מתי נברא המוות בעולם

לכבוד ידיד רבים משיב מעוון

אחד מהרבנים של ארגון ‘מקום’ ברשות הרב שלמה ספרא סאו פאלו ברזיל יע”א

בדבר שאלת אחד מבעלי התשובה ששאלו מתי נברא המוות בעולם, והאם המוות הוא יצירה חדשה או שהוא העדר החיים.

תשובה

א. מתי נברא המוות בעולם

מדברי התלמוד מבואר שכאשר ברא הקב”ה את עולמו לא היה מציאות של מיתה, לא בבני אדם ולא בבעלי חיים, ואף יש דעות במדרש שאפילו מלאך המוות לא נברא בזמן בריאת העולם, והמוות נוצר ונברא רק לאחר שאדם הראשון עבר על מצות הבורא ואכל מעץ הדעת, וכמו שנאמר בתורה (בראשית ב, יז) ‘כי ביום אכלך ממנו מות תמות’, כך סוברים רבים מרבותינו הראשונים, הרמב”ן, ורבינו בחיי, ועוד.

אמנם מדברי הזוהר מפורש שגם ללא חטא עץ הדעת, היה מציאות של מוות ומיתה בעולם, כבר מיום יצירת אדם הראשון, כי כל דבר שהוא חומרי וגשמי בהכרח שלבסוף יתכלה ויאבד ויחזור לשורשו וליסודו, והעונש האמור בתורה על אכילת עץ הדעת ‘כי ביום אכלך ממנו מות תמות’, הוא מוות בקיצור ימים כעונש, ובהערה הזכרנו באריכות שיש סתירות בדברי הזוהר הקדוש בענין זה.

ובמה שנחלקו האם המוות נברא על ידי חטא עץ הדעת, או כבר בבריאת העולם, יש לתלות מה שנחלקו רבותינו במדרש מתי נברא ‘מלאך המוות’ האם בעת שעברו אדם וחוה על ציווי ה’ לא לאכול מעץ הדעת, ושיטה זו מתיישבת ומסתדרת לפי שיטת הרמב”ן שרק מחטא עץ הדעת נברא ונוצר המוות, או לפי דעה אחרת במדרש שמלאך המצוות נברא ביום ראשון או שני, ששיטה זו מתיישבת ומסתדרת עם הזוהר שהמוות נברא ונוצר כבר מששת ימי בראשית.

ב. המוות הוא העדר החיים או יצירה חדשה?

רבינו הרמב”ם סובר שהמוות אינה בריאה בפני עצמה, אלא היא העדר החיים, ובעצם כך סובר הרמב”ם בכל דבר ומציאות שהוא ‘העדר’ דהיינו דבר שהוא חסרון הוא לא בריאה בפני עצמה כמו חושך זה העדר וחסרון האור, כמו מנוחה הוא חסרון והעדר המלאכה, כך המוות הוא הפסקת החיים, אך היא לא בריאה עצמית. אמנם ישנם הרבה מרבותינו שסוברים שהמוות היא בריאה וכוח מחודש שנברא ונוצר בזמן הפטירה, וכך יצירת ובריאת החושך.

מקורות:

האם לולא חטא אדם הראשון היה מיתה?

נחלקו רבותינו האם המוות בעצם התחילה בשל חטא עץ הדעת, או שגם בלא חטא עץ הדעת היה מוות בעולם, דרבינו הרמב”ן (בראשית פרק ב יז) כתב לחלוק על דעת אנשי הטבע שהאדם מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב, אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבירות, ועל דעת רבותינו (עיין שבת נה ע”ב) אלמלא שחטא לא מת לעולם, כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד, והחפץ האלהי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד, והוא יקיים אותו לעד. עיי”ש. וכן רבינו בחיי (בראשית שם) כתב לשלול את דעתם של חכמי המחקר אילו לא חטא האדם היה מת מיתה טבעית, כי ענין מוכרח הוא בדרך הטבע לשוב כל מורכב לשרשו ולעיקרו, וכאשר חטא השליט עליו חטאו מיתה מקרית שימות קדום זמנו כדין מחויב מיתה בידי שמים, ואנו אין ראוי לנו להאמין ולקבוע מסמרות אלא מדברי רז”ל המקובלים מפי נבאים, שאלמלא שחטא היה חי לעולם.

