מקורות ונימוקים:
איסור אכילת תבואה חדשה עד להקרבת העומר
ויקרא פרק כ”ג פסוקים ט’ – ט”ו
וַיְדַבֵּ֥ר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־ קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן: … וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם:
בפסוקים אלו ציוותה התורה על איסור אכילת תבואה חדשה עד הקרבת קרבן העומר, תבואה היינו כל אחד מחמשת מיני דגן שהם: חיטים, כוסמין, שעורין, שבולת שועל, ושיפון.
זמן הקרבת העומר קבעה התורה שיהיה דווקא ביום ט”ז בניסן למחרת השבת דהיינו למחרת יום טוב ראשון של פסח.
איסור אכילת חדש בזמן הזה שאין בית המקדש קיים
בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ממתינים עד ליום י”ז ניסן ומשהאיר המזרח ביום י”ז מותרים באכילת תבואה חדשה, כפי שמבואר בדברי המשנה במנחות דף ס”ח. בזה”ל:
משקרב העומר הותר חדש מיד, הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן. משחרב בהמ”ק התקין ר’ יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, ע”כ.
כן פסק הרמב”ם פרק י’ הלכה ב’ בזה”ל:
החדש כיצד, כל אחד מחמשה מיני תבואה בלבד אסור לאכול מהחדש שלו קודם שיקרב העומר בט”ז בניסן שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו, וכל האוכל כזית חדש קודם הקרבת העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, אלא שבזמן שיש מקדש משיקרב העומר הותר החדש בירושלים, והמקומות הרחוקין מותרין אחר חצות שאין בית דין מתעצלין בו עד אחר חצות, ובזמן שאין בית המקדש כל היום כולו אסור מן התורה, ובזמן הזה במקומות שעושין שני ימים טובים החדש אסור כל יום י”ז בניסן עד לערב מדברי סופרים.
לפיכך למעשה כל תבואה שהשרישה לאחר ט”ז ניסן של השנה שעברה איננה מותרת באכילה עד שמגיע תאריך י”ז בניסן, ובחו”ל עד שמגיע תאריך י”ח בניסן.
וכן פסק השו”ע או”ח סימן תפ”ט סעיף י’ בזה”ל: אסור לאכול חדש אף בזמן הזה, בין לחם בין קלי בין כרמל, עד תחילת ליל י”ח בניסן; ובארץ ישראל, עד תחילת ליל י”ז בניסן.
וכן הוא בדברי השולחן ערוך יו”ד סימן רצ”ג סעיפים א’ – ג’, בזה”ל:
אסור לאכול חדש מתבואת חמשת המינים עד שיקרב העומר שהוא בט”ז בניסן, שנאמר: ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה (ויקרא כג, יד) והאידנא, דליכא עומר, אסור כל יום ט”ז. ובח”ל, שעושין ב’ ימים, אסור כל יום י”ז עד תחלת ליל י”ח.
איסור החדש נוהג בין בארץ בין בח”ל, בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים.
תבואה שלא השרישה קודם לט”ז בניסן, אסורה עד שיבא העומר הבא.
האם סתם תבואה בחו”ל אסורה משום איסור ‘חדש’
לעניין סתם תבואה שאין ידוע מתי השרישה, כתבו הפוסקים כי מנהג העולם בחו”ל היה שלא לחשוש לאיסור ‘חדש’. וטרחו לבאר מדוע לא חששו לאיסור תורה זה שכפי האמור נוהג גם בזמן שאין בית המקדש קיים, וגם בחוץ לארץ. להלן נציין כמה דרכים ליישב המנהג שלא להחמיר בזה בחו”ל.
הרמ”א בהגהתו לשו”ע יו”ד סימן רצ”ג כתב בזה”ל:
ומ”מ כל סתם תבואה שרי לאחר הפסח, מכח ספק ספיקא, ספק היא משנה שעברה. ואם תמצא לומר משנה זו, מ”מ דלמא נשרשה קודם העומר (טור בשם הרא”ש).
