שאלה:
מעשה בפורץ שהוזמן לפרוץ דירה, ע”י זוג הורים ששהו עם תינוק על מפתן פתח ביתם, בשעת לילה מאורחת, בטענה שעתה שבו לביתם משמחה משפחתית, ואבד מפתח ביתם. הפורץ שהוזמן פרץ לפניהם הדלת, ובסיום עבודתו הדביק בסמוך פרסומת שלו. בפועל, הזוג הנ”ל היו גנבים, שכדי לסמא עיני הפורץ והשכנים נטלו תינוק עמהם, ומיד אחר הפרצה, ריקנו את תכולת הדירה, תכשיטי זהב כסף רב וחפצים יקרי ערך. בעל הדירה איתר את הפורץ, וכעת תובעו בב”ד על מעשה נזק הפירצה, שבעטיה נדרש להחליף ולהרכיב דלת פלדלת חדשה, וכן תובעו על מעשה הגניבה של תכולת הדירה, שנעשתה בעקבות הפרצה, השאלה היא כיצד יש לדון את הפורץ במעשה זה?
תשובה:
לפי התיאור שבשאלה, נראה שהפורץ היה בטוח במאה אחוז שהזוג שהזמינו אותו לפרוץ, הם בעלי הבית הגרים שם, ולא היה לו מקום לחשוש אחרת. לכן במידה והחוק לא מחייב את הפורץ לדרוש מהם ת”ז וכדומה, מדין התורה הפורץ פטור מלשלם על הנזקים הישירים והעקיפים.
מקורות:
בגמ’ ב”ק (נה:) תניא, אמר ר’ יהושע הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ומקשה הגמ’ שאם מדובר בפורץ כותל בריא, יש לחייב את הפורץ אף בדיני אדם. וביארו רבותינו בעלי התוספות (ד”ה אילימא), שקושיית הגמ’ שיש לחייבו רק על נזק הכותל, אבל על הבהמה אף שיצאה ונאבדה, לא שייך לחייבו, דאין זה אלא גרמא בעלמא, וכתבו שיש ספרים שגורסים להדיא בגמרא שהקושיא לחייב על הכותל. וכן נראה מפשטות לשון רש”י, דס”ל כתוספות שעל הבהמה פטור. והנה הטור (חו”מ סי’ שצ”ו), נחלק בזה עם הרמ”ה, דעת הטור כנ”ל שהפורץ גדר בפני בהמת חבירו, על הבהמה פטור, והרמ”ה סובר שחייב ג”כ על הבהמה שאבדה. והנה הטור הביא בסמוך מדברי הרמב”ם והראב”ד, לעניין פורץ גדר ויצאה הבהמה והזיקה, דלהרמב”ם חייב ולראב”ד פטור על הנזק של הבהמה אף בכותל בריא, ומשמע שלעניין חיוב על הבהמה עצמה, גם הרמב”ם והראב”ד מודים שפטור. וכן דקדק בשו”ת חוות יאיר (סי’ ר”ד), וכ’ דלכן אף השו”ע שסתם שם כד’ הרמב”ם שחייב בפורץ גדר בריא ויצאה והזיקה, (ותמה שבב”י כ’ דלא נקטינן כהרמב”ם בזה), מ”מ לעניין חיוב על הבהמה עצמה מודה שפטור, ושיטת הרמ”ה שיטה יחידאה הוא, ולכן העיר על מ”ש הרמ”א שם בלשון י”א דפטור, דאדרבה המחייב הוא יחידאה בדין. וע”ע בשו”ת חוות יאיר (שם), והובא ג”כ בפ”ת (שם סק”א) אודות מי שהתיר פרת חבירו שהיתה קשורה ונאבדה, דיש לחייבו, ועכ”פ בודאי אם תפס, דחשיב מעשה היזק בידיים שהתיר הבהמה, ולא דמי לפורץ גדר בפני בהמת חבירו, דהוי גרמא בעלמא.
