נ קרליץ זצ”ל) נושאים שונים הל’ תפילה סי’ פ”ט עמ’ קפ”ב, ושם כתב: “ושאר צרכיו, אם הם סידורים קטנים, כגון לסדר קצת את מצעיו שעל גבי המיטה, מסתבר דמותר, אבל להכניס כביסה למכונת כביסה וכיוצ”ב אסור” עכ”ל, ומתבאר דטעמו ונימוקו הוא כנ”ל, וע”ע בהערה[7]]
וכן בוגר בית מדרשנו “ברכת אברהם“, הרב המשיב באתר זה הרה”ג ר’ מאיר פנחסי שליט”א בספרו תורת הישיבה פ”א הערה י”ב (הנדמ”ח) כתב להתיר סידור המיטה בכל גוונא (כלומר גם שלא בישיבה) מהאי טעמא דהוא עיסוק זעיר.
אף לסוברים דהאיסור נאמר גם בעיסוק זוטר, ענייני דרך ארץ שאני
ועכ”פ הנה מודעת זאת מה שמסר בזה הג”ר דב יפה זצוק”ל (משגיח דישיבת כפר חסידים) ששמע ובא מהגאון החזון איש זלה”ה (ומובא בפאר הדור חלק ד’ ע’ רי”ג, ובספר לעבדך באמת ח”ב עמ’ ש”ה, ובספר מעשה איש ח”ד עמ’ כ”ד), שסידור המיטה אינו בכלל עשיית צרכיו לפני התפילה, מפני שהוא רק ענין של דרך ארץ, ואין זה בכלל מלאכה, עיי”ש. ונראה דאין הכוונה בזה מצד היתר הפרי חדש דצורך מצוה שרי[8], וגם אין הכוונה שכל עיסוק קל מותר (דהרי ההדגשה כאן היא מצד “דרך ארץ”), אלא נראה לפקצ”ד דהכוונה היא דסידור המיטה הוא חלק מצורת החיים בקימת האדם ואינו בבחינת עשיית צרכים חיצוניים שאינם קשורים לתהליך הרגיל מהקימה עד לתפילה. וממילא אפי’ אי נימא דאיסור עשיית חפציו לפני התפילה הוא גם במעשים קלים ופשוטים, שאני מעשה זה של סידור המיטה שאיננו בכלל האיסור מהטעם האמור, והבן.
והגאון הראש”ל הגרי”י שליט”א בספרו ילקוט יוסף תפילה א’ סי’ פ”ט בהערות אות ל”ג כתב ש”לדעת מרן אאמו”ר שליט”א יש להקל בזה” כלומר ששמע ובא ממנו (או כפי שראה אצלו בבית) שיש להתיר, וכמקור להיתר הביא שם נועם אמריו של הגאון החזו”א הנ”ל.
[ובשו”ת מעין אומר חי”ג סי’ פ”ט שכתב וז”ל: שאלה: האם מותר לאדם לשים בגדים במכונת כביסה קודם שהולך להתפלל תפילת שחרית. תשובה: דבר שאינו לוקח זמן, אינו נחשב כהתעסקות האסורה קודם תפילה” עכ”ל. והנה לפי זה לא צריכים להגיע ליסוד של החזו”א, אלא איסור עשיית צרכיו לפני התפילה הוא רק בעיסוק של ממש שיש בו שיהוי זמן. אך חלק י”ג מתוך ספר מעין אומר אינם תשובות ממרן הגרע”י זלה”ה אלא מהרב המחבר הגר”י נקי נר”ו].