דרך נוספת ללמד זכות על המנהג הם דברי הב”ח ביו”ד סימן רצ”ג שכתב שבשדות של נכרים אין איסור חדש כלל. על פי דברי הב”ח הללו כתב המשנה ברורה או”ח סימן תפ”ט ס”ק מ”ה, שיש שלמדו זכות על הנוהגים שלא להימנע מאיסור חדש בחו”ל, משום שסוברים שאיסור ‘חדש’ אינו נוהג אלא בתבואה של ישראל אבל לא בשל עכו”ם.
דרך נוספת כתב המשנה ברורה שם ללמד זכות על המקילים, שסומכין מפני הדחק על מקצת הראשונים שסוברין שחדש בחו”ל אינה אלא מד”ס שגזרו משום א”י ולא גזרו אלא במקומות הסמוכין לא”י כגון מצרים ובבל.
האם צריך לחשוש לאיסור חדש כיום בארץ או בחוץ לארץ
הנה לפי מה שהתבאר, איסור חדש כיום לרוב ככל הפוסקים הוא מן התורה ולפיכך יש להיזהר בו ולהימנע מלאכול כל תבואה שיש בה חשש איסור חדש ולא עבר עליה יום י”ז בניסן.
ואף שבחו”ל נהגו שלא לחשוש לזה, כבר כתב המשנה ברורה הנ”ל או”ח סימן תפ”ט ס”ק מ”ה, דאף שאין בידינו למחות ביד המקילין מ”מ כל בעל נפש לא יסמוך על היתרים אלו ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו כי לרוב הראשונים הוא איסור דאורייתא בכל גווני.
ואכן כיום כל גופי הכשרות המוסמכים בארץ ישראל מטעם הרבנות הראשית לישראל, אינם נותנים כשרות במקום שיש חשש איסור חדש, ואינם סומכים על ההיתרים הנ”ל גם ביבוא מחו”ל. לפיכך גם בחו”ל ראוי להקפיד שלא לרכוש תבואה אלא בכשרות מוכרת המקפידה לבדוק שלא יהיה חשש ‘חדש’ בתבואה.
ראוי להוסיף כי כיום קשה יותר לסמוך על ההיתר של הרמ”א להתיר התבואה משום ספק ספיקא, הואיל וכיום ניתן לברר בקלות ולידע באיזה תאריך השרישה התבואה, כי הכל ממוחשב ונרשם כיום, לפיכך קשה לומר ספק ספיקא שאין ידוע מתי השרישה התבואה.
באיזה תאריכים שייך מבחינה מעשית חשש איסור חדש בימינו
תבואה הגדלה בארץ ישראל בימינו, אין בה חשש איסור ‘חדש’, הואיל ועונת זריעת התבואה בישראל היא בתחילת החורף והבשלתה וקצירתה היא רק לאחר הפסח, כך שעד שמגיעה היא לכדי אכילה כבר עובר עליה תאריך י”ז בניסן.
אמנם כתשעים אחוזים מהתבואה בישראל מיובאת מחו”ל, ובחו”ל ישנם מקומות קרים שהשלג נמס שם רק סמוך לפסח כמו רוסיה ואוקראינה, והתבואה נזרעת רק לאחר הפסח, עם תחילת הקיץ, ומספיקים לקצור אותה כבר בסוף הקיץ לאחר כמאה ועשרים יום, תבואה זו מגיעה לשוק בתחילת החורף עוד לפני י”ז בניסן והיא אסורה באיסור ‘חדש’ במשך כל החורף עד י”ז בניסן.
כמו כן בחצי כדור הארץ הדרומי כמו אוסטרליה ארגנטינה וכדו’, שם החורף הוא מפסח ועד סוכות, תבואה הנזרעת שם לאחר הפסח נקצרת בסוכות ומגיעה לשווקים לאחר סוכות כחצי שנה לפני י”ז בניסן. לפיכך בארצות אלו רוב התבואה הטריה היא אסורה באיסור ‘חדש’ עד לתאריך י”ז בניסן.