וכבר העיר רבינו החיד”א בספרו כסא רחמים (בפירושו לאבות דרבי נתן פרק שבעה ושלשים עמוד קיא העיר שם בענין אחר), בספר מגדים חדשים (חגיגה טו ע”ב אמנם ציין בטעות לזוהר בדף יח ומקומו כפי שציינתי להלן) דמה שכתבו הרמב”ן ורבינו בחיי לחלוק על ‘אנשי הטבע’, ו’אנשי המחקר’ הנה כן הוא דעת רבי שמעון בר יוחאי בזוהר הקודש (זוהר חדש פרשת בראשית לא ע”ב, ובחלק מהדפוסים כג ע”ב) ‘כי ביום אכלך ממנו מות תמות. מכאן אמר רבי שמעון, גזירה נגזרה על אדם, קודם למות, על שנלקח מן האדמה. משמע דכתיב ביום אכלך ממנו. מלמד שאלמלי לא חטא, היו לו חיים ארוכים, כיון שחטא, הוא העונש, שיקצר ימיו, וימות באותו היום. לאחר שעשה תשובה נתן לו יומו דקב”ה, שהוא אלף שנה. וזו ראיה שהגזרה היתה קודם למות, שאלמלא כך כשעשה תשובה היה לו לבטל הגזירה אלא אמר רבי שמעון עשה תשובה ובטל הגזירה שנגזרה עליו ביום אכלך ממנו והאריך לו ימים שנתן לו יומו. עכ”ל.

ובאמת שכדברי הזהר כן כתב בשו”ת הרדב”ז (חלק א סימן רנו) וז”ל: דע כי דבר מושכל הוא, כי כל הוה נפסד ולבסוף יחזור כל דבר אל יסודו הראשון אשר ממנו לוקח, כל שכן אדם המורכב מארבע יסודות, ודבר זה נתברר לאדם הראשון באין ספק. ומה שאמר לו האל כי ביום אכלך ממנו מות תמות מיתה מקרית היא, כי המיתה הטבעית אין מנוס ממנה’. עכ”ל.

סתירה בדברי הזוהר

ובאמת שהוא מעט פלא כי ידוע שרבינו הרמב”ן נגלו לו הרבה תעלומות וסתרי תורה שלא התגלו להרבה מן הראשונים (כפי שכתב רבינו חיים ויטאל בהקדמה לשער ההקדמות ובשער הגילגולים הקדמה לו דף קיז ע”ב, והאריך בזה הגאון החיד”א בספרו שם הגדולים חלק א מערכת מ קסב ע”א חלק ב מערכת ז אות ט, והארכתי בזה בספרי דרך האתרים חלק א עמוד קעד בהערה, ובכותבי שורות אלו הגיע אליי שליח נאמן ומסר בידי מכתב מאת הגאון האמתי הנאמ”ן שליט”א שהאיר על ספרי דרך האתרים כמה הארות והגהות ‘החיד”א לא כתב בשם הגדולים שהרמב”ן ‘ראה’ את ספר הזוהר הוא כתב שזכה ‘לחכמת הקבלה’, והאמת כדבריו ולא דקדקתי), איך בזה כתב שלא כדברי הזוהר הקדוש.

ובליל שבת קודש פרשת כי תשא (שנת תשע”ז) גרסתי מעט בדברי הזוהר ובגרסתי ראיתי שיש הוכחה ברורה כדברי הרמב”ן ורבינו בחיי, ושלא כדברי זוהר החדש הנ”ל דהנה הזוהר (פרשת כי תשא דף קצד עמוד א) מובא בזה הלשון: רבי שמעון הוה יתיב ליליא חדא ולעי באורייתא והוו יתבי קמיה רבי יהודה ורבי יצחק ור’ יוסי, אמר ר’ יהודה הא כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב, וקאמרינן דגרמו מותא עלייהו מההוא זמנא ולעילא ושליט בהו ההוא חויא בישא דאעדי ליה מנייהו בקדמיתא, ישראל תינח, יהושע דלא חטא אתעדי מניה ההוא זיינא עלאה דקביל עמהון בטורא דסיני או לא, אי תימא דלא אתערי מניה, אי הכי אמאי מית כשאר כל בני נשא, ואי תימא דאתעדי מניה אמאי, והא לא חטא דהא איהו עם משה הוה בשעתא דחבו ישראל, פתח רבי שמעון ואמר (תהלים יא) כי צדיק יי’ צדקות אהב ישר יחזו פנימו האי קרא אמרו ביה חברייא מה דאמרו אבל כי צדיק יי’, צדיק הוא ושמיה צדיק ובגין כך צדקות אהב, ישר, ואיהו ישר כמה דאת אמר (דברים לב) צדיק וישר, ועל דא יחזו פנימו כל בני עלמא ויתקנון ארחייהו למהך בארח מישר כדקא יאות, ות”ח כד דאין קודשא בריך הוא עלמא לא דן ליה אלא לפום רובן דבני נשא, ותא חזי כד חב אדם באילנא דאכל מניה גרם לההוא אילנא דשרי ביה מותא לכל עלמא’ עכ”ל.

ומפורש בדברי הזוהר שלולא חטא העגל לא היה שייך מיתה בעולם, ומקושיית הזוהר מדוע יהושע מת, כלשון הזוהר ‘אי הכי אמאי מית כשאר כל בני נשא’, לכאורה לדברי הזוהר חדש לא קשיא ולא מידי ופשוט שהרי יש מיתה טבעית, ומיתת יהושע הייתה טבעית, ומשמע שלא היה שייך מיתה כלל, וכן הוא בהמשך מאמר הזוהר שהוא קאי על אדם הראשון. דו”ק.

מחלוקת במדרשים מתי נברא מלאך המוות

ולכאורה הוא מחלוקת בין המדרשים מתי נוצר מלאך המוות, דבמדרש שמות רבה (פרשת משפטים פרשה ל אות ג) ‘אלה תולדות השמים והארץ מלא, מפני שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, ולא היה מלאך המות בעולם, ובשביל כך הוא מלא, וכיון שחטא אדם וחוה חסר הקדוש ברוך הוא כל תולדות שבמקרא, וכיון שעמד פרץ נעשה תולדות שלו מלא שהמשיח עומד הימנו ובימיו הקדוש ברוך הוא מבליע המות שנאמר (ישעיה כה) בלע המות לנצח, לפיכך תולדות השמים והארץ ותולדות פרץ מלא’. והעתיקו מדרש זה וברבינו בחיי (בראשית ב עמוד מא), ובילקוט הראובני (פרשת בראשית), וברמז בבראשית רבה (פרשה יב אות ו).

ומסתבר שיצירת מלאך המוות באה ביחד עם יצירת המיתה, ומוכח מהדרש הנ”ל כשיטת הרמב”ן ורבינו בחיי שלא היה מלאך המוות ומציאות של מיתה,וכן משמע בגמרא בבא בתרא (יז ע”ב) ארבעה מתו בעטיו של נחש ומשמע שלולא עצת הנחש לא היה שייך מוות בעולם.

ואמנם צ”ע ממה דאיתא במדרש הגדול (פרשת חקת פרשה כ אות יב)’לכו ראו מפעלות אלוהים נורא עלילה על בני אדם (תהלים פרק סו, פסוק ה), אמר רבי יהושע בן קרחה אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה אתה מביאן, בוא וראה כשברא הקב”ה עולמו מן היום הראשון ברא מלאך המוות, מניין אמר רבי ברכיה וחשך על פני תהום (בראשית פרק א פסוק ב) זה מלאך המוות שמחשיך פניהן שלבריות’. וכן הוא במדרש תנחומא (פרשת וישב סימן ד). (בביאור מדרש זה ראה באריכות בספר לשם שבו ואחלמה דרוש עולם התוהו דף סא ע”א ד”ה וזהו הענין גם כן).