ובעיקר היתר החזו”א, הנה הגר”ח קנייבסקי זצ”ל (שבדרך כלל נצמד לדרכו של דודו החזו”א) בכמה דוכתי השיב להחמיר שאין ראוי לסדר את המיטה לפני התפילה (ספר שיח ליצחק סי’ כ”א, ועיין גם שו”ת דעת נוטה תפילה סי’ כ”ג), וכן שאין לזרוק את שקית פח האשפה בדרך לתפילה (ספר שמענו כן ראינו ח”א פ”ו סי’ ד’) וכיוצא בזה. והיינו דלא שמיע ליה להיתר הנז’. ומ”מ כבר כתב בספר מאיר עוז סי’ פ”ט אות ב’ שהודיע להגרח”ק זצ”ל במה שכתוב בספר פאר הדור הנ”ל בשם הגר”ד יפה זצ”ל בשם החזו”א זיע”א, ועל כן הדר תבר לגזיזיה והורה שיש לסמוך על הנאמר בשם החזו”א עיי”ש (ואע”פ שאמר לי פעם הגרח”ק זצ”ל שאין להאמין לכל מה שאומרים בשם החזו”א, מ”מ ככל הנראה סומך על הנ”ל יותר וניכרים דברי אמת). וכן בספר נקיון וכבוד בתפילה פרק י הערה כ”א כתב שהגרח”ק כתב לו בתשובה: ש”המנהג להקל” לסדר את המיטה לפני התפילה עיי”ש (ומובא ג”כ בקובץ מה טובו אהלך גליון כ”ג עמ’ ק”פ, ובשו”ת ככל אשר שאלת הל’ תפילה עמ’ טו”ב). וראה גם בקו’ עזרת אליעזר עמ’ ח’ בשם הגרח”ק זצ”ל.
ובשו”ת רבבות אפרים ח”א סי’ ס”ב (ד”ה ולעשות) כתב שבתחילה לא הבין למה זה ועל מה זה שנהגו היתר לסדר את המיטות לפני התפילה, וכד הוה טליא בישיבה אמרו לו רבותיו שההיתר הוא כדי למנוע ביטול תורה שלא יצטרך אח”כ לעחזור לחדר כדי לסדר, וכתב ששוב ראה את דברי ספר פאר הדור הנ”ל בשם החזו”א דסידור המיטה הוא דרך ארץ ולא מלאכה, ויצא לקראתו וראהו ושמח בלבו, עיי”ש. וכ”כ בשו”ת אמרי חנן הלוי ח”א סי’ י”א.
ועל זה הדרך התייצבו וראו גם באבני ישפה הל’ תפילה פ”ז אות ד’ (ב’) שכתב בשם הגר”ש ואזנר זצוק”ל (לענין מקלחת לפני התפילה) דמה שאדם רגיל לעשותם בכל בוקר מותר לעשותם לפני התפילה דכיון שרגיל בכך דמי ללבישה ששייך לקימה של הבוקר ואין בו איסור עשיית חפציו לפני התפילה עיי”ש. ואם כי יש לחלק בין הדברים, נראה שהדברים עולים בקנה אחד עם היסוד של החזו”א הנ”ל, ודון מיניה ואוקי באתרין. [איברא דהגר”ש ואזנר גופיה זצ”ל בשו”ת שבט הלוי ח”א סי’ א’ כאשר נשאל לענין המקלחת, כתב להתיר מטעם אחר קצת עיי”ש היטב]. ועיין שו”ת ויצבור יוסף בר שלום ח”א סי’ ח’ עמ’ ל”ח ושו”ת ישיב יצחק ח”ז חאו”ח סי’ ג’ עמ’ ל’.
ואגב אמינא, מה שהזכרתם בשאלתכם בשם שו”ת אור לציון שאסור לסדר את המיטה לפני התפילה, אינני יודע אם אפשר לומר זאת בוודאות בדעת הגב”צ אבא שאול זצ”ל, כי שם באור לציון כתב רק שבפנימיה מותר לסדר את המיטה משום דהוא צורך מצוה לחינוך התלמידים, ומזה יצא לכם “מכלל הן אתה שומע לאו” שכלפי כל אדם בביתו הפרטי יהיה אסור הדבר, אבל לא נפלאת ולא רחוקה היא ההשערה לומר דהגרב”צ זצ”ל השיב מילתא דפסיקתא בנידון שנשאל בו, דהרי איהו זצ”ל שימש כראש ישיבת פורת יוסף (גאולה) ועל כן ככל הנראה נשאל מהבחורים אם מותר להם לסדר את המיטה לפני התפילה, ועל זה השיב להם מילתא פסיקתא דבפנימיה בוודאי לכו”ע אפשר להתיר משום דהוי צורך מצוה וכנ”ל, וזה מה שהעלו על הכתב תלמידיו עורכי שו”ת אור לציון, אך אפשר דלעולם אילו היה נשאל על בעל בעמיו בביתו ג”כ היה נענה להתיר עפ”י החזו”א ושאר הסברות שהזכרנו כאן. וראה בשו”ת אהל יעקב סקוצילס ח”ב בבירורי הלכה חאו”ח סי’ א’ עמ’ קמ”ח שכתב בפשיטות בשם שו”ת אור לציון שמותר לסדר את המיטה לפני התפילה עיי”ש, והיינו דמרוב שהדברים באור לציון נכתבו בלישנא דהיתרא, אפי’ לא חלי ולא מרגיש דיש מקום ללמוד מזה לאיסור.