אכן במבחינה מציאותית, אין חשש איסור “חדש” בתבואה טרייה שהגיע לשוק אלא לאחר שהגיע חודש אב, הואיל וגם אם הושרשה התבואה לאחר ט”ז בניסן לא תגיע התבואה לכדי בשלות וקצירה אלא באזור חודש אב.
הפקפוק על ההיתרים לאכילת ‘חדש’ בחו”ל
הנה על התירו של הב”ח שכתב לחדש שתבואת נכרי אין בה איסור ‘חדש’, מלבד שהוא פוסק יחיד שכתב להתיר כן, כבר כתב עליו הגר”א על השו”ע יו”ד סימן רצ”ג ס”ק ב’ כי שגגה יצאה מתחת ידו של הב”ח.
אולם מאידך ידוע בשם הבעל שם טוב או בשם הצמח צדק מילובאוויטש שגם בשמים הסכימו עם הב”ח, ופעם שאל הבעל שם טוב בחלומו האם ניתן לסמוך על הב”ח לעניין היתר אכילת חדש של נכרי, והשיבוהו כי ארבעים יום קודם שהגיע שנסתלק הב”ח ציננו את הגיהנום עבורו, כלומר הואיל וכל צדיק צריך לעבור מעט גיהנום על מנת להגיע לחלקו הגדול בעולם הבא, לכבודו של הב”ח הקדוש צינננו את הגיהנום, לרוב גדלותו, וכשהתעורר הבעל שם טוב מספרים שביקש שיביאו לו שכר מחיטה חדשה, כדעת הב”ח.
כמו כן על היתרו של הרמ”א בהגהתו לשו”ע יו”ד סימן רצ”ג, מדין ספק ספיקא, ספק שמא התבואה משנה שעברה. ואם תמצא לומר משנה זו, דלמא נשרשה קודם העומר, תמהו האחרונים, ראשית הרי הוי דבר שיש לו מתירים שאין מתירים בו בספק, כן תמה הש”ך. שנית שהרי הוי ספק ספיקא משם אחד, שהרי בין אם התבואה ישנה בין אם התבואה משנה זו ונשרשה קודם העומר איסורה משום איסור ‘חדש’ הוא, כן תמה רעק”א על הגיליון.
אכן כתב הש”ך ליישב שאין להקשות מצד דבר שיש לו מתירים, הואיל ואין זה וודאי איסור חדש אלא ספק חדש, ובמקום ספק חדש אמרינן ספק ספיקא אף בנוגע לחשש איסור שיש לו מתירים.
כמו כן את קושיית הגאון רעק”א דהוי ספק ספיקא משם אחד, כתב ערוך השולחן ליישב שם סעיף ט”ז, שכיון שיש נפקותא בין תבואה מהשנה שעברה לבין תבואה מהשנה הנוכחית שהספיקה להשריש לפני העומר, שהרי לא ניתן להביא עומר אלא מתבואה חדשה מהשנה הנוכחית בלבד. לפיכך לא חשיב ספק ספיקא משם אחד.
זה לשון ערוך השולחן שם:
ולי נראה דשפיר הוי ספק ספיקא דיש נ”מ בין שני הספיקות דאם הוא משנה העברה אין מביאין ממנו את העומר דבעינן ראשית קצירך ולא סוף קצירך כדאמרינן ר”פ כל המנחות ע”ש ואם הוא משנה זו מביאין ממנו את העומר וכללא הוא בספק ספיקא דכל שיש נ”מ בין הספיקות באיזה פרט לדינא אף שאינו נוהג בזמה”ז חשיב לה ספק ספיקא כמ”ש בסי’ ק”י בכללי ספק ספיקא:
