מקום המוות על פי הקבלה

מקורות ונימוקים:

כן הוא בגמרא במסכת סוכה (נג ע”א) מביאה באריכות את המעשה שהיה עם שני סופרי שלמה אליחרף ואחיה בני שישא, ויום אחד שלמה ראה את מלאך המוות שהוא עצוב ושאל אותו מדוע אתה עצוב, ענה לו מלאך המוות שהוא עצוב כיוון שבא לקחת את נשמותיהם של שני הסופרים של שלמה, מיד שלמה המלך שלח אותם לעיר לוז שמלאך המות לא שולט בה, ומיד שהגיעו סופרי שלמה לשער עיר לוז מתו, ולמחר ראה שלמה את מלאך המות שהיה שמח שאל אותו שלמה מדוע אתה שמח? ענה לו מלאך המוות אתה ביקשת להציל את הסופרים שלך ושלחת אותם למקום מותם, מיד פתח שלמה ואמר: ‘רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה’, היינו שרגליו של האדם הן ערבות לשמים, ולכן, למקום שבו מתבקש האדם ליטול משם את נשמתו לשם הוא הולך. וכן ראה מעשה דומה לזה בירושלמי (כלאים פרק ט הלכה ג), ובמדרש תנחומא (פרשת פיקודי סימן ג),   כן הוא במדרש (בראשית רבה ה פרשה ק אות ב) רגלוהי דבר נש ערבתיה מקמאתיה בכל אתר דמתבעי, וכן הזכיר זאת הרע”ב בפירושו למסכת אבות (פרק ג משנה טז), וכן רבינו המעבר יבק (אמרי נעם פרק כז עמוד שז) שכתב: שהמלאך מראה לנשמה קודם בואה לעולם, את המקום שעתיד האדם למות בו, והמקום שעתיד ליקבר בו. עכ”ל.

והטעם מדוע גזר הבורא יתברך ויתעלה שמקום פטירתו של האדם קבוע לו וידוע לו מראש, וכבר עמד בזה רבינו מהרח”ו בשער מאמרי רשב”י (שער מאמרי רז”ל על הגמרא שם) וזה לשונו: וצריך להבין, מה ענין זה שמצינו גבי רבבות אנשים נקברים בארצות אלו פה, ואלו פה, והענין הוא במה שהודעתיך, כי כל הנשמות כלולות באדם הראשון קודם שחטא, ואח”כ נשרו ממנו כשנתמעטה קומתו, והנה כמו שנשרו נצוצי נשמתו, כמו כן נשרו גופו, ונמצא כי כל הנשמות שבעולם תלויות באיברי אדם הראשון וזה בראשו וזה בעיניו, כמו שאמרו שאמרו רז”ל בתנחומא פרשת כי תשא על הפסוק איפה היתה ביסדי ארץ, והנה אדם הראשון היה בתחילה מוטל מסוף העולם ועד סופו, ממזרח למערב, ונודע כי אדם הראשון נצבר מד’ רוחות העולם, וכפי המקום אשר ניטל ממנו עפר בבחינת אבר פרטיי שיש באדם כך הצדיק או האיש ההוא הנתלה האדמה אשר ממנו לוקח בראשונה באדם הראשון, כי גם שנשרו איבריו של אדם נשר כל אבר מהם ממקום שממנו לוקח הראשונה, וזה סוד כי עפר אתה ואל עפר תשוב ר”ל אל עפרו הראשון, וזה הטעם עצמו הוא בענין הנשמות שנשרו ממנו ועיין בפרקי רבי אליעזר. עכ”ל. ובדומה ליסוד כן כתב בשו”ת הרמ”ע מפאנו (סימן ג), ובספר נזר הקודש (על המדרש בראשית רבה פרשה ק אות ד), וכן ראה באריכות לבעל השבט מוסר בספרו מדרש אליהו (דרוש ב דף יא ע”א), וכן בספרו אגדת אליהו (דף קצז), ורבינו חיים פלאג’י בספרו (זכירה לחיים חלק ב דף ס ע”ד), ובשו”ת אפרקסתא דעניא (חלק ג יורה דעה סימן רכח).

ולפי יסוד זה כתב בהגהות יפה מראה על הירושלמי (פרק ז, אמנם שם כתב יסוד מעצמו) להבין מה שמבואר בגמרא במסכת בבא קמא (פא ע”א), ובשולחן ערוך (יורה דעה סימן שסד סעיף ג) שמת מצוה קונה את מקומו וכתב וזה לשונו: שאין מנוחה למת אלא במקום יציאת נשמתו, כי המקום ההוא מחלק גופו, ולכן רגלוהי דאיניש מובילין יתיה באתרא דמתבע כדאמר לעיל פרק החליל, לפי פשוטו כי מאת ה שימות כל אדם במקום המתייחס לו והוא על פי מה שאמרו זכרונם לברכה אדם הוצבר עפרו מכל העולם שבכל מקום שימות יתקבל. עכ”ל.