וא”כ בנידו”ד כ”ש שהפורץ דלת דירה בפני גנבים, דלא מבעיא שלא ידע שהם גנבים, ולכן פטור אפילו מדיני שמים, אלא אפילו יודע היה שהם גנבים, ופרץ הדלת בעדם, הוי גרמא בעלמא ופטור מחיוב בדיני אדם. ועוד יש לחלק, דגבי בהמה הוי גרמא, אבל כאן גרע מגרמא, כי אפשר שגם אילו לא היה פורץ, היו הגנבים פורצים בעצמם, וגונבים את תכולת הדירה, ואין לדונו על מעשה הגניבה כלל.
עוד יש לחלק, שאף להרמ”ה שמחייב בפורץ גדר בפני בהמת חבירו, על הבהמה שאבדה, בנידו”ד מודה שהפורץ גדר בפני גנבים פטור, דלא הוי כבהמה דממילא יוצאת וחשיב כמעשה, דכאן צריך פעולת הגנבים שיש להם דעת, ולכן ודאי דלכו”ע בנידו”ד גרע מגרמא או הוי עכ”פ גרמא ופטור. ויש להביא ראיה לדבר ממה שפסק התרומת הדשן (סי’ שט”ו), והובא להלכה בבית יוסף וברמ”א (חו”מ שמ”ח ס”ח), שהמראה לחבירו לגנוב פטור, דאין שליח לדבר עבירה. והניח הד”מ בצ”ע, מה בא התה”ד לחדש בזה, והלא פשיטא דפטור, דאין שליח לדבר עבירה, וא”כ אפילו אם שלח את חבירו לגנוב פטור המשלח. ותירץ הש”ך, דבתה”ד מבואר שאפילו הוא גנב מפורסם והראה לו מחתרת חבירו פטור דהוי גרמא בנזיקין, והא קמ”ל דלא הוי כמראה ממון חבירו לגוי דחייב מדינא דגרמי כמבואר בשו”ע (סי’ שפ”ח ס”ב), דקמ”ל דכאן הוי גרמא ולא גרמי, ושחילוק זה מבואר בתה”ד.
והנה אף אם נצא מנקודת הנחה, שהגנבים לא היו יכולים לחדור לדירה ללא הפורץ, ולא היו יכולים בלעדיו לפרוץ פנימה, והרי מבואר בתשו’ הרא”ש ונפסק בטור ושו”ע (סי’ שמ”ח ס”ח), שגנב שעשה הגבהה בחפץ של חבירו, אך עדיין לא יכול היה לשאת אותו וליטלו לבדו, ובא חבירו וסייעו להוציא הגניבה, הרי השני חייב. וכן פסק עוד הרמ”א מדברי המרדכי (פרק הספינה), שאם הטמין הגנב הגניבה, והוצרך לצאת מהעיר עד שאינו יכול להבריח הגניבה, ושלח אח”כ איש אחד להביא לו הגניבה, השליח חייב לשלם, דהוא עיקר הגנב, מאחר שידע שהוא גניבה. וכיו”ב כ’ החוות יאיר (סי’ רי”ב), והובא בפ”ת (סי’ שמ”ח סק”ז), אודות שני גנבים שאחד עלה בסולם ונכנס דרך חלון וגנב מהבית, והשני עמד ברחוב, וזה זרקו לתוך חיקו וברח, פשוט שזה השני הוא עיקר הגנב ויכול הנגנב להוציא כי גניבתו ממנו, אע”פ שזה השני אח”כ נתנו לראשון. וא”כ בנידו”ד אף אם הגנבים לא היו יכולים לגנוב לולא הפורץ, מ”מ עדיין יש חילוק גדול בין הנידונים, כי בנידו”ד הפורץ לא עשה שום מעשה בדברים שנגנבו, ולא הוי אלא גרמא בעלמא, משא”כ בתשו’ הרא”ש והנ”ל נטל חפץ הגניבה ומסרו לגנב הראשון. ועי’ עוד בסמוך.
