מקורות ונימוקים:
התחייבות שכר פועל מחייבת את המעסיק בתשלומים, גם אם לא נעשתה בפני עדים, שהרי לא איברו סהדי אלא לשיקרא, וכאשר סיכם המעסיק עם הפועל לשלם לו כך וכך עבור עבודתו, עם פעולת הפועל מתחייב המעסיק לשלם לו את השכר אותו סיכם לשלם לו.
ואינו דומה לדברי הגמרא בכתובות ק”א. באומר חייב אני לך שיש צורך בעדים, כפי שפסק הרמב”ם ופסק השו”ע חו”מ סימן מ’ שהמחייב עצמו ואומר חייב אני צריך להצהיר כך בפני עדים, הואיל ושם דיבר הרמב”ם במחייב עצמו בלא שהוא חייב, ועל כך אמר שצריך עדים, שההתחייבות בפני עדים יוצרת את גמירות הדעת להתחייב, ועיין בקצוה”ח שם שמבאר את ההתחייבות על דרך קניין אודיתא.
אולם הדבר ברור שהלווה כסף מחברו חייב להחזיר לו אף בלא עדים, שעל כגון זה נאמר לא איברו סהדי אלא לשקרא. וכך הוא הדין במעסיק שהתחייב לחברו כסף עבור פעולתו, שעם תחילת פעולת הפועל מתחייב המעסיק בתשלומים על עבודת הפועל, והוא חובה עליו ככל לווה שנטל הלוואה שהתחייב לפרוע את ההלוואה.
המעכב שכר שכיר – עובר על חמשה לאווין ועשה
דברים פרק כ”ד פסוק ט”ו: בְּיוֹמוֹ֩ תִתֵּ֨ן שְׂכָר֜וֹ וְֽלֹא־תָב֧וֹא עָלָ֣יו הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֤י עָנִי֙ ה֔וּא וְאֵלָ֕יו ה֥וּא נֹשֵׂ֖א אֶת־נַפְשׁ֑וֹ וְלֹֽא־יִקְרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־יְקֹוָ֔ק וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא:
מכאן למדנו כי מצווה היא לתת שכר שכיר בזמנו ואם אחרו עובר בלאו. וכן פסק השו”ע להלכה חו”מ סימן של”ט סעיף א’.
יתירה מזאת מבואר בדברי הגמרא בב”מ קי”א. כי כל הכובש ומעכב את תשלום שכר השכיר עובר בחמשה לאווין ובעשה. חמשת הלאווין הם: “בל תעשוק את רעך” (ויקרא יט יג), “בל תעשוק שכיר עני” (דברים שם), “בל תלין” (ויקרא שם), “ביומו תתן שכרו” (דברים שם טו), “לא תבא עליו השמש” (שם). ולדעת רש”י שם עובר גם משום לא תגזול (ויקרא שם) שהרי בגמרא בב”מ ס”א. דרשה הגמרא ללאו דלא תגזול לכובש שכר שכיר, ע”כ.
כן פסק השו”ע להלכה חו”מ סימן של”ט סעיפים א’ – ב’ בזה”ל:
מצוה לתת שכר שכיר בזמנו, ואם אחרו עובר בלאו, אחד שכר אדם או בהמה או כלים… כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו, ועובר בחמשה לאווין ועשה, ע”כ.
האם יש איסור ‘בל תלין’ – בעיכוב תשלום משכורת חודשית
למרות האמור בחומר המלין ומעכב שכר שכיר, בנוגע למשכורות חודשיות הנהוגות בימינו, כתבו כמה מהפוסקים שאין שייך בהם לאיסורים אלו, הואיל ואין תשלום המשכורת נקבע לסוף החודש, אלא לתחילת החודש הבא ביום שלמחרת סיום חודש העבודה, והואיל ונקבע מראש שלא יהיה זמן התשלום בעונת סיום העבודה, אלא ביום של תחילת החודש שלאחר מכן, שוב אין איסור בל תלין.
בדומה לאדם ששכר פועלים וקבע את תשלום המשכורת על פעולתן ביום השוק שיהיו לו מעות בידו, שעל כגון זה כתב השו”ע שם חו”מ סימן של”ט סעיף ט’ בזה”ל:
שכיר שמכיר בבעל הבית שאין דרכו להיות בידו מעות אלא ביום השוק, אינו עובר בבל תלין (ויקרא יט, יג), אפילו יש לו מעות. ומיום השוק ואילך, אם אינו נותן לו עובר משום אל תאמר לרעך וגו’ (משלי ג, כח). ובהגהת הרמ”א הוסיף וכתב בזה”ל: וה”ה הני שאין דרכן לשלם עד שיחשבו עם הפועלים, אינם עוברים עד שיחשבו עמהם, ע”כ.
