מקורות ונימוקים:
בגמרא בבא קמא דף צ”ד. ובסנהדרין ו’: איתא, ר’ אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חיטים, טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר בוצע ברך נאץ ה’.
מדברי הגמרא מבואר כי המברך על מאכלות אסורות איננו נחשב למברך את ה’ אלא מנאץ את ה’. אולם עדיין להסתפק האם ביאור דברי הגמרא הוא, שכיון שהוא נחשב מנאץ לפיכך לא יברך כדי לא לנאץ, או שביאור הדברים הוא שעדיין חייב הוא לברך ולא נפטר מחובת הברכה, אלא שבברכתו מנאץ הוא.
עוד איתא במשנה ברכות ריש פרק שלשה שאכלו, ברכות מ”ה. בזה”ל: שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן, אכל דמאי ומעשר ראשון שנטלה תרומתו מעשר שני והקדש שנפדו והשמש שאכל כזית והכותי מזמנין עליו אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והנכרי אין מזמנין עליו, ע”כ.
בדברי הגמרא הללו מוכח שהאוכל דבר איסור כגון טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו וכו’ לא יזמן כלל. אלא שעדיין יש להסתפק שמא דווקא לעניין זימון אמרינן שלא יזמן, אבל לברך עדיין לא יפטר, למרות שכפי האמור לעיל הוא נחשב בברכתו למנאץ.
בשני האפשרויות הללו בביאור דברי הגמרא נחלקו הראשונים:
הרמב”ם בהלכות ברכות פרק א’ הלכה י”ט, כתב בזה”ל: כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף, כיצד הרי שאכל טבל של דבריהם או שאכל מעשר ראשון שלא נטלו תרומותיו או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן אינו מברך, ואין צריך לומר אם אכל נבלות וטרפות או שתה יין נסך וכיוצא בו.
מבואר שהבין הרמב”ם כי ביאור דברי הגמרא אין זה מברך אלא מנאץ, שלפיכך לא יברך כלל.
אולם הראב”ד בהשגתו שם כתב בזה”ל: א”א, טעה בזה טעות גדולה שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליהם, לומר שאין להם חשיבות קביעות הואיל ואוכלין דבר האסור והוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון, אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנו עכ”ל.
והיינו שהראב”ד הבין שדברי הגמרא אין זה מברך אלא מנאץ לא באו לפטור אותו מברכה, ודווקא לעניין זימון פטרינן ליה הואיל ולא שייך על כך קביעות סעודה. כן ביאר שם הכסף משנה.
לעניין הלכה, פסק השולחן ערוך להלכה או”ח סימן קצ”ו סעיף א’ כדברי הרמב”ם וכתב בזה”ל: אכל דבר איסור, אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחלה ולא בסוף.
לפיכך בנידון השאלה, כל מקרה בו אוכל אדם בשר וחלב לא יברך עליו, למרות שאיסור בשר וחלב איננו מדאורייתא, אלא אם כן התבשלו הבשר והחלב יחד. כיון שפסק השולחן ערוך שגם איסור בשר וחלב דרבנן כלומר שלא התבשל יחד, אלא נאכל יחד, לא יברך עליו.
כמו כן בנוגע לאכילת בשר שאיננו כשר, בין אם הוא בשר בהמה טמאה ובין אם הוא בשר בהמה טהורה, אלא שנמכר על ידי גויים לא יברך, כיון שרוב ככל הבשר המצוי אצל הגויים כיום בשר נבלות וטריפות הוא, שהרי אינם שוחטים כדין ואינם בודקים את הטרפויות המצוייות בבהמות. לפיכך לא יברך.
מעבר לעניין ההלכתי, ישנו גם עניין מוסרי וערכי בכך שהאוכל מאכלות אסורות לא יברך. שלא יחשוב האוכל כי בכך שיברך את ה’ יכשיר לעצמו את המאכל או ינקה לעצמו את מצפונו, אלא ידע כי הקב”ה בוחל במאכלות אסורות, ועליהם אמרה התורה ויקרא פרק יא פסוק מ”ג “וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם”. ודרשו זכרונם לברכה [יומא ל”ט ע”א] ונטמתם בם, דהיינו שמאכלות האסורות מטמטות ויוצרות אוטם רוחני על ליבו ונפשו של האדם, ומביא עליו בכך רוח טומאה, חלילה.