ועוד יש לפלפל ממה דאיתא בבראשית רבה (פרשה א אות ג) עושה מלאכיו רוחות אימתי נבראו המלאכים רבי יחונן אמר בב’ נבראו המלאכים, הדא הוא דכתיב המקרה במים עליותיו וגו’ וכתיב עושה מלאכיו רוחות, רבי חנינא אמר ביום חמישי נבראו המלכים הדא הוא דכתיב ועוף יעופף על הארץ, וכתיב (ישיעה ו) ‘ובשתים יעופף’, וכן הוא ביקלוט שמעוני (רמז, ו) שנברא ביום השני. וכן הוא בזוהר הקדוש (בראשית דף מו ע”ב) מלאך המוות בשני אתברי’ ברבינו בחיי הביא את דברי הזוהר (שמות א כא) (וצ”ע דרבינו בחיי הוא מהסוברים שלא היה מושג מיתה בעולם ולשם מה נברא מלאך המוות ויש ליישב ואכמ”ל).

ישוב דברי הזוהר יש שתי סוגי מיתה

ונראה שרבינו החיד”א כבר הרגיש בסתירה ויישב אותה בשלש מילים בלבד, דהנה יש זוהר נוסף בפרשת שלח לך (דף קנט ע”ב) ‘ותא חזי אלמלי לא חב אדם לא יטעם טעמא דמותא בהאי עלמא, בזמנא דעייל לעלמין אחרנין אבל בגין דחב טעם טעמא דמותא, עד לא ייעול לאינון עלמין ואתפשט רוחא מהאי גופא, ואשאר ליה בהאי עלמא ורוחא אסתחיא בנהר דינור לקבלא עונשא’. וכתב הגאון חיד”א בהגהותיו נצוצי אורות על הזוהר (דפוס וילנא תרנה אות ד) בזה”ל: ונראה דאז היה פירוש אדם כי ימות וכו’ נסיעה ממצב למצב דהיינו הסתרו מן העולם הזה והכנסו לעלמין אחרנין. הרמ”ז אינו תחת ידי, ואתיא כשיטת רשב”י בזוהר חדש דף ז”ך דפוס קושטא עיי”ש דו”ק’ עכ”ל רבינו החיד”א. וכוונתו לבאר ולהסביר שהמיתה המוזכרת בספר זוהר חדש שהייתה קודם חטא עץ הדעת היא סוג מיתה בבחינת ‘הסתרו מן העולם הזה’, והוא דומה לאותו ענין ומשקל שמצינו במהרח”ו בהרבה מקומות (עץ חיים שער הרפ”ח ועוד) שירידה מעולם לעולם הוא נקרא מיתה, אמנם לאחר חטא עץ הדעת התחייב במיתה ממש.

וביאר זאת ביתר שאת וביתר עוז רבינו הקדוש האור החיים (פרשת חוקת פרק כא פסוק יז) וז”ל: ומה שאנו רואים שהמיתה נסבבה על חטא האדם, שזה יגיד שזולת זה היה האדם חי תמיד… לזה אמרו בעלי הסוד כי זולת החטא היה האדם עולה לרקיע ודר בעליה ובחצר, וזה לך האות אליהו הנביא שעלה השמימה להשתלם גמולו ולא טעם טעם מיתה, והגוף הן אמת שאינו יכול לעמוד בעליה העליונה הגם שנזדכך הגוף ועמד בגדר רוחני אף על פי כן בערך רוחניות עליון יחשב לגשם, אלא שאמרו ז”ל (זוהר חדש דף רט ע”א) במעשה אליהו ז”ל כי בהגיעו לגלגל חמה שם נפשט מגופו והניח אותו בגלגל חמה וכשהוא יורד למטה לובשו ויורד בו. עיי”ש. וראה זה פלא פלאות שמצאתי שיסוד זה מוזכר בדברי רבינו הרמב”ם באגרת קנאות (דף לד ע”ב) שכתב ואמנם אמרם ז”ל שאליהו לא מת, רוצה לומר שהוא יצא שלם מחיות העולם אשר היה דומה בו כמת, אל עולם החיות אשר אין בו מות, וכן אמרו במקצת צדיקים כמו ישי אבי דוד וכלאב בן דוד. עיי”ש. עיין היטב. ועוד ראה באריכות בספר חסד לאברהם (מעין שלשי נהר יו), ויסוד זה מבואר גם בדברי רבינו המעבר יבק (אמרי נועם פרק ט עמוד רצג) שכתב וזה לשונו: קודם החטא ראוי היה אדם הראשון להתלבש במיתה, דכתיב (במדבר יט יד) אדם כי ימות באוהל, אלא שהקדים עצמו אליה שלא בעונתה, ובפגם שעשה בעצמו נפגמו כל הבאים אחריו מפני אחיזתם בו וכו’, עיי”ש. וכוונתו שקודם החטא היה להתלבש במיתה היינו במיתה רוחנית הנזכרת. דו”ק.

ורבינו החיד”א במדבר קדמות שם העיר ממה דאיתא בגמרא בסנהדרין (קח ע”ב) שהעוף הנקרא ‘אורישינה’ לא הטריח את נח בתיבה שיבא לו אוכל ונח בירך אותו של ימות וזהו שנאמר ‘וכחול ארבה ימים’, והקשה המהרש”א (שם) הרי לפי האמור במדרש הנזכר גם ללא ברכתו של נח היה נשאר לעולם. ורבינו החיד”א כתב ליישב שהגם שלא אכל מעץ הדעת, מכל מקום הולכים אחרי רוב העולם וגזירת המיתה חלה על כולם, ולכן היה צריך לברכתו של נח. ויש להביא סייעתא לתירוצו של רבינו החיד”א מהזוהר שהזכרנו בפרשת כי תשא (דף קצד ע”א) ששאל מדוע יהושע נענש במיתה הרי הוא לא היה בחטא העגל ‘אי הכי אמאי מית כשאר כל בני נשא’, וביאר הזוהר  ד’קודשא בריך הוא עלמא לא דן ליה אלא לפום רובן דבני נשא’. דו”ק. ועל כל פנים עולה מכל זה שכל הבעלי חיים מתו בגלל שאכלו מעץ הדעת ומוכח מזה שלולי אכילתם מעץ הדעת לא היו מתים כאותו עוף. ועוד עיין להלן.

מיתת בעלי החיים מאכילת עץ הדעת או קודם לכן? ומי הוא העוף שחי אלף שנה?

ויש לדון האם הבהמות והחיות והעופות גם נכללו בכלל חיובי המיתה בזמן אכילת עץ הדעת, או שעליהם היה חיוב מיתה מתחילת בריאתם, ולדברי הזוהר הנ”ל שבאדם נגזר מיתה עוד לפני חטא עץ הדעת, כיון שהחומר מוכרח לשוב ליסודו ולשרשו, הרי שפשוט שגם על הבהמות והחיות כבר נגזר מיתה, וכל הדיון הוא לשיטת הרמב”ן ורבינו בחיי שחיוב המיתה נגזר מזמן אכילת עץ הדעת האם זה אמור על האדם או גם על שאר בעלי החיים. ומהמדרש (בראשית רבה פרשה יט אות ה) מובא שחוה האכילה מעץ הדעת את כל בעלי החיים, חוץ מעוף אחד ששמו ‘חול’, (ובשו”ת עקדת משה סימן נז הביא רמז חו”ל ר”ת חי לעולם ועד), דבי רבי ינאי אמרי אלף שנה הוא חי ובסוף אלף שנה אש יוצאה מקנו ושרפתו ומתיישר בו כביצה, וחוזר ומוגדל אברים וחי, רב ידון בר רבי שמעון אומר אלף שנים חי ולבסוף אלף שנים גופו כלה וכנפיו מתמרטין ומשתייר בו כביצה וחוזר. וכן הוא באוצר המדרשים (דף מט בשם ספר בן סירא) שאין מלאך המוות שולט על עוף ששמו ‘מלחס’ שחוה האיכלה לכל בעלי החיים מעץ הדעת חוץ מאותו עוף. והוא העוף אורישנה המוזכר בגמרא במסכת סנהדרין (קח ע”ב) ראה רבינו בחיי (בראשית כד,לד), וביותר מזה כתב בפירוש יפה תואר על מדרש רבה (פרשה יט אות ה) שעוף זה לא מת אפילו לא על ידי חץ