כאשר יסוד הדברים הוא מסוגיית הגמרא בבא מציעא דף קי”א. “הני שוקאי דסורא לא עברי משום בל תלין, מידע ידעי דעל יומא דשוקא סמיכי. הלכך אפילו אית ליה מעות גביה לא עבר, דאדעתא דהכי איתגר ליה. וכיון דמיומא קמא לא עברי, תו לא עברי, וכדאמרינן לעיל שאינו עובר עליו אלא בוקר ראשון. אבל משום בל תשהה ודאי עובר, מיום השוק ואילך.
כן כתבו להלכה בספר משפט החושן על סימן של”ט שבזמנינו שמשלמים שכר פועל בתחילת החודש הבא ולא ביום סיום פעולת החודש, לא שייך איסור בל תלין וכו’.
אולם מנגד המאירי כתב לחלוק על דברי רש”י בנוגע לביאור הסוגיא במי שמתחייב לשלם ביום השוק וכתב שהיום שנקבע לתשלום על פי הסכם, הופך להיות לזמן התשלום לכל דבר, ואם אינו משלם באותו זמן, עובר על “בל תלין”.
ולעניין הלכה בשו”ת שבט הלוי חלק ז’ סימן רל”ג כתב בזה”ל:
עלינו לקבל דעת המאירי דגם לדרך זה אפילו שכרו סתם באין לו אינו עובר כלום, וביש לו עובר בבל תשהה עד יום השוק, ומשם ואילך עובר בבל תלין בבקר ראשון. וכיון דפוסקי הלכה לא ראו עדיין דברי המאירי, וגם הרי”ף והרמב”ם השמיטו המימרא לגמרי, לענ”ד דיש להחמיר כהמאירי ודו”ק.
כן משמע גם מדברי הגרי”ש אלישיב זצ”ל המובא בספר ישא יוסף חלק ו’ חו”מ סימן ס”ב, וכפי שציין בספר פסקי המשפט לסימן של”ט הערה 35, אולם בעיון בדברים בפנים שם, ניתן לפקפק בעצם הראיה, הואיל ולא כתב שם שמתאריך הראשון לחודש עובר על בל תלין, אלא רק כתב שקודם לתאריך זה איננו עובר על בל תלין.
כמו כן יש מקום להוכיח מדברי התשב”ץ חלק א’ סימן ס”ד שעובד שנתי שמקבל שכר כל שבוע, בהגיע תאריך התשלום השבועי מרגע זה ואילך עובר על ‘בל תלין’. אמנם גם ראיה זו יש מקום לדחות, שהואיל וסיכמו על תשלום כל שבוע, הגדירו בכך שסיום העבודה היא בסוף כל שבוע, ומועד התשלום הוא מיידי, לפיכך שייך בזה בל תלין, ואין מכאן ראיה למקרה בו התשלום נקבע מראש למועד שאינו רגע סיום העבודה.
מעסיק המעכב משכורת חודשית – עובר באיסור “אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן”
אמנם לא נחלקו הפוסקים אלא לעניין איסור בל תלין בעיכוב משכורת חודשית של עובד, אכן כו”ע מודו שמעסיק המעכב את המשכורת החודשית כאשר יש לו לשלם, עובר משום בל תשהה, כפי המבואר בדברי הגמרא בב”מ דף ק”י: כי בנוגע לאיסור בל תלין אינו עובר אלא עד בוקר ראשון בלבד, מכאן ואילך מאי, אמר רב עובר משום בל תשהה, אמר רב יוסף מאי קראה (משלי ג, כח) אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך”.
כן פסק השו”ע להלכה חו”מ סימן של”ט סעיף ח’ בזה”ל:
עבר זמנו אין בעל הבית עובר משום בל תלין, ומכל מקום חייב ליתן לו מיד, ובכל עת שישהא עובר על לאו של דבריהם, שנאמר אל תאמר לרעך וכו’.
מעלת המשלם שכר שכיר ביומו
בנוגע למעלה הגדולה במי שמקפיד לקיים תשלום שכר שכיר ביומו, כתב השדי חמד ח”א כללים סימן כ”ו בזה”ל:
ראיתי בדברות קודש של הגאון רבי חיים וויטל, שהמקיים מצות ‘ביומו תתן שכרו’ זוכה אז לנשמה יתירה שקונה האדם בשבת. ונראה לי לתת לזה קצת טעם, שהנשמה יתירה שזכה בה אדם הראשון משום קדושת השבת, היה מעין שכר שכיר שביום ששי טרח וזרע וקצר בעולם, והקב”ה שהוא בעל הבית נתן לו שכרו אז נשמה יתירה, כמו שאמר הכתוב לעבדה ולשמרה ושם נרמז השבת. והכא נמי ר”ת של ביומו תתן שכרו הוא ‘שבת’, ע”כ.
מן האמור למדים אנו כי מעלה גדולה היא עד מאוד פריעת שכר שכיר ביומו, והואיל והדבר נתון במחלוקת הפוסקים, וודאי הוא שיש מקום להחמיר בספק דאורייתא. בפרט שלכל הדעות מעסיק המעכב שכר שכיר, גם אם אינו עובר על לאו דבל תלין, עובר על לאו שמדברי קבלה כאמור לעיל.