והנה עד כאן התבאר שאין הפורץ חייב, על מה שנטלו הגנבים, ומעתה יש לדון לעניין נזק הפרצה שעשה הפורץ בידיים, שעתה הדלת יצאה מכל שימוש, האם יש לחייבו על עקירת המשקוף והדלת הישנה, ולהחליפם בחדש, והדבר מסתכם באלפי שקלים. אם נזק זה מתייחס לגנבים, או שמא יש לחייב את הפורץ, שעשה מעשה זה בעצמו בידיים.
והנה הרמ”א (חו”מ סי’ שמ”ח ס”ח, וכן ריש סי’ קפ”ח), פוסק את שיטת המרדכי (פ”ק דב”מ), והאגודה (פ”ק דב”מ סי’ כ’), והגהות מיימוני (ריש פ”ב דשלוחין), רש”י (ב”ק עט.), והתוספות בכמה מקומות (ב”ק עט. ד”ה נתנו, ב”מ י: ד”ה אי בעי, קידושין מב: ד”ה אמאי), שמי ששלח את חבירו לגנוב, אם השליח אינו בר חיובא, כלומר שאינו יודע שהחפץ גזול ואינו שלו, המשלח חייב, דיש שליח לדבר עבירה בשוגג, שהרי בגמרא אמרו דאין שלד”ע משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, כלומר ולכן השליח עושה על דעת עצמו, וסברא זו שייכת דוקא כאשר השליח יודע שהדבר אסור. וכן פסק המהרש”ל בים של שלמה (מרובה סי’ ל”ג), שיש שלד”ע בשוגג. ולפי”ז בנידו”ד שהפורץ לא ידע שהבית אינו של הגנבים, וסבר שעושה מעשה היתר, מעשה הנזק מתייחס בשליחות לגנבים, ועליהם לשאת בכל תשלומי הנזק. [ויש בסברא זו משנה תוקף למ”ש לעיל לפטור את הפורץ על ממון הגניבה, דכיון דיש שליח לדבר עבירה, הכל מתייחס לגנבים].
ובד”מ (שם סק”ג) הביא שנחלקו בדין שלד”ע בשוגג המרדכי והנמוק”י, וז”ל: כתב המרדכי בשם המהר”ם מרוטנבורג דהיכא דהשליח לאו בר חיובא מחייב שולחו, ואם אמר לחבירו קח לי שור מבית פלוני שהוא שלי, ונמצא אח”כ שלא היה שלו אלא לגנוב נתכוין, חייב שולחו באחריות של שור במשיכת השליח, דהא השליח לא ידע שהוא גנוב. ובנמוק”י (פרק מרובה כט.) כתב, דשליח חייב דאין שליח לדבר עבירה אפילו במקום דאין השליח יודע אם עושה איסור[1].
וביאר הש”ך (שם סק”ו), דמה שכ’ הד”מ והסמ”ע (שם) בשם הנמוק”י דהשליח חייב, ליתא, דלא כתב הנמוק”י שם אלא דמ”מ המשלח פטור, אבל שיהא השליח חייב אין לזה טעם כלל, ושכן מבואר להדיא ביש”ש (מרובה סי’ ל”ג), דלכו”ע השליח פטור בשלא ידע. והנה אף שבגוף דברי הנמוק”י כתוב בשם הרא”ה שאכן יש לחייב את השליח, ביאר הנתיבות דהיינו מדין שומר, כאשר קיבל עליו שמירה, וכדין שוכר שאע”פ שאינו רשאי להשאיל לאחר, מ”מ השואל חייב באונסין, ומשלם לבעה”ב. ומבואר שאף הנתיבות מודה, שאם השליח לא קיבל עליו שמירה, לכו”ע הרי הוא פטור, ורק נחלקו אם המשלח חייב. וא”כ בנידו”ד שהפורץ לא קיבל עליו שמירה כלל, ולא יודע היה כלל שעושה מעשה איסור, ובתום לב פרץ את הדלת, הרי הוא פטור לגמרי על הנזק הפירצה, ולא שייך לחייבו כלל.
