מקורות ונימוקים:
פסק השולחן ערוך אורח חיים סימן ה’ סעיף א’ בזה”ל: יכוון בברכות פירוש המלות. כשיזכיר השם, יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ביו”ד ה”א שהיה והוה ויהיה, ובהזכירו אלהים, יכוון, שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כלם.
בדברי השולחן ערוך מבואר שהגיית שם השם שנכתב בשם אדנות או בשם הוויה היא כאופן קריאת השם אדני. אלא שכאשר נכתב השם באותיות הוויה עליו לכוון גם כאופן קריאתו וגם כאופן כתיבתו.
ובמשנה ברורה שם ס”ק ב’ ביאר, דהיינו מפני שהשם הנכבד והנורא אסור לקרותו ככתבו כמשאחז”ל ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעוה”ב אלא צריך לקרותו כאלו היה כתוב שם אדני, וגם בנקודת אדני דהיינו האלף בחטף פתח אבל לא בפתח לבד או בשב”א לבד והד’ בחולם והנון בקמץ וידגיש היו”ד שתהא ניכרת יפה רק בכונה יכוין לשם הוייה. וטעם הנגינה הוא מלרע:
כתיבת שם השם באותיות יי איננה כתיבה המופיעה בתנ”ך, אלא היא אופיינית אך ורק לתרגום אונקלוס ותרגום יונתן ועוד ספרים אחרים רבים ונוספים, הכותבים כך את שם ה’, כפי שאנו כותבים את שם השם באות ה’, שהוא קיצור בלא לכתוב את השם הקודש המלא.
הסיבה שלמרות שכתוב בתורה השם אלוקים, האונקלוס מתרגם יי, היא משום שהאונקלוס איננו מתרגם מעברית לארמית מילה מילה, אלא מתרגם את משמעות הפסוק, ולעניין משמעות הפסוק אין צורך בהכרח להיצמד לאופן ביטוי שם השם, כי העיקר הוא להבין שהמדובר הוא על שם השם.