וכן הגאון החיד”א בספרו מדבר קדמות (מערכת ח אות א) הביא מספר צמח צדיק (פרק ל) על הנאמר ‘וכחול ארבה ימים’ שזהו עוף שחי שט”ו שנה, וכשמזקין ויקרב לאפיסת כוחות, מקושש עצי בשמים יבשם, ומכה בכנפיו נגד השמש, עד שמבעירו ושורף עצמו שם שיודע שהוא אחר כך להתחדש, ולאחר תשע ימים יוצא תולעת מהאפר ועד ל’ יום נעשה עוף חדש, ואינו בנמצא כי אם עוף אחד בעולם. (אגב יש להוסיף דרבינו החיד”א בספרו מדבר קדמות מערכת ב אות כב, העיד שראה  בעיר לונדריס [לונדון] נשר יפה שגילו מאה שנה, וכן במעגל טוב עמוד 32 הוצאת מקצי נרדמים, ועוד עיין ברד”ק ישעיה פרק מ פסוק לא שהביא מרבינו סעדיה גאון שהנשר כל עשר שנים עולה לכיון השמש ונופל לים וחוסר ומתחדש, ובענין הנשר עיין עוד לרבינו החיד”א בספרו חומת אנך משלי משלי פרק ל עמוד סב, ובספר עמק המלך הקמה ג פרק ז, ובספר לחם לפי הטף מערכת נשר אות כא עמוד רלט שהאריך בזה בשם הרמ”ע מפאנו בסוד שחקוק נשר בכסא הכבוד עיי”ש, ובדרשות חתם סופר חלק ב דף רפט ע”ב שיש נשר שחי איזה אלפים שנים, ובספר שער ראובן סימן טז ובשו”ת עקדת משה סימן נז).

מוות בריאה בפני עצמה או העדר החיים

ובנוגע לשאלה השניה הרמב”ם במורה נבוכים (חלק ג פרק י, ובחלק א בהקדמה השביעית ובעוד מקומות) כתב שיש הסוברים שהמוות והמיתה הוא בריה בפני עצמה, והשיג וחלק עליהם ‘ומי יתן וידעתי עד מתי יברא אלוהים מקרה המות במת, האם כל עוד שתבניתו קימת או כל עוד שעצם מעצמו’.  ושם הרמב”ם מאריך באריכות גדולה לבאר ולהסביר שכל העדר של מציאות הוא לא בריאה בפני עצמה, כמו חושך שהוא העדר האור, כמו מנוחה שהוא העדר מלאכה, כמו עוני שהוא מלאכה. עיי”ש  וכן מבואר במלבי”ם בספרו התורה והמצוה (פרשת קדשים אות קו עמוד תשלה),נבראים תמיד, וכמו שיברא ה’ חיים אחר חיים כן יברא מקרה המת תמיד’. וכן הראב”ד בהקדמה לספר יצירה (דף ה טור ב).ובצפנת פענח (על המורה פרק ו סימן ג ומפענח צופנות עמוד קמה) האריך להוכיח שהמוות היא בריאה בפני עצמה והביא כמה ראיות מהגמרא במסכת חולין (קכא ע”ב) דהמפרכסת אינה מטאמה טומאת נבילות, דיציאה מכלל חי ולכלל מת לא באה, והוסיף לציין למסכת חולין (עה ע”א), ומסכת שבת (קז ע”ב) בדג שיצאה מן המים ויבש, דאינו חי ולא מת. (ראה נא בשו”ת אבני נזר אורח חיים סימן קצז ס”ק כט דו”ק) ביאר בזה הצפנת פענח מה דאיתא בראש השנה דספרי חיים וספרי מתים ופתוחים לפניו בשעת הדין הרי דאף מי שלא נכתב בספר החיים עדיין אינו מוכרח שיהא מת עד שיכתב בספר המתים עיי”ש. ועיין בספר מפענח צופנות (פרק ו עמוד קמב) לגאון האדיר הרב מנחם כשר זצ”ל שהאריך בכל ענין זה, ועוד עיין ספר חבצלת השרון פרשת יתרו (עמוד תמה). עיי”ש.