סניפים נוספים
א. הרי”ף והרא”ש השמיטו איסור עשיית חפציו לפני התפילה
ועשה לך צר”ף בזה, דלפום פשטא דמילתא, שיטת הרי”ף והרא”ש שאינם גורסים כלל להאי דינא דאסור לעשות צרכיו לפני התפילה, דגורסין: “אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל, שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.” ע”כ. והיינו שהשמיטו לגמרי ענין עשיית חפציו, והביאו את הפסוק של “צדק לפניו וגו'” ביחס ליצאה לדרך (כפשטות לשון הפסוק, ודלא כפי שנצרך רש”י להדחק לפרשו כדי ליישב גירסתנו, ועיין ספר מגיד חדשות לברכות שם). וכן הוא בפסקי הרי”ד בברכות שם, ובחידושי הרא”ה בברכות שם, ועוד ראשונים. וכבר דייק הצל”ח בגמ’ בברכות שם ד”ה דאמר, מדבר השמיט”ה בלשון הרי”ף והרא”ש, דשמיע להו כלומר סבירא להו דאין איסור בעשיית צרכיו לפני התפילה.
ומיהו כתב שם הצל”ח, דנראה דגם הרמב”ם גורס כוותיהו, ומה שכתב לאסור מלאכה מקורו הוא ממקום אחר, מגמ’ בדף ה’ הנ”ל אודות אבא בנימין. עיי”ש. וכ”כ בערוך השולחן עפשטיין או”ח סי’ פ”ט אות כ’, ועוד כתב דאפשר דהרמב”ם למד דין מלאכה ד”ואותי השלכת אחרי גויך” (מלכים א’ י”ד ט’) דמינה ילפינן בברכות דף י’ ע”ב איסור טעימה (דדרשינן התם אל תקרי גויך אלא גאיך, דהאוכל לפני התפילה הוי כמתגאה לפני שמקבל עול מלכות שמים), דגם מלאכה הוי כן שמשליך מלאכת שמים אחרי גיוו ועוסק במלאכתו. עיי”ש. ולפי כל זה י”ל דגם הרי”ף והרא”ש יודו לאסור איסר עשיית פעולות לפני התפילה, אלא שלא מחמת הגמ’ בדף י”ד כי אם מכח הגמ’ שבדף ה’ או הגמ’ בדף י’ ע”ב הנ”ל (ובכן, הרא”ש בפ”א דברכות סי’ ז’ הביא מימרא דאבא בנימין ופירש שלא יעשה מלאכה וכו’). ומיהו מרן בכסף משנה על הרמב”ם שם, וכן הלחם משנה ועוד, כתבו להדיא דמקור הרמב”ם הוא מהגמ’ בדף י”ד, ולכן הדר דינא דלגירסת הרי”ף והרא”ש קרוב לומר דאין איסור מדינא לעשות חפציו לפני התפילה, ואילו לגבי מימרא דאבא בנימין הנ”ל כבר כתבנו די”ל דהוא מידת חסידות ולא מדינא (וא”כ נהי דהרא”ש הביא מימרא דאבא בנימין, היינו למידת חסידות וכנ”ל).
ואולם הטור באו”ח סי’ פ”ט כן הביא את הדין דאין לעשות צרכיו לפני התפילה (וגורס כן בגמ’ דף י”ד), וא”כ מסתברא דהכי נמי היא דעת הרא”ש, וממילא איכא למימר דגם הרי”ף הכי ס”ל מאחר וגירסתו כגירסת הרא”ש, וכן הבין כנראה מרן השו”ע מדפסק לאסור עשיית צרכיו קודם שיתפלל ולא חשש לכך שהוראתו היא נגד שתים מעמודי ההוראה (אם כי לא קשיא כולי האי, דמצינו בדוכתי טובא דמרן בשו”ע פסק כהרמב”ם אף נגד הרי”ף והרא”ש, כמו שהבאנו להאי כלל”א נמרצת בספרי הדל ללקוט שושנים ח”א עמ’ ע”ה ד”ה וגדולה, ובח”ג עמ’ רפ”ה ד”ה ואם). ומה גם דמרן בכסף משנה כתב להשוות בין הסוגיא דדף ה’ (אבא בנימין) לסוגיא דדף י”ד (דנקט דהכל חד דינא הוא), כך שגם אם נאמר דלא גרסו את האיסור בדף י”ד מ”מ להבנת מרן בכסף משנה אפשר ללמוד את האיסור (מדינא ממש – ולא כמו שכתבנו לעיל) מאבא בנימין בדף ה’.
ועכ”פ נראה דלענין הנידון דנן, לגבי סידור יצועי המיטה לפני התפילה, כיון דבלא”ה כבר מצינו סברות נכונות להתיר אף לדעת מרן השו”ע, נראה דהעובדה שהרי”ף והרא”ש והרי”ד והרא”ה ועוד ראשונים השמיטו איסור זה, חזי לאיצטרופי לתת משנה תוקף להיתר, אע”פ שכאמור אין בזה סניף ברור.
ב. אם כבר ברך כמה ברכות
ומה שכתבתם בשם הרב נאמ”ן לברך ברכות השחר תחילה, היינו שבא לצרף סברת הרמ”א בסי’ פ”ט סע’ א’ דיש אומרים שאיסור עשיית צרכיו הוא לאו דוקא לפני תפילת י”ח אלא סגי בברכות “ותשבחות”. ובאמת ישנם מחכמי תוניסיה שכתבו לצרף סברא זו פוק חזי בשו”ת שואל ונשאל ח”ד חאו”ח סי’ ב’. ואע”פ שיש כמה וכמה ריעותות בסברא זו [חדא, דמרן השו”ע פסק שם להדיא דהאיסור הוא עד תפילת י”ח, וזאת ועוד אחרת, שמקור הרמ”א הוא ממה שמוזכר בשו”ת תרומות הדשן סי’ י”ח שיש מדקדקין שהיו מקילין כן, אבל הרב תרומת הדשן גופיה כתב לאסור, כי סתם “תפילה” שבחז”ל היינו תפילת העמידה, והביא שם ראיות נוספות, וגם הרמ”א הכריע דטוב להחמיר עיי”ש, ואף גם זו, שגם אותם המדקדקין שהזכיר התרומת הדשן שהיו המקילין בזה, עכ”פ היו קוראים גם “תשבחות” ולא רק ברכות, ומלבד כל זה הרי אותם ה”מדקדקין” אינם מקור הלכתי שהרי אין שיטה כזו וכמו שכבר העיר בזה בערוה”ש סי’ פ”ט אות כ”א] – עם כל זאת אה”נ דסניף יש בזה, דסוף סוף הוזכרה סברא זו במפה. ומ”מ לפקצ”ד היה נראה דאין צורך בסניף זה, ויש להתיר לסדר את המיטה אף לפני ברכות השחר, עפ”י כל הני טעמי תריצי דלעיל, וכהוראת מרן עט”ר הגרע”י זלה”ה.