והנה אף להש”ך (שם) שחולק על הרמ”א, ופוסק כהנמוק”י דאין שליח לדבר עבירה בשוגג, וכ’ שכ”ד התוספות רי”ד בקידושין. וביאר הש”ך שכל מה שאמרו בגמרא הטעם דאשל”ע משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, הינו מעיקרא דמסברא קי”ל אשלד”ע, אבל למסקנא דהוי מעילה ושליחות יד או טביחה ב’ כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין, א”כ אפילו בלא טעמא דדברי הרב למדין דאשלד”ע, וגזה”כ היא, וכמ”ש הריטב”א (קידושין מג. ב”מ י:) שאף בשוגג אשלד”ע. מ”מ הא נתבאר דמ”מ אין לחייב את השליח לכו”ע. ועוד דבלא”ה יכול הפורץ לטעון קים לי כהרמ”א שיש שלד”ע בשוגג ופטור המשלח, ואף הבית יוסף (חו”מ סי’ שמ”ח) הביא דברי המרדכי בשתיקה.
והנה הש”ך (שם), כתב שאף בשליח שוגג, מ”מ יש לו לחוש שמא יש עבירה בדבר ועדיין שייך טעם דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. והנה מלבד שכל הפוס’ חולקים עליו וכנ”ל, מ”מ בכה”ג מה לו לשליח לחשוש שעושה איסור, וה”ז כאונס גדול דלא מבעיא להתוס’ דבאונס גמור פטור, אלא אף להרמב”ן דחייב, יכול לומר קים לי דהוי שלד”ע בשוגג.
ולמעשה, נראה שאף הגנבים שהזמינו את הפורץ, יהיו פטורים על הנזק, אף אם יש שלד”ע בשוגג, דלכאו’ יש להם דין הבא במחתרת, דפטור על מה שהזיק מדין קלב”מ, כמו שפסקו הרמב”ם (גניבה ג’ ב’, ט’ י”ג), והשו”ע (שנ”א ס”א), ובסמ”ע שם.
[1] והנה המהרש”ל כתב דכיון די שליח לדבר עבירה בשוגג, בהכרח צ”ל דיואב שנשלח ע”י דוד להרוג את אוריה, מזיד היה, שאל”כ ישלד”ע. והש”ך (חו”מ שמ”ח סק”ו) הקשה דלא משמע כן מפשטא דקרא, ומפשטא דש”ס, ומכ”ש לפי מ”ש בקידושין (מג.) שאוריה היה מורד במלכות. וכן הקשה הנימוקי יוסף שכיון שיואב היה שוגג, מדוע לא הוי שלד”ע. והנה בחי’ שער המלך (מעילה פ”ז ה”ב ד”ה), הוסיף להקשות בשם זרע אברהם (יו”ד סי’ ב’), דבסנהדרין (מט.) אמרו שיואב שגג וסבר שיש חיוב לשמוע למלך גם לעבור על דברי תורה, כי לא דרש אכי”ן ורקי”ן, שלא דרש מה שנאמר (יהושע א’) “כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת” יכול אפילו לדברי תורה תלמוד לומר “רק חזק ואמץ”, וכן כתבו שם התוספות שיואב היה שוגג, ומעתה קשה כאמור? [והנה לכאו’ בלא”ה יש להשיב דגבי יואב בלא”ה לא שייך לייחס שליחות לדוד, שאף יואב לא עשה מעשה בידיים להמית את אוריה, רק העמידו בחזית המלחמה, ועיין מ”ש בזה בחיבורי שיעורי כרם יוסף קידושין דף מ”ג]. ותירץ הפני יהושע שעיקר הלימוד אינו כלל מקרא דאותו הרגת, דלא מסתבר ששמאי יחייב מיתה בדיני אדם מקרא דדברי קבלה, אחרי שמהתורה לומדים שבכל מקום אשלד”ע, ועל כרחך שהיה לשמאי הזקן קבלה שיש שליחות לד”ע מהתורה, והביא מקרא זה רק לרווחא דמילתא, וממילא לא שייך להקשות מזה על חכמים. וע”ע מ”ש בזה בשיעורי כרם יוסף קידושין.
