מוצר שיש בו מרכיב לא כשר “פחות מששים”

מקורות:

אעתיק כאן מה שכתבתי בספרי הדל ללקוט שושנים חלק ה’ שורש א’. ואם כי הדברים נאמרו שם לענין לחם שיש בו אבקת חלב עכו”ם פחות מששים (ושם כתבנו בהמשך הדברים סברות לחלק בין דין האבקה לבין כל הנאמר כאן) מ”מ הדברים שאנו מביאים כאן עולים בקנה אחד עם דין הגלידה המוזכרת בזה.

….ובעיקר מה שנקט מעכ”ת שליט”א, דבהיות ויש ששים כנגד האבקה שוב אין בזה גם איסור “חלב שחלבו עכו”ם ואין ישראל רואהו” (למחמירים דאיסור זה קיים אף באבקה), יורשה נא לי בריה קלה לבוא העיר”ה על דברותיו המזהירים כעצם השמים לטוהר, יפה מראה ויפה תואר, דלכאו’ גם אם אמת נכון הדבר שטעם האבקה בטלה בששים, מ”מ אכתי לא פלטינן מפלוגתא דאשלי רברבי, בהיות וזאת האבקה כל כולה נעשית על מנת לערבה במים או בעיסה וכיוצא, ובדלותי ארדוף אצי”ג את השיטות בזה בעהי”ת [ואל נא יחר לאדוני שליט”א אם ארחיב מעט הדיבור בפתגם הדין, דמן הצורך הוא לרדת העינ”ה להבהיר דברי הראשונים ומרן ומור”ם, כי סוגיא זו נבוכה למאד, כולה מקש”ה אחת היא והאר”ש היתה תוהו ובהו. ובנידון זה איכא נ”מ טובא לכמה דינים שכיחין הן הן גופי הלכות, דהנה כנודע לכת”ר שליט”א – בימינו אנו בבתי חרושת ודומיהן, מוסיפין והולכין חומרי”ם חומרי”ם במאכלים ומשקין, וזימנין סגיאין חומרים אלו מאיסורין המה אלא דבאין בכמות זעירא (פחות מששים), וכגון חומרים משמרים, או אף חומרי השבחה שמועילים לתערובת למרות היותם בכמות זעירה כזו (אע”פ שאין טעמם חזק במיוחד וגם אינם דבר המעמיד), וכמצוי בגלידות (שמרכיבים מסויימים מועילים להשביח את המרקם אע”פ שאינם בגדר “מעמיד”) ובוויסקי (שמעט יין מועיל להשביח את הטעם ממש) ועוד^[1], ומילתא תליא בנידון דלהלן].

 

כתב הרשב”א ז”ל בתשובה ח”ג סי’ ריד’, דכל מאכל שאסרוהו חכמים ממאכלי עכו”ם (כגון סתם יינם וחלב עכו”ם וכיוצא), אם הדרך הוא לאכלו בתערובת (כלומר מצוי טובא לאכלו גם בתערובת, אך לאו דוקא בתערובת, אולם עכ”פ עתה אכלו בתערובת כפי דרכו), לא אזלינן בתר נתינת טעם, אלא נאסרה התערובת בכל אופן^[2]. ועפ”ז כתב לאסור איסר משקה (תרופה) המכיל חומץ של עכו”ם, דכיון דדרך לערב חומץ במשקין כאלו, נאסר כל המשקה כולו אע”פ שאין החומץ נותן טעם. [והיינו דבכל האופנים שמצינו דקיים ביטול ביי”נ או שאר חלב וגבינות עכו”ם וכיוצא, איירי דנתערבו באקראי (אם בשוגג אם במזיד), אך דבר שדרך לערבינהו תדיר, לא בטיל]. והובאו דבריו ביתה יוסף יו”ד סי’ קלד’ דף רכה’ ע”ב. והמג”א בסי’ תמב’ סק”א כתב דכדעת הרשב”א הנ”ל (כפי הבנתו בדברי הרשב”א) כן מוכח מדברי רבינו ירוחם נתיב ה’ ח”ה דף מו’ ע”א, ושכן משמע מדברי הרא”ש פרק ב’ דפסחים סי’ ה’ והטור או”ח סוף סי’ תמז’. [ובסוף דברי המג”א כתב רמ”ז הרומ”ז לעיין בדבריו שבסקי”ד, וכוונתו רצויה דגם מדברי הרא”ש בפ”ב דפסחים סי’ א’ (כלומר מלבד המוזכר לעיל בשמו בסי’ ה’) לענין מורייס משמע כוותיה דהרשב”א ז”ל]^[3]. וכבר כתבנו דגם בשלטי הגיבורים לכאו’ בהסכמ”ה עלה לתשובת הרשב”א. ובשו”ת מהרש”ם ח”ג סי’ רלד’ כתב לדייק כן גם מדברי התוס’ בפסחים דף קיד’ ע”א ד”ה אע”פ. עיי”ש.

 

ויסוד דומה למבואר בשו”ת הרשב”א הנ”ל, כתב הרשב”א בתורת הבית הארוך ב”ג ריש שער ו’ משם הטוב דהראב”ד, דכל מידי דאסרו חז”ל משום חשש תערובת איסור תורה, אפי’ שכל החשש הוא לתערובת מועטת שאיננה נותנת טעם, החמירו חז”ל לאסור תערובת זו, משום הרחקה. ומן הדא כתב הראב”ד דמזה הטעם גבינות עכו”ם המה אסורות, אע”ג דהקיבה שהעמידו בה בטלה בששים. ומכאן למד הרשב”א לאסור חמאת עכו”ם אף היכא דנתבשלו, אע”פ שע”י הבישול מתבטלין הצחצוחי חלב של בהמה טמאה. ויבא יוס”ף את דיברות”ם הטובה בב”י יו”ד סי’ קטו’ דף קפג’ ע”ב, עיי”ש. [וכדברי הראב”ד, כ”כ הרמב”ן בחידושיו לע”ז דף לה’ ע”א ד”ה הא (שכתב כן משמיה דנפשיה וסיים: “וזה טעם נכון” עכ”ל), וכ”כ הרז”ה בחולין דף קטז’ ע”ב (סוף פרק כל הבשר), וכ”כ בחידושי הרא”ה לע”ז דף לה’ ע”ב ד”ה ואיכא דמקשו בשם רבינו אהרן הכהן מלוניל (בעל ארחות חיים), וכן נראה דעת הריטב”א בע”ז שם ד”ה מפני, וכ”כ המאירי בע”ז שם, וכ”כ בשו”ת התשב”ץ ח”ב סי’ ד’ ד”ה אך מה. (וכ”כ גם הנמוקי יוסף בע”ז דף כט’ ע”ב ד”ה ולהאי, אלא דשם פירש אחרת קצת את דברי הראב”ד^[4], ודלא כהרשב”א והנ”ל). וראה להרב כנה”ג יו”ד סי’ פז’ הגהב”י אות מה’ ששלח את באר”ו לומר דכן דעת הרז”ה וסה”ת והסמ”ג והמרדכי. עיי”ש. אולם הר”ן בע”ז דף יג’ ע”ב (מדפי הרי”ף) כתב דמתוך כותלי דברי רבינו יוסף הלוי (ן’ מיגש) והרמב”ם פ”ג מהל’ מאכ”א הל’ טז’ מוכח דסבר”י מרנן דאזלינן בתר נ”ט באיסורים אלו. ומ”מ מדברי הר”ן גופיה משמע דאיהו שר המסכי”ם להראב”ד, דהרי הביאו לבסוף ובלשון “אבל הראב”ד”, והביא ראיות הראב”ד בשתיקה יפה].

 

וטרם אשא דברים לברר לפי מיעוט השגתינו כיצד דעת מרן השו”ע לדינא, עוד רגע אדבר למען לא אחסר בהבהרת השיטות, דהנה בשו”ת הרשב”א הנ”ל ג”כ זכור הזכיר את סברת הראב”ד הנ”ל לענין גבינות עכו”ם, ויליף מחידושו של הראב”ד לאסור משקה המכיל מעט חומץ. עיי”ש. והנה כל הנוגע בו יתמ”ה, דלכאו’ דינו של הראב”ד ודין המשקין הנזכרין לא קרבו זה אל זה, דהראב”ד איירי לענין תערובת איסור דאורייתא בתוך מאכלי עכו”ם, דע”ז מחדש בטובו דחז”ל כאשר גזרו לאסור את אותם המאכלים החמירו לאסור אפי’ היכא דהחשש הוא לתערובת שאין בה ששים, ואילו הני משקין – אין עליהן גזירת חכמים להדיא, אלא דנתערב בהן דבר שאסרוהו חכמים, ובזה מי יימא לן דמחמרינן כולי האי לאסור בלא נתינת טעם. [וחילוק זה כבר הוזכר בשו”ת חכם צבי סי’ ט”ל דף כא’ ע”א, עיי”ש במה שכתב “ועוד אעיקרא דדינא”]. וגם התנאי כפול שכתב הרשב”א, דמאי דאסרינן אלו המשקין היינו דוקא יען כי דרך לערב כן, הנה תנאי זה אין שמץ מינהו בדברי הראב”ד.

 

והנראה בזה להעביר רוח תמיה”ה מן האר”ש, דלפום קושטא הרשב”א בתשובה לא למד מדברי הראב”ד אלא מידת היסו”ד: דבאיסורי מאכלי עכו”ם יתכן לאסור טעם מועט ובלתי נרגש – יען כי עשו חיזוק לדבריהם יותר מיינה של תורה (“כדי שלא יפרוצו” כמוזכר בלשון הרשב”א בתוה”ב). ומה שאסר עפ”ז בשו”ת הרשב”א את המשקין הנז’, היינו מסברא דנפשיה על פי מילתייהו דהראב”ד ז”ל. וק”ל.

 

וברוח אחרת י”ל דהרשב”א למד כן ממה שנקט הראב”ד ז”ל בלשונו הטהור לשון כללי: “דבכל דבר של גוים לא הלכו בו חכמים אחר נ”ט” (כמובא משמו בתוה”ב ובר”ן). אלא דיש בזה קצת מן הלחץ זה הדח”ק, דסוף סוף הראב”ד איירי לענין האיסור דאורייתא שבתוך המאכלי הגויים, ולא באיסור מאכל עכו”ם שבתוך משקה כשר. ואשר על כן לכאו’ יותר נראה כדדרכינן בדרך קמא^[5].

 

ועתה נתנה ראש ונשובה לעיין בדעת מרן מלכא זלה”ה בזה (דלפום ריהטא צדיק נסת”ר מדוכתי לדוכתי):

 

דעת מרן בדין הנ”ל

 

הנה מרן העלה את דברי הרשב”א (שבתשובה הנ”ל) על שלחנו אשר לפני ה’ בסי’ קלד’ סע’ יג’, וז”ל: “כל המשקים של עכו”ם שדרכם לערב בהם יין או חומץ, אסורים”, ומאחר שמקורו ברוך משו”ת הרשב”א כמובא בב”י (וכדכתב גם הרב באר הגולה אות ל’), לכאו’ מה שכתב בשו”ע “כל” המשקים היינו לרבות דאית ביה ששים, דהרי ע”ז הולך סובב הנידון שבתשובת הרשב”א וזה עיקר חידושו בהוראה זו. וכ”כ בדעת מרן הגאון מהר”י קאשטרו זלה”ה בערך לחם סי’ קלד’ סע’ יג’, דכתב כסיום לדברי מרן בזה”ל: “אפילו אין בהן טעם יין, ואע”פ שאילו נתערב כן ע”י ישראל היה בטל.” עכ”ל. וכן הבין בדעת מרן הרב קהל יהודה סי’ קלד’ סע’ יג’. עיי”ש. וכן כתבו חכמי אינדירני ז”ל בתשובה כי באה בשו”ת חקרי לב כרך ב’ חיו”ד סוף סי’ קעג’. וכ”כ הרב חמד משה סי’ תמז’ סקמ”ב (ד”ה כלל) אליבא דמרן הנ”ל. וכ”כ בשו”ע רבינו זלמן או”ח סי’ תמב’ בקו”א סק”ה בדעת מרן. וכ”כ בגליון מוהרש”א על דברי השו”ע הנ”ל ד”ה כל. וכ”כ מוהר”ר משה נתן נטע לעמבערגער זצ”ל בשו”ת עטרת משה חיו”ד ח”א סי’ ה”ן (ד”ה עוד כתבת) וסי’ ס’ (ד”ה וקצת). ועיין למרן החיד”א בשיורי ברכה יו”ד סי’ קלד’ סק”ד.

