מקורות ונימוקים:
דין טבילת כלים
במדבר פרק ל”א פסוקים כא-כג: וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם:
מבואר שבנוסף לצורך בהגעלת הכלים, ציוותה התורה אך במי נדה יתחטא, והיינו טבילה במי מקווה. מכאן למדו חז”ל שיש צורך לטבול את הכלים המגיעים מן הגויים.
כפי שמבואר במשנה במסכת ע”ז “הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים, את שדרכו להטביל – יטביל, להגעיל – יגעיל, ללבן באור – ילבן באור. השפוד והאסכלה מלבנן באור. הסכין – שפה והיא טהורה”.
טעם מצוות טבילת כלים
בטעם מצות טבילת כלים מבואר בירושלמי ע”ז פרק ה’ הלכה ט”ו שהוא כדי שיצאו הכלים מטומאת הגוי ויכנסו לקדושת ישראל, והיינו כדין טבילת גר שהופך את עצמו מגוי ליהודי.
הואיל ורצונו של הקב”ה לייחד את עם ישראל מכל העמים ולהעניק להם מעמד גבוה ומכובד כנאמר בתורה “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”
לכן ציווה עלינו בתורה, שכלי מאכל שהגיעו מיד הגויים לידי העם היהודי, בטרם יתחילו לשמש את היהודים, יש להטבילם במקווה כדי לקדש אותם לקראת תפקידם החדש והגבוה לשמש ככלי אכילה של עם ישראל.
הכלים החייבים בטבילה ודין כלי זכוכית
בהתאם לפסוקים הנזכרים כמקור למצוות טבילת כלים, למדים אנו שאין חובת טבילת כלים אלא בכלי מתכות למיניהם, שהם דברים הבאים באש, כמו נחושת זהב בדיל ועופרת, למעט כלי חרס או עץ.
אמנם רבנן גזרו להטביל גם כלי זכוכית, כפי המבואר בדברי הגמרא בע”ז דף ע”ה: “אמר רב אשי, כלי זכוכית, הואיל ואם נשתברו יש להם תקנה, ככלי מתכות הם דומים, וטעונים טבילה”. ופירש רש”י, דכיון שזכוכית שנשברה, אפשר להתיכה לעשות ממנה כלי, הואיל וכך, דינה ככלי מתכת וטעונה טבילה. מבואר כי גם כלי זכוכית צריך לטבול, מדרבנן ובברכה.
כמו כן כלי חרס המצופים בזכוכית, כמו ספלי הקפה המצויים כיום – חייבים טבילה בברכה כי הם נחשבים כלי זכוכית.
כלי מלמין הינם פלסטיק ואינם צריכים טבילה, וכן כלי פורצלן כתב בשו”ת יביע אומר שאינם צריכים טבילה כי אם הם נשברים אין להם תקנה ככלי זכוכית, אלא דינם ככלי חרס.
כלים חד פעמיים כמו תבניות אלומיניום
בנוגע לכלים חד פעמיים כתב הדרכי תשובה ליו”ד סימן ק”כ שאין צריך טבילה כיון שאינם נחשבים כלי, שהרי אינם אלא כלי ארעי.
יתירה מזאת גם אם החליט האדם להשתמש בהם שימוש חוזר, כתב הגאון הרב משה פיינשטיין שאין צריך להטביל את הכלי. זה לשונו בשו”ת אגרות משה חלק ג’ סימן כ”ג:
כלים אלו שא”א להשתמש בהם אף על פי הדחק רק ב’ וג’ פעמים אינם מקבלים טומאה, [ורק אם אפשר להתקיים הרבה זמן אך בשביל הזול אין משתמשין מסתבר דמקבל טומאה], וממילא אפשר דאינם צריכים טבילה.
סברא יפה נוספת לפטור מטבילה כתב הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ”ל בשו”ת אור לציון חלק א’ אורח חיים סימן כ”ד, בזה”ל:
ומכאן יש ללמוד לעניין טבילת כלי עכו”ם, שבצנצנות של קפה נמס וכיוצ”ב שקונים מבתי חרושת של עכו”ם, במקומות שלאחר השימוש אין מקבלים הבתי חרושת הצנצנות חזרה, ונועדו לשימוש חד פעמי, דאינם צריכים טבילה, ואפי’ אם נמשך זמן עד שמסיים הקפה שבהם, ואפי’ אם הוא בדעתו להשתמש בצנצנת לאחר שיסיים להשתמש בתוכנה, ג”כ נלע”ד שא”צ טבילה, דכיון דבשעת הייצור אינו נחשב לכלי, ורק בשעה שחושב הישראל הקונהו להשתמש בו ולעשותו כלי, רק אז חל עליו שם כלי, והרי הוא ברשות הישראל כבר, וברשותו נוצר כלי, בכה”ג לא בעי טבילה, ובפרט בכלי זכוכית שחיוב טבילתן דרבנן, וכמ”ש הרמב”ם (פ”א מכלים ה”ה) דיש להקל כאמור, ודו”ק.
אולם דעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בספרו חזון עובדיה שבת חלק ב’ עמוד נ”ו, שניתן לעשות קידוש בשבת על כוס חד פעמי, הואיל ויש לו חשיבות של כלי, כיון שניתן להשתמש בו כמה פעמים, אלא שלכתחילה יש להדר ולקדש בכוס מכובדת ויפה משום “זה אלי ואנווהו” התנאה לפניו במצוות.
בהקשר להלכה זו הוסיף וכתב שם שלפי זה כיון שכלי חד פעמי חשוב ככלי, לפיכך כלי חד פעמי העשוי ממתכת כמו אלומניום וכדו’ חייב בטבילת כלים.
על כן יש להקפיד לרכוש אך ורק כלי אלומיניום חד פעמיים המיוצרים בארץ ישראל, או שיש עליהם כשרות המפקחת גם על עניין גמר המלאכה ביד ישראל כדי שלא יהיה צורך להטבילן לדעת מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל.
חשוב לדעת שבכל מקרה אוכל שהונח ואפילו בושל בכלי שאינו טבול – לא נאסר באכילה, כפי שכתב הטור והביאו הרמ”א בסוף סימן ק”כ להלכה בזה”ל: אם עבר והשתמש בכלי בלא טבילה, לא נאסר מה שנשתמש בו.