וביסוד זה תבין מה שאמרו רבותינו בגמרא במסכת סוטה (מז ע”א) חן מקום על יושביו, היינו שפעמים אדם בוחר לגור במקום זה ולא במקום אחר, ופעמים שאדם לא מסוגל לגור במקום פלוני, ונפשו לא יודעת למה, והסיבה כי בשורש נפשו הוא נוצר מאבר של אדם הראשון שביסודו הוא הפוך מהמקום הזה, כגון אדם שוצר מיד ימין אדם הראשון המורה על מידת החסד, הוא לא יהיה מסוגל לגור ממקום שלקחו עפר ליד שמאל אדם הראשון שהוא הפוך משורשו, וזה מוכרח שיהיה כך כי רוב אנשי העולם פטירתם הוא במקום מגוריהם. דו”ק. וזה גם סוד להבין מדוע אדם מרגיש בעיר פלונית ובמקום פלוני התעלות רוחנית, היינו כי משם שורשו לפי אברי אדם הראשון, וזאת הסיבה שמביא מהרח”ו בשער הגילוגולים (הקדמה לה דף ס”ג ע”ב, ובספר החזינות חלק א אות ט) שרבינו האר”י אמר לו שמקום דירתו הוא בירושלים עיה”ק ושם עיקר השגתו. דו”ק בזה.

ובזה נבין מדוע השולחן ערוך (אבן העזר סימן עה סעיף א) פסק להלכה שהאשה הולכת אחרי מקום מגורי הבעל, וברוב המקרים הבעל קובע היכן התגוררו, (ראה בספרי משנת אברהם אבן העזר סימן עה), ולפי הנ”ל מובן היטב כיון שהאיש בא משורשו ומיסודו מאבר מסוים של אדם הראשון ולפי תוכנת אותו אבר הוא מחליט היכן לגור, והאשה שבאה משורש האיש היא צריך ללכת אחריו. וראה מה שביאר לפי סוד זה באריכות בספר מרא דכיא (בראשית עמוד ו). ודע שכיום שכל הנשמות כלולות מגילגולים קודמים ומעיבורי נשמות, ולכן פעמים אדם נפטר במקום אחר ונקבר במקום אחר, ואכמ”ל.

ומה שהעיר על יסוד זה בספר מעיל קודש (עמוד 70) ממה דאיתא בגמרא במסכת מוכד קטן (כח ע”א) דרב ששת פגש את מלאך המוות בשוק ורצה לקחת נפשו, וביקש שלא יקח את נשמתו כבהמה, וביאר שם שהמקום אין הכוונה למקום מסוים ממש אלא לאזור ולסביבה, עיי”ש. ועוד יש לומר חידוש שכיון שרב ששת היה סומא היה בו כבר את הבחינה של המוות, שהרי סומא חשיב כמת כמבואר בנדרים (סד ע”ב), וממילא כשהוא נעשה סומא, כפי שהאריך הרב נפש חיה (סימן סט) שרב ששת נולד כשהוא רואה, ובמקום שהוא נעשה סומא משם בא שורשו, והרי שהוא כבר מת במקצת,  ולכן שפיר שבא מלאך המוות לקחת את נשמתו אמר לו שלא יקח את נשמתו בשוק, ודע שסומא נשחב למת במקצת והראיה שרבים מהראשונים והפוסקים סוברים שהוא פטור מהמצוות, וכל חייבו הוא רק מדרבנן, ואפילו יש פוסקים שסוברי שהסומא פטור אפילו מחיובי לאווין, ראה בקרבן העדה (ירושלמי סוטה פרק ב הלכה ה), ובספר ארצות החיים (סימן יז, ארץ יהודה ס”ק ג), וכן רבינו החיד”א בספרו מחזיק ברכה (סימן נג ס”ק ה) שכן דעת ספר המכריע, ובספר יעיר אוזן (מערכת ס אות ש) כתב שכן דעת תלמיד רבינו פרץ, וכן כתב בעל השיבת ציון בנו של הנודע ביהודה (מהוד”ת אורח חיים סימן קיב) בדעת תוספות, והדברים ארוכים וכבא נתחברו ספרים שלמים ועבי כרס על הנושא הזה כמו ספר הסומא, ובספר פוקח עורים, ומזה תבין שהסומא יש לו בחינה ממשית של מיתה, ולפי המיתה שלו ביום שנעשה סומא משם שורשו. והבן.