 

ונהי דקצת נרגזה בטני במה שמרן ז”ל הגיע לפר”ק ק”ן סתומ”ה וקא שתיק מלאשמועינן דאפי’ בדאיכא ששים אסור, מ”מ דוחק רב הוא לומר דכוונת מרן בשו”ע הוא דוקא בדליכא ששים, שהוראה זו עומדת לנגד דבריו שבב”י, באשר הון עת”ק משו”ת הרשב”א ללא חולק וללא פוצה פה. ואילו היה מרן בשו”ע משמיט לגמרי דברי הרשב”א שבתשובה, החרשתי, אך מאחר ובשו”ע הביאו, הוי אומר דמביאו כשיטתו ולא פלגינן דיבורא, אלא בעל כרחין דמה שמרן לא כתב להדיא כל פרטי הדין אלא רק עיקר ההוראה דמשקין המכילים חומץ אסורים, הוא משום דסמך על הנתבאר בספרו הארוך^[6].

ברם לפי העולה במחשבה תחילה הדברים מתמיהין, דאם אמת נכון הדבר כדכתבינן, דדעת מרן מלכי צדק זלה”ה בשלחנו שלחן מלכים להורות כהראב”ד ושו”ת הרשב”א, לכאו’ מחזי כפליג מדידיה אדידיה בכמה דוכתי. וארדה נא ואראה באיזהו מקומן, ואת אשר אחזה לי לפקצ”ד ליתובי דעתא^[7]:

 

ראשון לציו”ן, הנה בשלחנו הטהור ביו”ד סי’ קטו’ סע’ ג’ להורו”ת נתן כסברת הרמב”ם ז”ל דאם מבשל חמאת עכו”ם הרי היא מותרת, ודלא כהרשב”א בתורת הבית שכתב לאסור משום דבכל מאכל של גוים לא הלכו בו חכמים אחר נ”ט. וכבר דייק בשו”ת נודע ביהודה תניינא חיו”ד סי’ נו’ (ד”ה אמנם) דמהכא מוכח דמרן ס”ל דלא כהרשב”א. עיי”ש^[8]. וכ”כ בשו”ת בית שלמה מסקאלא חיו”ד סי’ קעח’ דף עו’ ע”ג. עיי”ש. וקרוב לזה כתב בשו”ת אבני נזר חאו”ח סי’ שסא’ אות ב’. וגם מרן הרי”ח הטוב זלה”ה בשו”ת רב פעלים ח”א סי’ כה’ ד”ה השתא, משמע קצת דבהסכמ”ה עלה להוכחת הרב נו”ב מדברי מרן עיי”ש. וכן בשו”ת אור לציון ח”א סי’ לד’ (ד”ה ומעתה) תפס במושלם את ראיית הרב נו”ב בדעת מרן, עיי”ש. [ופוק חזי בשו”ת חכם צבי סי’ ט”ל דף כא’ ריש ע”א, שכתב דממה שהתיר הרא”ש את החמאה, ש”מ דלא ס”ל כהראב”ד, עיי”ש, וא”כ נימא הכי גם לענין דעת מרן השו”ע]. אולם כאמור מדברי מרן בסי’ קלד’ מוכח דאזיל בתר איפכא.

 

ולולי דברי פמליא של מעלה הנ”ל זלה”ה, אשר קוצו של קצה ציפורנן גדול מאלף אלפי כריסין דילי ודכוותי, היה נראה לפקצ”ד דאין הכרח מדברי מרן שבסי’ קטו’, ואקדמה פניו בדברי מרן גופיה בכסף משנה פ”ט מהל’ מאכ”א הל’ טז’:

 

הנה בהל’ מאכ”א שם כתב הרמב”ם דהא דאסרו חכמים גבינת עכו”ם הוא יען וביען כי מעמידין בעור קיבת נבילה, ואע”פ שע”פ רוב איכא ששים בחלב כנגד הקיבה, דבר המעמיד אינו בטל. ועלה כתב הראב”ד בהשגותיו וז”ל (לגירסת הכס”מ): “א”א דברי רבינו אבן מגש ז”ל הם, אבל אנו אין צריכים לכך, שאין הקושיא שהקשה צריכה תירוץ” עכ”ל, ובכס”מ יוס”ף הוא המסבי”ר את דברי הראב”ד, וז”ל: טעמו שהוא ז”ל כתב על דברי רבינו ן’ מיגש דבלאו הכי לא אזלינן בה בתר נ”ט, דבכל דבר של גוים לא הלכו בו חכמים אחר נ”ט ואין מטעימין אותו לקפילא, אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרים אותם לעולם כדי שלא יפרוצו. כ”כ הר”ן בפ”ב דע”ז בשמו. ואני אומר שאע”פ שאפשר לומר כטעמו של הראב”ד מ”מ האי טעמא דהר”י ן’ מיגש איתיה בגבינה אפי’ אי לא הוה ההוא טעמא דהראב”ד.” עכ”ל מרן מלכא בכס”מ. הנה ארשת שפתיו ברור מללו, דעל אף דגם דברי הראב”ד ז”ל נכונים והגונים מצד הסברא, בחר המהר”י מיגש לבוא לכלל ישו”ב באופן שלא יצטרך בהכרח לחדש חידושו של הראב”ד.

 

ובאמת גם בב”י יו”ד סי’ קטו’ דף קפג’ ע”ב הנה זכר עשה לדברי הרשב”א בתוה”ב שכתב דלא מהני לבשל חמאת עכו”ם משום דבכל דבר של גויים לא הלכו בו חכמים אחר נ”ט כמו שכתב הראב”ד לענין גבינות עכו”ם, והביא שאר השגות הרשב”א על הרמב”ם, ומרן בב”י שם (וגם בכס”מ) יצא לישע את שיטת הרמב”ם במענה רך משי”ב חמא”ה, ותורף דבריו: דנהי דבחלב עכו”ם וגבינות עכו”ם הם אסורים אפי’ דידעינן דאין בהן צחצוחי חלב טמא כלל (וכגון גבינה ישנה) משום לא פלוג רבנן, מ”מ בנוגע לחמאה לא מצינו שגזרו חז”ל עליה כלל, ונשאר דינה כדין תורה דאם אין בה חלב טמא מותרת, וא”כ כל עוד דעבדינן תחבולה (בישול) להסיר החשש לחלב טמא שוב אין מקום לאסרה, עכת”ד עיי”ש^[9], ובזה סרו מהר כל תלונות הרשב”א ז”ל, דאע”פ שיסוד הראב”ד יפה אף נעים מצד עצמו, דבכל מידי דגזרו חז”ל במאכלי עכו”ם לא אכפת לן דאין נתינת טעם באיסור דאורייתא המעורב בו, עם זאת בחמאת עכו”ם גזירה מאן דכר שמה, ולפיכך שפיר מועיל הבישול (לענין חמאה דוקא), אף אם קבל נקבל חידושו של הראב”ד.

 

ומעתה יבאו בשלום דברי מרן בשו”ע, דאע”ג דפסק בסי’ קטו’ דמועיל בישול לחמאת עכו”ם, אין סת”ר למשנה ממה שכתב בסי’ קלד’ לאסור משקה שמכיל חומץ פחות מששים, דכאמור גם אם יסוד הראב”ד הוא אמת ויציב ונכון, מ”מ בחמאת עכו”ם אין הכרח לאסור דהרי ע”ז לא גזרו ולא מידי, ומאחר וסברת הראב”ד במקומה עומדת, שפיר יש מקום לתשובת הרשב”א שנתבסס בדברי הראב”ד לחדש יתירה מזו, דחומץ שאסרוהו חכמים לא מתבטל היכא דדרך לערבו.

 

[ונהי דהמג”א וסייעתו (שהבאנו לעיל) הבינו בדעת הרשב”א ז”ל בתשובה דשני חומרות קאמר (כלומר מלבד חומרת הראב”ד), ולפי החומרא הראשונה כל איסור שדרך לערבו לצורך תיקון המאכל לא בטיל – עם זאת לענין החמאה אין לומר דהחלב טמא שמערבין בה איננו בטל, דהרי מה שמערבין חלב טמא אינו “לתיקון” המאכל אלא כתחליף לחלב טהור, ולהלן בעזר משדי הבוא נבוא בארוכה אודות יסוד זה. ולא זו אף זו, דכבר אנן יד עניי כתבינן משם הטוב דהרב צמח צדק האחרון חיו”ד ח”א סי’ סז’ אות ב’, שדייק לנכון מדברי הרשב”א דהעיקר כחומרא בתראה ושעל פיה הוא דאסר הרשב”א את המשקין. ומה גם דבדעת מרן בודאי י”ל דנימוקו היינו עפ”י החומרא השניה דוקא, שהיא המבוססת עפ”י יסוד הראב”ד והרמב”ן וחבל ראשונים שהבאנו לעיל].

 

והא דפסק מרן בשו”ע יו”ד סי’ פז’ סע’ יא’ דאם ישראל העמיד בעור קיבת נבילה נאסרה הגבינה אפי’ בכל שהוא (כשיטת הר”י מיגש והרמב”ם, דאע”ג שאינו ממאכלי עכו”ם יש לאסרו משום דבר המעמיד), לפענ”ד ליכא לאקשויי מידי, דהרי אפשר דאף הראב”ד מודה ואזיל לר”י ן’ מיגש דבכה”ג דבר המעמיד אינו בטל, אלא דבנוגע לגבינות עכו”ם ס”ל להראב”ד ד”אנו אין צריכים לכך” כמוזכר בלשונו הזהב, כלומר דעדיפא מיניה איכא למימר, אך הדין דין אמת, וכמו שכתבו בדעתו הרב פרי חדש יו”ד סי’ צח’ סק”ז, ומרן החבי”ב זלה”ה בכנה”ג יו”ד סי’ פז’ הגהב”י אות מה’ סוף ד”ה ולפי זה, ומהר”י מאייו זלה”ה בספר שרשי הים ח”ב דף צה’ ע”א, והרב חת”ס בתשובה חיו”ד סי’ עט’ סוף ד”ה וכצ”ל^[10], ושו”ת אבני צדק טייטלבוים חאו”ח סי’ נא’ דף כ’ ע”א (ושם הוכיח במישור דכן מבואר ברא”ש בע”ז דף עד’ בשם הראב”ד בתירוץ השני עיי”ש).

 

[ומהאי טעמא כל שכן דאין לתמוה מדוע מרן בביתו שם דף לק”ט סוע”א ראו הביא לנו את שיטת הר”י ן’ מיגש והרמב”ם ושאר ראשונים והשמיט את תירוץ הראב”ד, דלפקצ”ד אין בזה תמיהה, דהנה העיני בשר לו יחזה בב”י שם דעיקר נידונו הוא לענין אי שרי לישראל להעמיד בעור קיבה, ובדין זה אין כל גילוי בדעת הראב”ד, ומסתברא דהראב”ד יוד”ה יוד”ה וכדבר שנאמר^[11]].

והבט וראה גם להרב פרמ”ג בראש יוסף לחולין דף קטז’ ע”א על התוס’ ד”ה המעמיד, דגם לסברת התוס’ דדבר המעמיד אפי’ באלף לא בטיל – מ”מ צריכין אנו לסברת הראב”ד לענין לאסור גבינות עכו”ם, דלולי סברת הראב”ד הוה לן למימר ספק דרבנן להקל, דהא דדבר המעמיד אינו בטל היינו מד”ס. עיי”ש, ובכנה”ג הנ”ל. ולפ”ז בודאי קרוב הדבר להאמר גם לאידך גיסא, דהראב”ד יודה לתוס’ דדבר המעמיד אינו בטל. וכנ”ל.

 

ובאמת הראב”ד גופא בחידושיו (הנדמ”ח) לע”ז דף לד’ ע”ב ד”ה מפני, לא הזכיר שם אהא דאמר שמואל דגבינות עכו”ם אסורות משום קיבת נבילה, כי אם תירוץ הר”י ן’ מיגש ז”ל (ותירוץ זה כתב משמיה דנפשיה). ודו”ק.

[ובעקבות “חידושי הראב”ד” אלו, יש שעלו בדעתן לומר, דהא דהביא הרשב”א בתורת הבית בשמו תירוץ אחר, התם יש להגיה דצ”ל רבינו אברהם אב בית דין ז”ל (דהיינו “הראב”ד” הראשון, חמיו של הראב”ד בעל ההשגות). ברם מרן בכס”מ פ”ט מהל’ מאכ”א הל’ טז’ הבין דהראב”ד שבתוה”ב היינו הראב”ד בעל ההשגות. ואכן לפקצ”ד, לא מסתברא כלל לשלוח יד מגה”ת בזה, דהרי הרשב”א בין בתוה”ב (הן בדפוס וויניציה הן בדפוס וורשא) בין בתשובתו (הנ”ל) בין בחידושיו (לע”ז דף לה’ ע”א ד”ה שמואל) כתב כן בשם “הראב”ד” סתם. וגם “לפרש” ד”ראב”ד” המובא בדברי הרשב”א היינו ר”א אב”ד, אין נכון וכן לא יעשה, דהרי בכל דוכתי בדברי הרשב”א – סתם “ראב”ד” היינו האחרון בעל ההשגות ז”ל, כנודע לכל באי שער ספרו. ופוק חזי בחידושי הרמב”ן לע”ז דף לה’ ע”א (ד”ה הא), דמוכח להדיא דלדעת ר”א אב בית דין ז”ל שפיר אזלינן אחר נתינת טעם אפי’ באיסורי מאכלי עכו”ם (ודלא כ”הראב”ד” המובא בתוה”ב), ורק לענין חשש איסור “בשר בחלב” בהעמדת גבינה בעור קיבת כשרה, בזה דוקא תירץ ר”א אב”ד כתירוץ הראב”ד – דאין לחוש משום דהוי צונן בצונן וספק דרבנן לקולא, עיי”ש^[12]].

וכן הרשב”א גופיה בחידושיו לחולין דף קטז’ ע”א ד”ה קיבת, כתב דישראל המעמיד בעור קיבת נבילה אינו בטל בששים. והיינו דאע”ג דכתב בתוה”ב שהעיקר כתירוץ הראב”ד דלא הלכו בדבר של עכו”ם אחר נ”ט, אה”נ טובים השנים מן האחד וכל התירוצים יכונו לדינא, וכל דפרי”ש הכי או הכי לא משתבש. וכן תירץ הגאון שרשי הים הנ”ל בדף צג’ ע”ב, כי היכי דלא להוי הרשב”א ז”ל כשוכח דברי עצמו מתוה”ב לחידושים. עיי”ש.

 

[אולם הרב יד יהודה סי’ פז’ בפיה”א סקכ”ה דף יד’ ע”א נדח”ק ונכנס ליישב דמה שכתב הרשב”א בחידושיו אינו אלא תירוץ בעלמא אך לפום קושטא ס”ל לדינא דדבר המעמיד בטל בששים וכשיטת הראב”ד, עיי”ש. אולם לאור כל הנתבאר בס”ד אין צורך להכנס לפירצה דחוקה. והנה נא ידעתי דהרב כנה”ג סי’ פז’ הגהב”י אות מד’ יצא ליישב הסתירה הנ”ל ברשב”א, וכתב דאע”ג דהרשב”א בתוה”ב הביא את שיטת הראב”ד לאחרונה, מ”מ לא ס”ל הכי, ועפ”ז השג השיג מרן החבי”ב על הרב המגיד שכתב דהרשב”א ס”ל כהראב”ד עיי”ש, אולם אנא עבדא אחת שאלת”י ולא אבין: מה יענו שפתי צדיק ביום שידובר בו לשון הרשב”א בתוה”ב שכתב וז”ל: “וכתירוצו של הראב”ד שכתבנו למעלה, והוא העיקר. עכ”ל. ובשו”ת הרשב”א הנ”ל כתוב לאמור: “וכן הוא דעת הראב”ד ז”ל, והוא הישר שבטעמים שאמרו בדברים אלו”. עכ”ל. וא”כ הרב המגיד מה הוא כי תלינו עליו. אלא מרווחתא כדאמרן בעזר משדי].

 

ושוב ראיתי במאירי ע”ז דף לה’ ע”א דמפורש יצא מפה קדוש – דהראב”ד מודה ואזיל לר”י ן’ מיגש, דהנה המאירי מייתי שם תירוץ המהר”י ן’ מיגש בשם “חכמי ספרד”, ובתר הכי כתב וז”ל: “אע”פ שתירוץ גאוני ספרד נכון הוא, מ”מ תדע שעיקר איסורם כך היה, וכל שנמנו לאסרם בשל גויים הואיל והדבר מצוי אסרוהו אף שלא בנתינת טעם כדי להרחיק מן העבירה, וכו’, עד שמתוך כך פירשו חכמי הדור שלא נאמר דין ששים במה שהמבטל גוי וכן הבטל משל גוי, אלא שאין אנו צריכין לכך וכו'”. עכ”ל. אתה הראית לדעת דאין כל מקום לתמיהה על מה שמרן פסק כהר”י ן’ מיגש ז”ל לענין דבר המעמיד, וכהרשב”א לענין משקין המכילין סתם יינם.

 

 

ואכתי אגיע לפר”ק שוא”ל מהא דמצינו למרן ז”ל בב”י יו”ד סוף סי’ קטו’ (דף קפד’ ריש ע”א) בענין ה”חלב חמוץ” (פי’ יוגורט”י או “לב”ן” בלע”ז)^[13], שכתב (לאחר שהקדים דברי רבינו ירוחם בשם בעל העיטור) וז”ל: “ויש ללמוד מכאן למי שעבר והעמיד חלב בחלב חמוץ של גוים ולקח חלב זה (שנעשה ג”כ יוגורטי), והעמיד בו אחר, ומאחר לאחר, שמותר ליקח מחלב שלישי זה ולהעמיד בו חלב אחר ואוכלו, דלאחר ג’ פעמים כבר כלה חלב של גויים.” עכ”ל, ולכאו’ היוצא מן הטהו”ר זלה”ה, דכל עוד שאינו דבר המעמיד שפיר בטל במיעוטו אע”ג דדרך לערבו (דהרי בפעם השלישית לפום ריהטא אכתי איכא כל דהוא מן החלב הראשון, ומרן התירו משום דכבר אין ה”כל דהוא” הלזה מעמיד, כי אם מה שנעמד מכחו הוא המעמיד), ודלא כשו”ת הרשב”א לכאו’^[14].

 

[ואע”ג דמרן לא העלה דין זה על שלחנו, כבר כתבנו דאין מזה כל דמות ראיה לומר דלא ס”ל הכי לדינא, ובפרט בנ”ד דאינו חידוש שהביא מאחד הראשונים אלא מרן הוא דנחית לדיוקא. וכלך הבט להרב יד יהודה סי’ פז’ סקכ”ו (סוף ד”ה כתב הב”י) שכתב, דמה שמרן השמיט דין היוגורט”י הנ”ל בשו”ע, אינו משום דלא שמיע ליה כלומר לא ס”ל, אלא טעמו הטוב הוא יען כי לא שכיחא מילתא ששארית ישראל יעשו עוולה לבטל איסור לכתחילה בשני הפעמים הראשונות, עיי”ש (אולם אתי דלא כהפר”ח דס”ל דאף לכתחילה שפ”ד). וראה גם להחבי”ף זלה”ה בשו”ת חקקי לב סי’ לח’ דף מ’ ע”ד ד”ה ואין, דאין ללמוד מדבר השמיט”ה בשו”ע בענין היוגורט”י עיי”ש. ואשר על כן קושיא דנן עודנה במקום שבתה ואין מושיע לה].

 

אולם בקושטא הרב החבי”ב זלה”ה בכנה”ג במקום (סי’ קטו’ הגהב”י אות נט’) כבר יעמד חי על דברי הב”י מטעמא אחרינא, והוא, דפסק מרן בסי’ קכג’ דהמחמיץ בשמרי עכו”ם תוך זמן איסורו, אסור בהנאה – וכתבו התוס’ והרא”ש והמרדכי והר”ן ושאר פוסקים דהיינו יען כי חשיב מילתא דעבידא לטעמא, דאפי’ באלף לא בטיל. ועלה לישו”ב, דגם מילתא דעבידא לטעמא דאסרינן באלף, מ”מ אם העביר מעט מן התערובת לכלי אחר, ומאחר לאחר, שוב כלה לגמרי מקור האיסור ולא החמירו לאסרו. עכת”ד. ולקחתם מפרי האר”ש גם לתמיהה דנן, דלעולם אימא לך דבחדא ותרי זימני אה”נ מרן דעתו לאסור גם עפ”י הראב”ד והרשב”א (אלא דבלא”ה אסור לכו”ע משום דבר המעמיד), ואם שלוש אלה ל”ו תעשה לה אזי מודו הראב”ד והרשב”א דהחלב האסור בטל, דאע”ג דדבר של גויים אפי’ באלף לא בטיל, מ”מ מסתברא טובא דלא החמירו יותר מגדר מילתא דעבידא לטעמא. ונחה רוח אליה”ו.

 

ובר מן דין, ראה נא ביד יהודה הנ”ל ד”ה ולענין, דכוונת הב”י הנ”ל דאפי’ שיעור “כל שהוא” של חלב טמא לא נותר בפעם השלישית, והרב יד”י הוכ”ח הוכי”ח כן גם מהירושלמי פ”ט דתרומות ומהרמב”ם פ”ו ממעשר הל’ ו’, דאע”ג דטבל הוא דבר שיש לו מתירין דאסור בכל שהוא, עם זאת בטל בפעם השלישית. עיי”ש.

 

ועוד נתעוררו בלבי הרהורי תשוב”ה לקושיא הנז’ מדין היוגורט”י, דהנה כאמור לעיל מרן מלכא זיע”א בב”י כתב לענין חמאה (אליבא דהרמב”ם דפסק כוותיה במקום שאין מנהג) חידוש חשוב, דכל דבר הנעשה מחלב שחלבו עכו”ם ואין ישראל רואהו שלא מצינו להדיא בחז”ל שנמנו וגמרו לאסרו במנין (כגון חמאה, ולאפוקי גבינה דאסרוה להדיא), אין לנו לבדות מליבנו לומר שנאסר עפ”י תקנת חכמים, אלא כל עוד דעבדינן תחבולות לסלק החשש דתערובת חלב טמא, מותר. ועל פי הבאר, לפום ריהטא יש להתיר את היוגורט”י היכא דידעינן דכלה החלב הטמא שבו, דכאמור לעיל לא קיימת חומרת הראב”ד (וכל שכן חומרת שו”ת הרשב”א) בדבר שלא נאסר מד”ס, דכל עוד שאין ע”ז גזירת חכמים להדיא – אזלינן בתר נתינת טעם ככל האיסורים שבתורה.

 

ואם תעיר”ו ואם תעורר”ו, דהב”י הנ”ל בענין היוגורט”י חש לאסרו (עד ג’ זימנין) מדין דבר המעמיד, והרי זה לאות בין עינינו דשמיע ליה כלומר סבירא ליה דהיוגורט”י נאסר מד”ס, דאילו היה חושש רק לתערובת חלב טמא, הרי אין חלב טמא עומד וכ”ש דאינו מעמיד. על זה אשיבך דבר לאמור, דכמה רבוותא מגדולי מצוקי ארץ כבר כתבו דמקום יש בראש לומר (עכ”פ כספק) דביוגורט”י (דוקא) החלב טמא שפיר נקפה (וממילא יכול גם להעמיד) ודלא כבגבינה וחמאה: כ”כ בשו”ת הרדב”ז סי’ ב’ אלפים רצא’, ובכנה”ג סי’ קטו’ הגה”ט אות יד’ בשם מוהר”ר אברהם ן’ יעיש זלה”ה, ובספרו שו”ת בעי חיי חיו”ד סוף סי’ קט”ן דף קטו’ ע”א (ושם ניכר דגם איהו ז”ל ס”ל דהעיקר כהגאון מהראנ”י הנ”ל^[15]), ובשו”ת זרע אברהם יצחקי חיו”ד סי’ כה’ דף קב’ ע”ג ד”ה המורם, ובשו”ת חקרי לב חיו”ד ח”א ריש סי’ קלט’ ד”ה וכד הוינן (ועיקר חיליה ממרן הב”י הנ”ל), ובשו”ת דברי מרדכי קריספין חיו”ד סי’ א’, ובשו”ת מחזה אברהם די בוטון סי’ ד’ (דף יט’ ע”ד בתשובת מוהר”ר יצחק הירירה זלה”ה, ושם דף כ’ סוע”ג בתשובת בן המחבר מוהר”ר יהודה די בוטון זלה”ה, ושם דף כב’ ע”ב בתשובת נכד המחבר מוהר”ר דוד זלה”ה), ובספר ברך משה בסופו בקו’ זכרון לראשונים סי’ קטו’ דף זק”ן סוע”ד וקנח’ רע”א (דמשמעות דבריו שמצדד כמוהראנ”י הנ”ל), ובספר מעם לועז פרשת כי תזריע (שעלה בהסכמ”ה לדברי מהר”א ן’ יעיש הנ”ל), ובשו”ת חקקי לב ח”א חיו”ד סי’ לח’ (ושם בדף לז’ סוע”א כתב לדייק כן גם מדברי התשב”ץ בח”ד טור א’ חוט המשולש סי’ לב’ אות ד’ עיי”ש, ובדף לח’ ע”ג ראו הביא לנו דכן דעת הרב בעל אשל אברהם חיות זלה”ה, וע”ע שם בדף לז’ ע”ג שכתב: “דאין מי שיכחיש בזה כי אם פתאים וחסרי דעת.” עכ”ל, ושם בסי’ ט”ל דף מב’ ע”ב כתב דגם החולקים, לו היו מעמידים היוגורט”י בכור המבחן, בודאי הוו הדרו בהו), וביד יהודה סי’ פז’ פיה”א סקכ”ו ד”ה כתב בשו”ת, ובשו”ת מנחת יצחק ח”ו סי’ עג’ אות ב’ (משמיה דנפשיה אליבא דמרן הנ”ל), ובלוית חן סי’ ג”ן.

 

ואמת אגיד דמאי דכתבינן בדלותין לסברת מרן דהיוגורט”י לא גזרו רבנן לאסרו (ולפיכך היכא דעביד תחבולה באופן דליכא למיחש לצחצוחי חלב טמא, מותר, וכדין החמאה להרמב”ם), רבים מהאחרונים הנ”ל לא כן מדמים ברוחב לבבם, ומ”מ גם בזה אית לן רעים אהובים: ראה נא היטב מזה בשו”ת מהריט”ץ סי’ פא’, ובשו”ת פרח מטה אהרן ח”ב סי’ ג”ל, ובשו”ת בית דוד פארדו חיו”ד סי’ ה”ן (עכ”פ לענין הקאיימא”ק, ויש לחלק), ובשלחן גבוה יו”ד סי’ קטו’ סקכ”ד מחודש ה’ (ועיי”ש שכתב כן בדעת מרן), ושו”ת נחלת יעקב היילפרון סוף סי’ כט’, ובשיורי ברכה סי’ קטו’ סק”ה אליבא דהרב פר”ח (וגם החיד”א אינו מוחה במקומות הנוהגין היתר כהפר”ח עיי”ש, וע”ע מה שכתב מזה בשו”ת חיים שאל ח”א סוס”י ג”ם), ובמנחת שמואל (למוהר”ר יהושע זעליג זצ”ל, הו”ד בחקקי לב הנ”ל, ואינו ת”י כעת) בליקוטים דף ח”ן ע”ד בנימוקיו ליו”ד סי’ קטו’, וערוך השלחן עפשטיין יו”ד סי’ קטו’ אות כח’, ועוד. ועיין היטב בתשובות הנזכרות בשו”ת מחזה אברהם די בוטון.

וראה עוד להגאון החבי”ף בספרו חקקי לב הנ”ל, וצאינה וראינה גם בספרו חיים ביד דף כט’ ע”ד, ובספרו סמיכה לחיים בהשמטות (“שלמי סמיכה”) דף קלו’ ע”ג, ובספרו חיי וחמרא דף ב’ ע”ד ואילך, ובספרו תוכחת חיים פרשת תשא פרק כא’ דף קז’ ע”ב, ובספרו משא חיים חלק המנהגים מע’ מ’ אות קכ’.

 

[ובעיקר דין היוגורט”י, ע”ע בסוף שו”ת בית יהודה עייאש במנהגי ארג’יל סי’ ח’ סע’ ט’, ובשו”ת ראש משביר חיו”ד סי’ ג’ דף ד’ ע”א ד”ה ואחר, ובזכור לאברהם אלקלעי חיו”ד ערך כלים, ובספר בית הרא”ה הל’ מאכלי עכו”ם אות יא’ דף מד’ ע”א, ובספר אגורה באהלך חאו”ח דף יא’ ע”ד סוף ד”ה מעשה, ובזבחי צדק סי’ קטו’ סקל”ו וסקל”ז, ובספר ראשי בשמים משרקי סי’ פז’ סקל”ה, ובשו”ת שרידי אש חיו”ד סי’ כד’ וכה’, ובשו”ת ישכיל עבדי ח”ג חיו”ד סי’ כד’, ובספר אזן יהושע הל’ טריפות סוף אות עב’, ובקובץ מכתבים יצחק ירנן שחיבר סי’ עג’ ועד’, ובספר מקור חיים הלוי ח”ה פרק רסג’ סע’ כ’, ובספר מנהגי החיד”א ח”ג סי’ ז’ אות ד’, ובספר שעורי דעת בוחבוט (שבסוף מנח”כ הנדמ”ח) סוס”י כא’ (ובספרו הבהיר “העמק הלכה” כת”י על שו”ת הלק”ט ח”א סי’ א’), ושאר אחרונים, ואכמ”ל. ולמען אשלים דינא דיוגורט”י זאת למודעי, דקיימת בזה הסכמה בכח נח”ש מחכמי ירושלים של מעלה זיע”א, ונדפסה בסוף ספר “מנהגים” (שבסוף “ספר התקנות”) לתלמידי מוהר”ח גאגין ז”ל דף צא’ ע”ב^[16]. ונזכרה הסכמה זו גם בנהר מצרים הל’ מאכ”א אות ח’. ונדפסה ובאה ג”כ בנתיבי עם עמוד פר”ח (מהדורת תל אביב). ואין להרחיב בזה כי אינו מענינינו כלל].

 

עוד רגע אדבר, דאיכא דרכא אחרינא לתת שלום באר”ש ולנחמנו מעצבון כל הקושיות הנזכרות (והיינו מסי’ פז’ לענין ישראל המעמיד בעור קיבת נבילה, ומהכרעת השו”ע סי’ קטו’ לענין חמאה, ומהב”י סוס”י קטו’ לענין היוגורט”י), דהנה אף אי נימא דמרן לא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה דינו של הראב”ד כלל, מ”מ לא דבר ריק הוא לומר דס”ל חומרת שו”ת הרשב”א, דהנה כאשר הקדמנו, דברי הרשב”א בתה”ב (משמיה דהראב”ד) ודברי הרשב”א שבתשובה – אינם חדא מילתא אריכתא^[17], אלא מקום יש בראש לומר דדוקא בדבר שכבר נאסר ועומד עפ”י גזירת חז”ל (כגון סתם יינם גמור) כאשר מתערב בדבר היתר (שדרך לערב בו) אינו בטל, משא”כ היכא דמעיקרא אין סיבה לגזור ולאסור (כגון צחצוחי חלב טמא שבטלין במיעוטן בחמאה וכיוצא) בזה י”ל דאה”נ לא גזרו. והבן.

 

[וכל שכן לפי המבואר לעיל בשם המג”א ודעימיה בדעת שו”ת הרשב”א, דשני נימוקין חידש הרשב”א לאסור את המשקין (ורק הנימוק השני הוא מבוסס על חידוש הראב”ד), דבלכתך בדרך זה בודאי לא דבר ריק הוא לומר דמרן מחמיר עפ”י חומרא קמא (דכל איסור שדרך לערבו לצורך תיקון המאכל, אפי’ באלף לא בטל) בלבד, ולא ס”ל כחומרא בתרא].

 

והיינו דמרן מלכא זיע”א פסק כהרמב”ם נגד הראב”ד (כאורחיה תמיד), ועם זאת לא מלאו לבו להקל נגד היסוד שבתשובת הרשב”א – כי לענין זה לא מצינו להדיא שיחלוק הרמב”ם, ולאפושי פלוגתא לא מפשינן.

 

אולם אמת אגיד דשינויא דחיקא הוא, דהרי מאחר והרשב”א גופיה ס”ל דברי הראב”ד, לא היה לו למרן להכריע מדיליה להורות כוותיה בחדא וליפלוג עליה בחדא. ומ”מ כבר היו דברים מעולם כיו”ב, ויש להתיישב בכל זה.

 

עתה עוד זאת, אסורה נא ואראה בב”י יו”ד סי’ קיד’ דף קפא’ ע”ב, דמייתי התם מילתייהו דהמרדכי (והוא בע”ז סי’ תתלו’) בשם דברי הראבי”ה (סוף סי’ אלף סז’), שכתב דמאי דקיי”ל דמשקה של גויים שדרך לערב בהן סתם יינם אסור, היינו דוקא בדליכא ששים, אך אי ידעינן דאיכא ששים כנגד היין מותר, עיי”ש. ומרן בב”י לא כתב עלה ולא מידי. ברם בשו”ע השמיט דברי הראבי”ה בזה, ורק הביא בסע’ ד’ וסע’ ו’ את דברי שאר הראשונים דאם רגילות לערב בו יין הרי זה אסור. ואשר על כן נראה דאין להביא ממרן עולת ראי”ה לא להחמיר ולא להקל. ולא דמי למאי דכתבינן בדלותין לעיל דמרן סומך על מה שכתב בב”י, דשאני התם דמרן מייתי בשו”ע את דברי הרשב”א אלא דסתם בפרטי הדין, משא”כ הכא דבשו”ע לא העלה אלא דברי שאר הראשונים – וממילא אין כל ראיה (להקל או להחמיר) מדשמוטי קמשמיט את חידושו של הראבי”ה. [ובנוגע למימר קדישין דהרב המפה בזה, להלן אדבר בו בעזר משדי].

ואם ישא”ל איש דאכתי יש להוכיח דלא כשו”ת הרשב”א מהא דפסק מרן בשו”ע סי’ קיב’ סע’ יד’ (והוא מדברי הטור בשם הגאונים): “כותח של עכו”ם מותר ואין חוששין לפת עכו”ם שבו”, וטעמא דהלכתא מפרש ואזיל במפה שם: דהפת עכו”ם שבכותח בטל ברוב. ולפום ריהטא הוראה זו אתיא דלא כשו”ת הרשב”א שכתב דכל דבר של גויים שדרך לערבו בכך, אפי’ באלף לא בטיל.

 

ברם הא לאו מילתא היא, דהרי מרן בב”י הביא מקו”ר נפת”ח לדברי הטור דפת עכו”ם שבכותח בטל ברוב, מדברי תורת הבית להרשב”א ז”ל בשם ר”ח (והוא בבית ג’ ש”ז דף צג’ ע”א, והרשב”א בהסכמ”ה עלה לדברי ר”ח, דהביאו בשתיקה יפה. וגם בתוה”ב הקצר כתב כן בשם “הגאונים” ללא חולק – והוא הוא מקור הטור, דהרי לא היה לפני עיני קדשו של בעל הטורים ז”ל אלא תוה”ב הקצר), ושם בתוה”ב מבואר נימוק הדין וז”ל: “שאין פת גוים אסורה אלא משום חתנות אבל כותח שרי, דתני ר’ חייא (ברכות דף לז’ ע”ב) לחם (שתכליתו לכותח כדאיתא שם בגמ’) העשוי כלמודים (פי’ ללא עריכה נאה, עיי”ש ברש”י) פטורה מן החלה”. עכ”ל. הרי שלך לפניך דהטעם הטוב של הדין הנז’ הוא משום דהפת שבכותח איננה פת גמורה (דמאחר ואיסור פת עכו”ם הוא משום חתנות, לא גזרו אלא בפת חשובה וגמורה, וכדאשכחנא גם לענין בישולי עכו”ם דלא אסרו אלא מאכלים העולים על שלחן מלכים^[18]). ודלא כמשמעות דברי מור”ם זלה”ה בהגהה דהוא יען כי פת עכו”ם בטלה ברוב.

 

[ואפשר דהרמ”א ע”ה אזיל לשיטתו, דאבאר לקמן דלפי פשטות דברי מור”ם בסי’ קיד’ משמע דלא ס”ל כשו”ת הרשב”א. וכן הוא מדרכי נועם של מור”ם זיע”א להיות פור”ש מפה בדברי מרן השו”ע כאילו גם מרן מודה אע”פ שאין כן דעתו, וכדכתבינן בספרי הקטן שפתי שושנים פרק י’ סק”ב ד”ה המורם, ואכמ”ל. וכל שכן כאן דלשון מור”ם אינו לשון פירוש ממש כי אם תוספת דין, ויתכן דמעולם לא היתה כוונתו לפרש טעמא דהלכתא].

 

ופוק חזי נא בפרי תואר על דברי מרן הנ”ל סקי”ב שכתב דמטעמא אחרינא אי אפשר לפרש דהרשב”א (מקור דין זה) יודה גם לנימוק שכתב מור”ם, ודלא כהפר”ח סקכ”ד שכתב דשני הנימוקים אמת. עיי”ש.

ומ”מ חזי הוית בבה”ג בהל’ ברכות פרק ו’ (עמוד עג’ בנמ”ח), שכתב דאין איסור פת עכו”ם בכותח משום דכל שאינו “בעין” לא שייך בו גזירה משום יינם, עיי”ש. ומשמע דפליג אסברת הרשב”א הנז’. אלא דאין זה נימוק הוראת מרן בשו”ע, מדלא הזכירו ביתה יוסף (ונראה דבאמת מרן לא היה לו ספר הלכות גדולות, וכמובא בספרא זעירא דילן ללקוט שושנים ח”ב עמ’ סה’ ד”ה דהנה). ויתכן דגם הבה”ג מודה לדינו של הרשב”א, אלא דס”ל דשאני פת עכו”ם דאיסורו קיל משאר איסורים דדבריהם.

 

[וכל האמור אליבא דמרן זלה”ה היינו דוקא בכותח שדרך לערב בו הפת תמיד, משא”כ בעיקר דין זה דפת עכו”ם בטל ברוב, שפיר מודה מרן כאשר נתערב באקראי, וכדפסק בשו”ע שם סע’ טו’, כסברת ר”י בתוס’ בע”ז דף לה’ ע”ב ד”ה מכלל, והמרדכי פ”ק דחולין סי’ תקצ’, ונמוקי יוסף על יבמות דף כו’ ע”א סוף דיבור ראשון, והגהות שע”ד כלל עו’ אות ג’ ד”ה אדם, והטור סוס”י קיב’, ואו”ה כלל מג’ דין ז’].

 

איכו השתא, חל עלינו חובת ביאו”ר גם מהא דכתב מרן ביו”ד סי’ קכג’ סע’ כד’, שהעלה מרן להלכה את דברי הריב”ש סי’ רנה’ דמשקה המכונה אגוא”ה ארדנט”י (פי’ מים ששורפים, והוא כעין משקה הנקרא ער”ק) שעשוי ע”י תערובת מעט סתם יינם, אסור, והנה הריב”ש כתב דנימוק האיסור הוא יען כי עיקר השבחת המים הם תוצאה מהיין, “וגם טעם היין וריחו נשאר בו קצת ולזה אסורין אפי’ בהנאה”. עכ”ל. אלמא דלולי שהיין השב”ח השבי”ח את המים, או אף נתן בהן טעם ממש, לא היה לנו לאסרו. ודלא כשו”ת הרשב”א לכאו’.

 

אלא דלפקצ”ד זו אינה צריכה לפנים, חדא, דהריב”ש קושטא קאמר דהיין משביח וגם נרגש טעמו בו וריחו לא נמר, וא”כ אפשר דאה”נ יודה לרשב”א אלא דבנידונו אין צריך לחדש כולי האי ומילתא פסיקתא נקט.

 

ותו, דהריב”ש נצרך להני טעמי כדי לאסור אפי’ בהנאה כמדוייק בלשונו הזהב, ואילו מטעם הרשב”א לחוד אין ראוי לאסור כי אם באכילה [דחומרת הראב”ד וכ”ש חומרת הרשב”א אינן קיימות כי אם לענין להאסר באכילה אך לא בהנאה, וכמו שכתב הרב ישועות יעקב יו”ד סי’ קטו’ סק”ג ד”ה והנה]. והתייצבו וראו מה שכתב כהנא רבה מוהר”ר ישמעאל הכהן זלה”ה בשו”ת זרע אמת ח”ב סי’ מב’ דף לח’ ע”ב ד”ה אכן, דלפי פירושו בדעת הריב”ש בודאי דיש לומר כאשר כתבנו. והבן.

 

ובר מן דין, אף אם יש את נפשך לומר דהריב”ש איהו תנא ופליג על הרשב”א ז”ל, מ”מ הנה מרן מלכא הן בספרו הארוך והן בספרו הקצר לא העתיק מנימוקיו של הריב”ש כלל כי אם תורת העול”ה, דהאגוא”ה ארדנט”י אסורה אפי’ בהנאה. (וע”ע בהמשך מילתין, דה”ן עוד נבי”א הבנת מור”ם אליבא דהרשב”א, שלכאו’ הן הן דברי הריב”ש ז”ל ואין כאן פלוגתא).

 

[וליכא לאקשויי דאי ס”ל למרן כהרשב”א לא היה לו לשו”ע להעתיק מילתא דפשיטא, דהא ליתא דהרי אחד הרואה עיניו יחזו בשו”ת הריב”ש דעיקר החידוש שבהוראה זו היינו דאע”פ שאין מערבין את היין בעינו כי אם ע”י זיעה, זיעה זו אינה ריחא אלא ממשו של יין, וכמו שהאריך הרחיב הריב”ש עיי”ש].

 

עד כאן אני אמרתי בעניי ללבן שיטת מרן הוא הקדוש, זיע”א.

 

והלום חמותי ראיתי אור, אור היר”ח זלה”ה בשו”ת חקרי לב חיו”ד כרך ב’ סי’ קצא’ דף רסא’ ע”ד (עמ’ שנט’ בנדמ”ח, ד”ה ולדידי) שכתב דמרן בשו”ע סי’ שלד’ (הנ”ל) איירי בדליכא ששים כנגד היין ולכן הוא דאסור. אלא דשוב כתב (ריש עמ’ שס’ בנדמ”ח) לדייק מפירוש המשניות להרמב”ם בע”ז פרק ב’ משנה ו’ בענין כבשין של גויים, דגם הר”מ במז”ל מודה ואזיל דעכ”פ באיסורי הנאה שהן ממאכלי עכו”ם (דהיינו סתם יינם) לא אזלינן בתר נתינת טעם. והיינו דמה שכתב הרמב”ם לענין גבינות עכו”ם דהמה אסורות מטעם מעמיד (ודלא כתירוץ הראב”ד) הוא יען כי אינם אסורים בהנאה. כי מן הבא”ר הדר ביה הרב חק”ל והרגיש דמה שכתב מרן בשו”ע בסי’ קלד’ (הנ”ל) מסתברא דאיירי אף בדאיכא ששים במשקה כנגד היין, דהרי כבר נעשה שלום בפמליא של מעלה לענין סתם יינם, דאפי’ לרמב”ם לא בטיל.

 

אולם בהמשך מימר קדישין דהרב חק”ל הנ”ל (סוף עמוד שסא’ בנדמ”ח), מטעם הכמוס עמו העלים עינא קדישא ממה שכתב איהו גופיה לעילא ולעילא על פי הרמב”ם בפירוש המשניות, וכתב לדון אודות דבר הסתירה שבין השו”ע יו”ד סי’ קטו’ (שפסק כהרמב”ם בחמאה) לסי’ קלד’ (שפסק כהרשב”א בסתם יינם), ועלה לישו”ב דמרן בשו”ע סי’ קלד’ כוונתו רצויה לאסור את המשקין דוקא היכא דאין ששים כנגד היין. ושוב בא במחבר”ת מזה בעמוד שסג’ (בנדמ”ח) ד”ה ומיהו, וכתב דיש למישדי נרגא מהא דסי’ קטו’ על דרך דכתיבנא אנא עניא בס”ד, דשאני חמאה שלא נאסרה במנין, ראה נא שם ויערב לך.

ושם בעמוד שסה’ (בנדמ”ח) ד”ה ולענין, הגיע הגאון חק”ל לפר”ק נגמר הדין, דיותר נראה בדעת מרן השו”ע ע”ה, דס”ל דלא כהרשב”א, ושכן עיקר להלכה. עכת”ד. ופליאה דעת ממני, נשגבה לא אוכל לה, דהרי כבר נתבאר לעיל, דדחיק ואתי מרחיק הוא לפרש את דברי השו”ע סי’ קלד’ סע’ יג’ שלא עפ”י מקורן של דברים בב”י (דהיינו שו”ת הרשב”א). ואי משום דקשיא ליה מסי’ קטו’, הלא החק”ל גופיה כבר ישב על הבא”ר ליישב בטוטו”ד, וכאמור ישוב זה מוכח מיניה וביה לפי הנימוק שכתב מרן בב”י להקל בבישול החמאה. וצ”ע.

 

ובשו”ת אגרות משה חיו”ד ח”א סי’ סג’ ד”ה ומש”כ (השני), רוח אחרת עמו בביאור דעת מרן (ונ”מ טובא לדינא), דמייתי בשם הרב השואל (הרה”ג ר’ פנחס טייץ ז”ל גאב”ד דק”ק עליזבט) דנתקשה כנ”ל דמרן יושב בסת”ר בין סי’ שלד’ (שפסק כהרשב”א לענין משקין המכילין חומץ כל שהוא) לסי’ קטו’ (שפסק כהרמב”ם לענין חמאה), וה”ן קול ענו”ת גבורה בפי הרב השואל עצמו, דמרן מלכא הכריע מדעתו הרחבה להחמיר כהרשב”א לענין סתם יינם דחמיר טפי (וגם מצינו ביין דמין במינו לא בטיל כדאיתא בע”ז לה’ ע”ב, וא”כ לא רחוק הוא לחדש אופנים אחרים דלית ביה ביטול), ולהקל בחלב עכו”ם דלא חמירא איסורא דיליה כולי האי. [ובאמת בתשובת הרשב”א הנזכרת כתב בזה”ל: “וכל שכן באיסור יין נסך, ואפי’ בסתם יינם בנכבשין שדרכן לתת לתוכן יין שאסרו אע”פ שטעמן קפילא שאין בהן טעם יין” עכ”ל]. והגר”מ פיינשטיין זצ”ל קילסהו בזה: “שתירוץ כת”ר נכון”. והוסיף תוספת כתוב”ה, דלפ”ז, לדעת המקילין בגויים של ימינו שלא לאסור סתם יינם בהנאה, הדר דינא להיות איסורו קל כחלב עכו”ם, ושפיר בטל בששים לדעת מרן. עכת”ד^[19]. ולולי כל זאת התורה אשר שם מש”ה זלה”ה, כבר כתבינן דיש קצת מן הדוחק לחדש דמרן הכריע מנפשיה דלא כמאן, דנהי דהמצא תמצא כה”ג בדוכתי טובא, מ”מ לבדות כן מלבנו אינו מן המובחר, כל עוד דישנם דרכים אחרות לבוא לכלל ישוב. ובפרט לענין להקל אין למהר לסמוך ע”ז. [וע”ע מה שאכתוב להלן סימן ד’ משם הטוב דהרב עטרת משה, עיי”ש].

 

ומ”מ אי אתינן להכי, לומר דמרן מלכא הכריע בין ההרים הגבוהים לכבוש דרך לעצמו, בעניותי עוד יש לאלוה מילין בס”ד ליישב את דעת מרן באופן נוסף (והוא ישוב חמישי לסתירה בין סי’ קטו’ לסי’ קלד’). ואקדמה פניו בהקדמה קצרה:

 

מרן בב”י סי’ קטו’ דף קפג’ ע”ב מייתי שיטת הגהות סמ”ק סוף סי’ רכג’ דמתיר את החמאה של גויים אף ללא בישול, ולא חייש לצחצוחי חלב כלל (ולא חילק בין תוך ד’ ימים לאחר ד’ ימים, וגם לא חילק בין מקום דשכיחא דמערבי למקום דלאו אורחא למיעבד הכי), ופירשו האחרונים ז”ל דטעמו הטוב דלא חייש לתערובת חלב טמא, הוא יען כי אין הגוי שוטה לערב חלב של טמאה בהיותו יודע דאינו עומד ואינו מתערב יפה בחמאה. וכן דעת הרא”ש המובא בטור שם. וכ”כ בתשב”ץ קטן סי’ דש”ן בשם רבינו חננאל ורבינו תם ז”ל, והובא כן בשמם גם בארחות חיים מלוניל הל’ מאכ”א אות עב’ ובכל בו סי’ קא’. ובספר המנהיג עמ’ תרס”ו (בנדמ”ח) העד העיד בנו דכן מנהג אנשי מזרח עיי”ש. ובפר”ח סי’ קטו’ סק”כ (ואחריו כל ישרי לב) שלח את באר”ו לומר דכן דעת הרמב”ם (דמה שכתב הרמב”ם בפ”ג הל’ טז’ לבשל את החמאה, אינו אלא תקנה אליבא דהגאונים ז”ל שהזכיר בהל’ טו’ שמחמירים לאסור את החמאה כמות שהיא, אך הרמב”ם גופיה שמיע ליה כלומר סבירא ליה דמותרת אף ללא בישול וכדעה קמייתא שהביא בהל’ טו’). וכן דעת עוד ראשונים כמלאכים עולים זיע”א [ובמקום אחר נאריך בכל זה בעהי”ת, וכאן אשמור מחסום לפי, לצורך הקיצור]. וגם מרן בשלחנו אשר לפני ה’ שם סע’ ג’ כתב דאין למחות ביד המקילין כשיטה זו, דאית להו אילנין עילאין קדישין זיע”א להתלות בהן.

 

ואחרי הודיע אלקים אותנו את כל זאת, שפר קדמי לומר, דאף דמרן בסי’ קלד’ העלה להחמיר לענין סתם יינם המעורב במשקין משום דלא הלכו בדבר של גויים אחר נ”ט, עם זאת שפיר הכריע להקל בחמאה, דשאני חמאה די”ל דלא ערבו בה איסור כלל, דאין הגוי שוטה (כלומר אע”ג דלא הלכו חכמים בדבר של גויים אחר נ”ט, הכא ליכא נתינת טעם כל עיקר^[20]). ומה שהצריך מרן בישול לחמאה, הוא משום דלא מלאו לבו לב טהור להקל כי אם במקום ספק ספיקא: שמא אמרינן דאין הגוי שוטה לערב חלב טמא בחמאה (וממילא אין תערובת איסור אפי’ כל שהיא) ואת”ל דעירבו בה חלב טמא, שמא צדקו דברי אותם ראשונים דסבר”י מרנן דשפיר אזלינן בדבר של עכו”ם אחר נ”ט ומועיל הבישול לבטל את האיסור. וק”ל.

 

ואחרי כותבי כל האר”ש הזאת אשר אמרתי, שוב מצאתי את אשר אהבתי את יצח”ק זצ”ל בשו”ת מנחת יצחק ח”ב סי’ כח’, שהרגיש בדבר הסתירה הנ”ל בין השו”ע סי’ שלד’ לסי’ קטו’, וראו הביא לנו מגאון אחד ז”ל בקובץ הפרדס שנת תרצ”ה^[21] חוברת ב’ סי’ י’, שכתב ליישב דמרן ס”ל דשאני חמאה דלא נאסרה במנין (והיינו התירוץ הראשון דכתבינן בדלותין. ומה שהשיג עליו הרב מנח”י שם – בתר דסגידנא קמיה, לק”מ לפי האמור כאן בארוכה בס”ד).

 

והגאון מנח”י זצ”ל יצא ליתובי דעתא בדרך אר”ש נוסף, דנהי דמרן פסק דלא כהראב”ד, על אף זאת מרן בהסכמ”ה עלה לעיקר היסוד שבתשובת הרשב”א דאיסור שדרך לערבו לא בטיל (והיינו כעין התירוץ השני שכתבתי בעניותי). ועלץ לבי דמן שמיא סייען לכוין לדעת קדושים.

 

ועתה נהדר אנפין לשיטת מור”ם זלה”ה:

 

דעת מור”ם בדין הנ”ל

 

הנה הרב המפה זלה”ה ביו”ד סי’ קלד’ אין ידו מגה”ת מידי בדברי מרן. אולם בהגהה סי’ קיד’ סע’ ד’ וסע’ ו’ מבואר לעיני כל ישראל דמשקה של עכו”ם דדרך לערב בו סתם יינם, ואיכא ששים במשקה נגד הסתם יינם (הא דנקט ששים ולא שש, כבר עמד הט”ז ושאר אחרונים במקום), משרא שרי. ומקור”ו טהור מדברי הראבי”ה ז”ל שהזכרנו לעיל, והוא לכאו’ דלא כשיטת הרשב”א ז”ל. וכן דייקו בקהל יהודה סי’ קלד’ סע’ יג’, ובשו”ת בית שלמה מסקאלא חיו”ד סי’ קעח’ דף עו’ ע”ג, והרב השואל בשו”ת שמש צדקה חיו”ד סי’ כח’, וחכמי אינדירני ז”ל בתשובתם שבשו”ת חק”ל חיו”ד כרך ב’ סוס”י קעג’, וכן הרב חק”ל גופיה שם סי’ קצא’, ובשו”ת אמרי בינה אוייערבאך דיני בב”ח סי’ יד’, והרב שבילי דוד בתשובה שהיא ל”ו נדפס”ה בסוף ההשמטות ליו”ד (ד”ה והנה בתשו’), ובשו”ת אגרות משה חיו”ד ח”א סי’ סג’, שהתנבאו כולם בסגנון אחד דמדברי המפה סי’ קיד’ מוכח דהכריע דלא כהרשב”א ודעימיה^[22].

אולם בשו”ע הגר”ז או”ח סי’ תמב’ בקו”א סק”ה כתב דמשתיקת מור”ם בסי’ קלד’, יצאנו למדין דגם איהו ז”ל ס”ל כשו”ת הרשב”א לאסור בכל שהוא. זאת ועוד אחרת, דכתב לדייק מדברי מרן והרמ”א באו”ח סי’ תמז’, דאזלי כשיטת שו”ת הרשב”א (דהגר”ז שמיע ליה כלומר סבירא ליה כהמג”א בזה, דהרשב”א אוסר אף לענין חמץ בפסח) עיי”ש. ולפום ריהטא צ”ב מה ידבר ומה יצטדק ליישב דברי מור”ם ביו”ד סי’ קיד’. וראה בשו”ת בית שלמה הנ”ל שקרא תגר על הגר”ז מהאי טעמא.

 

ובשו”ת מהר”ם שיק חאו”ח סי’ ט’ (ד”ה ועכ”פ) נקט דדעת מור”ם כשו”ת הרשב”א, והגדיל לעשות בזה דהוקשה לו ממה שכתב מור”ם בהגהה יו”ד סי’ קיד’ סוף סע’ ד’, דשומן חזיר שמורחין בחביות של משקין אינו אוסר את המשקין, יען כי בטל בששים, ועל זה פירש מהר”ם שיק דשאני שומן של חזיר דלצורך החביות משחוהו ולא חשיב “דרך לערב” לתועלת המשקין, וכמו שכתב מור”ם גופיה דטעמו טעם לפגם. עיי”ש. ולכאו’ דברות קדשו של הגאון מהר”ם שיק זיע”א, תמהי”ם הם לכם טובא, דהיאך לא חלי ולא מרגיש במה שכתב הרמ”א בהגהה באותו סעיף עצמו בסמוך ונראה, דגם היכא דדרך לערב יין במשקין הרי הם בטלים בששים.

והנראה לומר בס”ד להליץ טוב בעד הגר”ז מלאדי ומהר”ם שיק זצוק”ל, כדלהלן:

 

דהנה דברי מור”ם במפה סי’ קיד’ סע’ ד’ אמורים לענין אותן המשקין שדמיהם יקרים מדמי היין כמפורש בשו”ע שם, ומאי דאסרינן את המשקין הוא יען כי הגויים הסוחרים חשוקיה”ם כס”ף ומערבין את היין כדי למעט את עלות המשקין, ועל זה דוקא כתב מור”ם דאם ידעינן דאיכא ששים כנגד היין, מותר, דתערובת זו איננה לתועלת המשקין או לתועלת של ממש, ומה שכתב הרשב”א דאם “דרך לערב” יאסר בכל שהוא, היינו דוקא כאשר יש צורך לערב לתועלת כל דהוא (וכגון שמוסיף חומץ לתוך משקה מטעמי רפואה, דבזה איירי בשו”ת הרשב”א), ולא כתחליף למשקה יקר יותר (דאזי “הצורך” הוא בהעדר המשקה היקר ולא בהמצאות היין, ו”צורך” כזה אין בו חשיבות ושפיר בטל היין בששים).