במוסדות חינוך לכו”ע שרי
וכל האמור בזה עד כה, הוא לענין לכל איש במעונו בבית מגוריו. ואילו לענין בחורי ישיבות וכיו”ב הלנים בפנימיה (וכל כיוצא בזה), בזה יש טעם לשבח נוסף כדי להתיר בשופי. דהנה כתבו האחרונים (פר”ח סי’ פ”ט אות ו’, ובריש ספרו מיים חיים על ברכות דף ב’ ע”א, פרמ”ג שם א”א סוף אות ט”ו ובמ”ז סי’ ר”ן סק”א, שלמי ציבור בהגהה דף כ”ב ע”ב, יפה ללב סי’ פ”ט סק”ה, ערוה”ש סי’ פ”ט אות כ”ב, משנ”ב שם סקל”ו ובסי’ נ”ר סק”א, מעשה רוקח הל’ תפילה פ”ו ה”ח, כה”ח סופר סי’ פ”ט סקכ”ה, ועוד רבים), דדוקא “חפציו” אסורים לפני התפילה, אבל חפצי שמים (צורך מצוה) מותר[9] (ובלבד שיקרא ק”ש ולא יפסיד זמן תפילה וכו’). [ומיהו בסדר היום נקט ההיתר בזה מטעם אחר קצת ולכן כתב כמה תנאים לזה, והביאו הכנה”ג סי’ ר”נ הגה”ט וכן המג”א סי’ רנ”א סק”ו, וראה גם בחיי אדם הל’ שבת כלל א’ אות ב’, ואכמ”ל. ועיין למרן מוהרע”י זלה”ה בחזון עובדיה שבת ח”א עמ’ א’, ולהרב המשיב הרה”ג ר’ יוסף חי סימן טוב שליט”א בספרו כרם יוסף על מגילה דף כ”כ ע”א]. וא”כ בפנימיה שיש היבט של חינוך לסדר ולדרך ארץ, וגם יש בזה משום “ואהבת לרעיך כמוך” שאינו משאיר כעין היזק ראיה לשאר חברי החדר, הרי שמותר ללא חשש לסדר את המיטה. וכמו שהעלה בשו”ת אור לציון שהזכרתם, ואחריו ספרי דבי רב רבים ואכמ”ל.
הערות:
[1] אלא שכתב שם ג”:כ מילי אחריני – וזכור אזכרנו עוד בהמשך בהמשך בעזר ממרום.
[2] ואף הצל”ח הנ”ל שדייק מלשון מלאכה דהיינו “דבר של טרחה”, כתב דלדינא י”ל עפ”י מימרא דאבא בנימין דצריך שלא יהיה שום הפסק בין הקימה לתפילה.
[3] ועוד י”ל כמו שכתב הצל”ח בברכות דף ה’ שם, דשאני אבא בנימין שהיה מקום לימודו בחדר השינה ושם היה נמצא כל היום כולו וממילא אצלו דווקא היה חשש שאם לא יתפלל תיכף ומיד שישכח להתפלל כיון שיישב ללמוד, משא”כ שאר כולי עלמא לא ישארו בחדר השינה וממילא אין הכרח שתיכף ומיד יתפללו דאין חשש שכחה על זמן מועט. עיי”ש.
[4] וראה גם בשו”ת חיי הלוי ח”ב סי’ א’ דמהאי טעמא פשיטא ליה דלא מועיל להעמיד “שומר” כדי להתיר להתעסק בחפציו לפני התפילה, דהרי אין הטעם משום דשמא ישכח להתפלל וכנ”ל.
[5] מיהו בראשונים ז”ל (אורחות חיים מלוניל, תשב”ץ קטן, ועוד) יש גורסין “אחרי שנתגאה זה, היאך יקבל עליו עול מלכות שמים” – כלומר שאין הקפידא מצד שמחסיר בכבוד שמים בזה שמתגאה לפני קבלת עול מלכות שמים, אלא הקפידא היא בזה שלא תועיל קבלת עול מלכות שמים מאחר וכבר נתגאה, וכדמצינו טעם זה לגבי תפילת מנחה בפירוש רבינו ישעיה מטראני על ברכות דף י’ ע”א “אסור לקבוע עצמו במאכל ומשתה קודם שיתפלל כדי שיכוין לבו לפני מלכו של עולם בתוך התפלה” עכ”ל, וכ”ה בפסקי הרי”ד, איברא דכתבו שם רבינו ישעיה והרי”ד דטעם זה הוא רק לגבי תפילת מנחה דאילו לגבי בתפילת השחר אפי’ טעימה בלבד אסור לטעום קודם תפילה והטעם “שהרי שאר צרכיו אסור לעשות קודם תפילה, כל שכן לטעום” ואכמ”ל.