 

[והן הן דברי מהר”ם שיק אודות שומן של חזיר. (ומה שבחר המהר”ם לחדש כן דוקא בנוגע לשומן, נראה מלשון מהר”ם שיק דלפום קושטא ראה בשומן ראיה לומר דהרמ”א ס”ל כהרשב”א, דמהאי טעמא הדגיש מור”ם דהוי נטל”פ ודאית ביה ששים בחדא מחתא עיי”ש). ויסוד כיו”ב כבר מצינו במחצית השקל סי’ תמז’ סוף סקמ”ד, דאיסור שמוסיף הגוי לחזותא בעלמא, גם לרשב”א מודה דבטל בששים, דלא חשיב “תיקון” המאכל. וכעי”ז כתב בשו”ת מהרש”ם ח”ג סוף סי’ רלד’ (והגיעו כפול בח”ז סוס”י קיח’) , דאיסור שמערבין רק לדבק, בטל בששים גם לרשב”א. וכן בשו”ת צמח צדק האחרון חיו”ד ח”א סי’ סז’ סוף אות ב’ כתב דאיסור שלא בא אלא להצהיל את ההיתר, אפשר דבטל גם לסברת הרשב”א. וכיו”ב כתב בשו”ת רב פעלים ח”א חיו”ד סי’ כה’ ד”ה ודע, דאיסור שמערבין שלא לתועלת המאכל, מודה הרשב”א דבטל בששים. וכן חידש מדנפשיה בשו”ת באר משה ח”ג סי’ קז’ אות ט’, אלא דשם הרחיק לכת בזה מאד עיי”ש. והבט וראה שם באות י’ שכתב ליישב דלא תקשי מראיות הראב”ד עיי”ש. ובשו”ת עטרת משה חיו”ד ח”א סי’ ס’ (ד”ה אמנם מלשון) כתב מזה בדרך מיתון, דהיכא דמוסיפין איסור מועט כדי להחמיץ או אפי’ להחליק או ללבן את המאכל – שפיר אוסר הרשב”א, אך היכא דמוסיף את האיסור רק לזיופא, דאין לגוי צורך באיסור דוקא, אזי גם הרשב”א מודה ואזיל דבטיל שפיר. עיי”ש. ועיין גם להרב ישועות חיים (בעל מסגרת השלחן האשכנזי) בסוף סי’ צג’ (בתשובה סוף אות ג’) שכתב הגדרה מחודשת אליבא דהרשב”א עיי”ש].

 

ועל זה הדרך איכא ליתובי דעתא ג”כ בהא דסע’ ו’, דמה שהסוחרין מערבין שמרים י”ל דאינו להשביח את השכר אלא זיופא הוא דקמזייפי לעשות שכר מפסולת של יין^[23], פח”ת בשכרא וסיי”ם בחמרא, וכל כה”ג האיסור בטל בששים גם לדעת הרשב”א. וזה מה שסיים מור”ם במפה (והוא מאו”ה, ועיין לקמן בסמוך בנוגע להשוואה לשו”ת הרשב”א) דאה”נ אם הוספת השמרים משביחין את השכר, אינם בטלים בששים. ובזה ספו תמו תלונותינו מעל הגאונים הנ”ל, זיע”א.

 

ועינא דשפיר חזי למוהר”ר שמשון מורפורגו זלה”ה בשו”ת שמש צדקה חיו”ד סי’ כח’ דף עט’ ע”א שכתב להדיא לפרש את דברי מור”ם בשם ראבי”ה בזה”ל: “פי’ שלא נתערבו אלו השמרים במשקה להחזיק טעם המשקה, ולהשביחו ולהעמידו אלא שנתערבו להרבות המשקה, וכגון שדמי השמרים זילי מדמי המשקה. אבל אם נתערבו להחזיק טעם המשקה הרי קיומו והעמדתו תלוי בשמרים הללו ואפי’ באלף לא בטיל”. עכ”ל. [וע”ע בהמשך מילתין מה שאכתוב משמו].

 

ושו”ר דברים מפורשים בשבילי דוד יו”ד סי’ פז’ סק”ז, וז”ל: “ואולי י”ל דאף דרמ”א לא פסק כן (פי’ כהרשב”א) כמו שכתבתי, זהו כשמערבין בו לשם זיופא, אבל היכא דעיקר תיקונו כך מצד עניינו כגון בכותח הבבלי וכדומה, קיי”ל כוותיה”. עכ”ל.

 

וכל זה מדוייק למאד בלשון הטהור של דרכי משה הארוך יו”ד סי’ קיד’ אות ד’, דלישנא דיליה קרי בחיל לאמור דהרשב”א בתשובה הנ”ל אינו חולק על הראבי”ה, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי (אלא דבנוגע להשוואת דברי הרשב”א עם סברת האו”ה, לקמן בסמוך אדבר בו).

 

וכן משמע ג”כ בהמשך הדרכי משה (אות ט’ בארוך, ואות ה’ בקצר, עיי”ש) שחזר והעתיק בשתיקה יפה כל תוכן תשובת הרשב”א, ולא בא העיר”ה דלפי הראבי”ה המובא לעיל לא כן נוטה מידת הדין.

 

וגם מדברי הגאון חכמת אדם נראה דהבין לכאו’ דליכא פלוגתא בין הראבי”ה לרשב”א, דבחכ”א כלל סו’ דין טו’ פסק את דברי מור”ם בשם ראבי”ה (עפ”י הט”ז דסגי אף בששה), ואילו בכלל ג”ן סע’ ט”ל פסק דכל המשקין דדרך לערב בהן סתם יינם הרי הם אסורים אפי’ בדאיכא ששים (וכתב שם דמקורו ברוך משו”ת הרשב”א). וכבר תפס על החכ”א בספר חלקת בנימין סי’ קיד’ סע’ ד’ בביאורים, ונשאר בצ”ע, ולדברינו מינח ניחא בס”ד.

 

וכיו”ב נראה לבאר בדעת עליון של הגאון הגדול הרב פרי חדש זלה”ה, דהנה כבר תמהו עליו חכמי אינדירני (הובאו דבריהם בשו”ת חק”ל חיו”ד כרך ב’ ריש סי’ קצא ד”ה אך חזות) דהפר”ח בכמה דוכתי (סי’ צו’ ס”ק ח”י, וסי’ קיב’ סקכ”ד, וסי’ קיח’ סקל”ו) נקט דהעיקר כהרשב”א ז”ל, ועם זאת בסי’ קיד’ סק”י הסכים הפר”ח לדברי מור”ם דשפיר בטל בששים. ולא מצאה ידם די השי”ב. וגם הגאון אור היר”ח זלה”ה לא השיב ע”ז. והנה לפום מאי דאמרן בס”ד, יהיו לרצון אמרי הגאון פרי חדש, דדבריו חיי”ם וקיימים, זיע”א.

 

איברא דאכתי לא יצאנו ידי חובת ביאו”ר כל הצורך בדעת מור”ם, דהנותן עיניו בדרכי משה לנוכח יביט דמור”ם ז”ל הבין בעיונו הזך דדעת שו”ת הרשב”א וסברת האו”ה (אכתבנו בסמוך) כי הדדי נינהו, וזו צריכה רבה, וז”ל הד”מ: “בבית יוסף כתב המרדכי בסוף הפרק בשם אבי”ה שאם יש בו ששים שמותר כדתנן יין במים בנ”ט והכא בדיעבד הוא דשרי עכ”ל (הב”י), וכתב באיסור והיתר הארוך כלל כ”ב (דין טו’) אבל אי רגילין לתת בו היין להחמיצו או להטעימו אינו בטל בששים דהוי דבר דעביד לטעמיה דאינו בטל עכ”ל (האו”ה^[24]) וכן כתב בית יוסף בשם תשובת הרשב”א (היינו הנ”ל) סוף סימן קל”ד.” עכ”ל הדרכי משה (ובקצר תמצאהו בסק”ב). והנה לפום פשטא דלישנא דהרמ”א ז”ל משמע דנימוקו של הרשב”א הוא כמבואר באו”ה, דמתוך שטעמו של היין חזק הוי מילתא דעבידא לטעמא, והיינו שמטבעו נותן טעם ביותר מששים, ומיירי באופן שאכן מורגש טעם היין במשקה. והוא תימה, דשפתי הרשב”א ברור מללו וז”ל: “שאסרו אעפ”י שטעמן קפילא שאין בהן טעם יין”. עכ”ל. ולא ביינם בלבד כתב הרשב”א דינו, אלא לסברת הרשב”א הוא הדין והוא הטעם בחלב עכו”ם (אע”פ שאין טעמו חזק ובודאי אינו נותן טעם בטפי מששים) וגבינות ושאר מאכלי עכו”ם שאסרו חז”ל מד”ס.

ובאין אומר ואין דברים, צריכין לומר דכוונת מור”ם ז”ל במה שכתב “וכן כתב ב”י בשם תשובת הרשב”א” היינו לענין הדין המסויים הזה – דהרשב”א מודה לאו”ה (כוותיה ולאו מטעמיה) דיש לאסור בנידונו דהיין עביד לטעמא, אך אה”נ הרשב”א פליג על האו”ה ז”ל, דהרשב”א דעתו דעת עליון להחמיר אף דליכא בפועל נתינת טעם. משא”כ האיסור והיתר איהו לבדו קעביד פשרה להחמיר במקצת אף לפי סברת הראבי”ה.

 

[אך מדברי הרב המציין בהגהה סי’ קלד’ סע’ ו’ משמע דנקט להשוות את דברי הרשב”א לשיטת האו”ה גם בנוגע לנימוק הדין, וכאמור לא יובן, וכבר תפסו עליו הגאון שבילי דוד סי’ קיד’ סק”ב, ובשו”ת אגרות משה חיו”ד ח”א סי’ סג’ ד”ה ויש תימה. עיי”ש].

 

ואוסיף ואומר בס”ד יתר ביאור ליישב לישנא דמור”ם בד”מ הנ”ל, מתוך המבואר במתק לשונו של הרב חמד משה סי’ תמז’ סקמ”ב דף עז’ סוף ע”א (בהזכירו את דברי מור”ם בד”מ הנ”ל), וז”ל: “וכ”כ הד”מ סי’ קיד’ מחודש ד’ מחמת תשובת הרשב”א זו, דכל דבר הניתן להחמיץ או להטעים וכיוצא אינו בטל אפי’ באלף”. עכ”ל. כלומר, דכוונת מור”ם בהשוותו את דברי הרשב”א לדברי האו”ה היינו יען כי גם לדעת הרשב”א מה שאינו בטל הוא היכא דישנה תועלת כל שהיא בהוספת האיסור לתערובת, וכגון שמוסיף לרפואה או להחמיץ ושאר עילות [וכדכתבינן לעיל משם האחרונים ז”ל, דאע”ג שהרשב”א אוסר אף ללא נתינת טעם לשבח כלל, עם זאת בעינן מיהת תועלת כל שהיא לעירוב האיסור, דאי לאו הכי אינו בגדר “דרך לערב” כלל דאין בזה כל צורך, וכמו שלא גזרו בתערובת אקראית כן הדבר הזה], וכל שכן היכא דיבוא ערו”ב לטעמא דבודאי אסור להרשב”א אע”ג דאיכא ששים, דאין לך תועלת גדולה מזו. והיינו דאע”פ ששיטת הרשב”א והאו”ה קשה לזווגן כי איכא בינייהו טובא, מ”מ כאשר אירע דכוונת הסוחרים בעירוב יין מועט (פחות מששים) הוא להשביח את טעם המשקה (ואין תועלת אחרת מבלעדי זו), מודו תרוויהו דהסיבה לאסור היא השבחת הטעם. ולפיכך השוון הד”מ, על אף דבעלמא לא ראי זה כראי זה. כן נלפקצ”ד דרך מחוור לפשר לשון מור”ם בד”מ.