[6] וכפי שכבר הבאנו בהערה לעיל שיטת רבינו ישעיה והרי”ד שלמדו איסור טעימה לפני התפילה ב”כל שכן” מדין איסור עשיית צרכיו לפני התפילה ואכמ”ל.
[7] אלא דלפי הלשון שבספר חוט השני, נקט הגר”נ קרליץ זצוק”ל דצריך שהעיסוק יהיה מועט מאוד, “לסדר קצת את מצעיו”, אבל לא לסדר בקפדנות. וכשענ”י לעצמי עלה במחשבה שיתכן שהגרח”א הוכמן שליט”א (עורך הספר חוט השני) שמע ובא מרבו הגר”נ זצ”ל רק את ההוראה, שמכונת כביסה אסור ואילו סידור המיטה מותר, וגמר וסבר שטעמו של רבו זצ”ל הוא משום דעיסוק מועט שרי, ולכן התאים את הדבר לומר שההיתר לסדר את המיטה הוא “לסדר קצת” (כך שיהיה מובן ההבדל בין סידור המיטה לבין הפעלת מכונת כביסה), ואילו לפי האמת אפשר דטעמו של הגר”נ הוא כפי שנביא בהמשך מילתין בשם הגאון החזו”א (שהרי כן דרך הגר”נ להורות כהחזו”א), וממילא יהיה מוכן היטב החילוק בין מכונת כביסה לבין סידור המיטה גם בלי להצריך שהסידור המיטה יהיה רק “קצת”, ודו”ק
ואגב גררא אשמיע דהנה בשו”ת עין אברהם ח”א סי’ ל”ז כתב להקל יותר בהפעלת מכונת כביסה מאשר בסידור המיטה (דבסידור המיטה התיר רק בפנימיה לצורך חינוך עפ”י המבואר בשו”ת אור לציון), ובמחי”כ אתי דלא כמאן.
[8] לפקצ”ד, ודלא כהבנת הרב מעדני דניאל פלבני על השו”ע סי’ פ”ט אות כ”ד.
[9] ובטהרת השלחן (למהרי”צ שפירא זלה”ה אבד”ק אסרטין בעל תפארת יעקב על המשניות) על השו”ע סי’ פ”ט סע’ ג’ כתב מטעם זה ליישב מה שראה שנוהגים רבים להתעסק אפי’ בצורכי פרנסה לפני התפילה, עפ”י מה שכתב מור”ם בסוף סי’ רמ”ח דלעסוק בסחורה נחשב צורך כמצוה, עיי”ש. וע”ע כיו”ב בספר שבילי דוד שם סק”ד, ולהגאון בעל שו”ת מנחת אלעזר בספרו דברי תורה ח”א סי’ ט”ז (והו”ד בפסקי תשובות שם אות קצ”ב), ובשו”ת חיי הלוי ח”ג סי’ ו’, וכעי”ז כתב לענין הליכה בערוה”ש סי’ צ’ אות כ’ עיי”ש. ואחרי נשיקת עפרות רגיליהם, היה נראה לעינינו העיוורות כאילו הפריזו על המידה, דהרי עיקר האיסור דעשיית צרכיו (ובפרט לפי הרמב”ם דהאיסור הוא עשיית מלאכה) הוא בפשטותו בדיוק בענייני פרנסה (כמו שכתב להדיא בשו”ת זרע אמת ח”ג סי’ ט’), ולא מסתבר כלל שחז”ל וכל הראשונים והאחרונים ידברו ב”סתם” על “צרכיו” ו”מלאכה” ולא התכוונו “גם” לעסקי פרנסה. (ושו”ר בספר עורה כבודי הל’ תפילה שיעור כ’ שהיטב חרה לו על דברי הרב טהרת השלחן, וכתב דאפי’ בגדר סניף אינו). ועיין שו”ת אשר חנן (לבוגר בית מדרשנו “ברכת אברהם”, מני”ר הרה”ג ר’ חנן אפללו שליט”א) ח”ג חאו”ח סי’ ה’ סוף אות א’ עיי”ש. ועכ”פ חזינן מיהא דגדר צורך מצוה הוא מושג נרחב ויש להקל מיהא לגבי סידור המיטה במוסדות.