 

וכבר זכור הזכרנו דברי הרב שמש צדקה בביאור הרישא שבדברי המפה (כלומר הוראת הראבי”ה), והנה במה שנוגע לסיפא במפה דאי עביד לטעמא לא בטיל (עפ”י האו”ה), הרב שמש צדקה (בדף עט’ ע”ב) פירושא קמפרש בזה”ל: “ופירוש לטעמא עביד אינו ר”ל לתת טעם יין במשקה, אלא להחזיק טעם המשקה עצמו ולהעמידו”. עכ”ל. ונראה לכאו’ דכוונתו בזה ככל האמור בס”ד^[25].

ותו חזינא לחכמי אינדירני ז”ל בתשובתם שבשו”ת חקרי לב חיו”ד סוף סי’ קעג’ (דף רמג’ ע”ד, ובנמ”ח הוא בעמ’ ש’ ד”ה אחרי), שיצאו ליתובי דעתא במה שכתב מור”ם להשוות את דברי האו”ה לשו”ת הרשב”א, וכתבו דבקושטא מה שכתב הד”מ “וכן כתב בית יוסף בשם תשובת הרשב”א סוף סימן קל”ד”, אין כוונתו לתשובת הרשב”א הנזכרת (ח”ג סי’ ריד’) אלא לתשובה אחרינא (ח”ג סי’ רלד’ – רלה’) שהביא הב”י סוס”י קלד’ (לאחר התשובה שבסי’ ריד’), דשם דן הרשב”א לענין ישראל שרוצה ליתן זנגביל הבלוע מסתם יינם לתוך קנקני יין כשר (דבזה לא שייך החומרא הנז’ דלא הלכו במאכלי גויים אחר נ”ט, דהרי הכא ישראל הוא המבטל), ומבואר שם בתשובת הרשב”א, דמה שהזנגביל בטל בששים הוא יען כי אינו איסור מצד עצמו, אך אילו היה אסור מצד עצמו (דהיינו לו יצוייר שהזנגביל יהיה גופו “סתם יינם”) אזי אפי’ דאיכא ששים כנגדו, אינו בטל יען כי נרגש טעמו בתערובת. עיי”ש היטב בעין יפה. אלמא דאפי’ באיסורים דרבנן (סתם יינם), אם סוף סוף ניכר הטעם בתערובת, אפי’ בדאיכא ששים אסור. והוא הדבר אשר דיבר האו”ה, בדקדוק, ויפה השוון מור”ם. ודפח”ח^[26].

והגאון מוהרי”ש נאטאנזאהן זלה”ה בספר דברי שאול בהשמטות סי’ קיד’ סע’ ד’ כתב בזה דברים מחודשים בדעת מור”ם, דשם תפס על מור”ם במה שכתב דאם דרך הגויים לערב יין במשקין אלא דהוא פחות מששים דבטל, דהא ליתא כיון שכתב הראב”ד דבדבר של עכו”ם אין הולכים אחר נ”ט. ותירץ דמור”ם ס”ל דמאחר ונימוק הראב”ד הוא כדי “שלא יפרצו” ממילא אין לחוש בסתם יינם, דמפני חומר שבו בדילי אינשי מיניה, ולא החמיר הראב”ד אלא לענין גבינות ושאר מאכלי עכו”ם. [ונוראות נפלאתי היתכן דנעלם מעין הבדולח של הגאון שואל ומשיב זיע”א את דברי שו”ת הרשב”א המובא ביתה יוסף. אולם אפשר דכוונתו לחדש כן בדעת מור”ם דוקא, כי היכי דעכ”פ לא יעמוד נגד דברי הראב”ד, על אף דהוא דלא כהרשב”א, וצ”ע].

 

שוב ראיתי אחרי רואי בשו”ת מנחת יצחק ח”ב סי’ כח’ אות טו’ דעמד בקושיא על הדרכי משה הנז’, ויצח”ק בא מבוא בא”ר לומר, דנהי דהרשב”א בתשובה אוסר אף בדליכא נתינת טעם איסור, מ”מ מודה דחומרא זו קיימת רק היכא דסוף כל סוף טעם המשקה משתבח בעקבות היין, כלומר דקיימת מציאות שטעם האיסור אינו מורגש (בהיותו מועט למאד ובטל בששים) ועם זאת אהנו מעשיו לגרום שהמשקה ישובח מעצמו, והוא כעין חומרת “דבר המעמיד”^[27], אלא דכאן אין תכלית “המעמיד” להקשות את המאכל (דהיינו אין פעולתו ביחס למרקם) כי אם להנעים את טעם המשקה גופא^[28]. ובדרך אר”ש זה, דברי הרשב”א קרובים יותר לשיטת האו”ה (אע”פ שבודאי אכתי יש הבדל בינ”י מלכים זלה”ה), דגם לרשב”א אם אין השבחה כלל בתערובת אה”ן ליכא איסורא, ויובן יותר לשון מור”ם ע”ה.

 

[אך לא אוכל להתעלם דכל המבואר במנחת יצחק, אגב דוחק”א קאמר כדי ליישב לישנא דמור”ם ז”ל, אך אכתי איכא לעיוני ביה טובא, דכבר בדלותי ביארת”י הקודש זה כמה זימנין דתשובת הרשב”א איירי לענין תרופה שמוסיפין בה חומץ מועט כאשר עיני כל תחזינה, ופשטן של דברים דתכלית הוספת החומץ בכמות מועטת זו אינו להשביח טעם המשקה כי אם מצורכי הרפואה הוא דעבדי הכי^[29]. (וקצת יש לדחות בדוחק רב, דאפשר דהרשב”א כוונתו רצויה למשקין של בריאים שנעשין לתענוג, אלא דהרופאים ג”כ משתמשים באותן המשקין לצורך חולים. וצ”ע). וזאת שנית, הנה בתשובת הרשב”א אין זכר למו לכל חילוק אודות תוצאת הוספת החומץ, ואדרבא מרוח דברותיו של הרשב”א מוכח דחומרתו היא מטעם לא פלוג, כחומרת הראב”ד דלא חילקו חכמים בין נותן טעם לאינו נותן טעם כדי שלא יפרצו. והואיל וכל כולה של חומרא זו אינה אלא למעט בחילוקים, מן התימה הוא לומר דתלויה בסוג התוצאות שבתערובת, כל עוד שיש “צורך” כל דהוא באיסור. וכאמור].

 

דעת האחרונים חביבים בדין הנ”ל

 

והנה לענין דינא גם בין האחרונים חביבים ישנה מבוכה כיצד נוטה מידת הדין בזה, דנפרדו דעותיהן ועתה היו לשני מחנות:

 

בעיקר הנידון האם קיי”ל לדינא כחומרת הראב”ד דלא הלכו בדבר של עכו”ם אחר נ”ט (והוא שורש לחומרת שו”ת הרשב”א, אלא דכאמור איכא לפלוגי בינייהו), הנה הרש”ל ז”ל בים של שלמה פרק כל הבשר סי’ קו’ הכריע להחמיר כוותיה, וכן משמע לכאו’ דנוטה דעת הט”ז ביו”ד סי’ קטו’ סק”ט [מדכתב בשם הרב המגיד דכדעת הראב”ד כן דעת “האחרונים”, דהוא לשון המשתמע דהדבר מוסכם אצל בתראי, אך מן המובן דאין מזה הכרח בדעת הט”ז כי אם רגליים לדבר. ומ”מ ידוע תדע דאין להביא ראיה מהט”ז ביו”ד סי’ קד’ סק”א לומר דס”ל כהרמב”ם, וז”פ]. וכן פסק הרב פר”ח סי’ קיח’ סקל”ו (שתמה על מהרימ”ט דאישתמיט מיניה דברי הראשונים בזה עיי”ש) ובכמה דוכתי, וכן פסק בישועות יעקב סי’ קטו’ סוף סק”ב ובכמה דוכתי. וכן מדברי הרב שלחנו של אברהם יו”ד סי’ קיב’ סק”ה משמע קצת דהעיקר כשיטת הראב”ד. וכן הרב ערך שי יו”ד סי’ צט’ סע’ ו’ (ד”ה כתב הרדב”ז) כתב לחוש לשיטה זו. ופוק חזי בשו”ת מחזה אברהם די בוטון סי ד’ סוף אות ג’ (בתשובת בן המחבר כמוהר”ר יהודה די בוטון זלה”ה), שכתב דהעיקר לדינא כסברת הרמב”ן והראב”ד והרשב”א דבדבר של גויים לא הלכו אחר נ”ט, והרמב”ם אינו אלא שיטת יחידאה לעומתם. וכן פסק בפשיטות בשו”ת חקקי לב חיו”ד סי’ לח’ דף לז’ ע”ד ד”ה אלא, כהראב”ד. וכן פסק”ו אנשי אמנה גדולי האחרונים זיע”א.

 

אך לעומת השרפים הנ”ל, כתבו כמה רבוותא דארייתא דאנן לא קיי”ל כהראב”ד וסייעתו, דהנה בשו”ת זרע אברהם יצחקי חיו”ד סי’ כה’ דף קג’ ע”ג כתב וז”ל (בדילוגין): “אמנם לא נשאר לנו מכת האוסרין אלא הרמב”ן והראב”ד והרשב”א ז”ל דסברי דאין ביטול למאכל של גויים וכו’, אמנם הרואה יראה להקת גדולי הדור: הם הגאונים שהביא הרמב”ם שאוסרים החמאה וכו’, והן מהרי”ף, והרמב”ם וכו’, והן מדברי ר”ת ור”י ורשב”ם וריצב”א וכל קדושים עמהם כמו שכתבתי למעלה, פשיטא ופשיטא דאין למחות לאסור וכו'”. עכ”ל. ובזה הדרך כמה מקרואי מועד אנשי שם הגיעו לפר”ק המני”ח הנחה דלא קיי”ל כהראב”ד, בראותם בתוה”ב דבהכי תליא המח’ לענין חמאה, והשו”ע הכריע להתיר את החמאה. ברם כבר נתבאר דאין בזה אות ומופת לדעת הרא”ש ומרן ז”ל.

 

ובנוגע לחומרת שו”ת הרשב”א, דאיסורים (עכ”פ איסורי מאכלי עכו”ם) שדרך לערבן כדי לתקן את המאכל, אפי’ באלף לא בטלי – הנה המג”א סי’ תמב’ סק”א ד”ה חמץ מייתי לדברי הרשב”א הנז’ ומשמע דאיהו שר המסכי”ם לסברתו. וכן בהגהות חת”ס על המג”א סי’ תמב’ סק”א כתב להביא סייעתא רבתי מהירושלמי לשיטת שו”ת הרשב”א. ובשו”ע הגר”ז או”ח סי’ תמב’ אות ו’ (ושם בקו’ אחרון סק”ה) פסק כשו”ת הרשב”א יען כי כן דעת מרן ומור”ם ורוב ככל הפוסקים עיי”ש. וכן פסק בשו”ת מהר”ם שיק חאו”ח סי’ ט’, ושם בסי’ רא’ (סוד”ה היום). וכן פסק בשו”ת אבני צדק טייטלבוים חאו”ח סי’ נא’. וכ”כ בשו”ת צמח צדק האחרון חאו”ח סוף סי’ ג”ן (אך בחיו”ד ח”א סי’ סז’ אות ב’, האי דינא רפיא בידיה). וכן פסק מוהר”ר מאיר א”ש זצ”ל בשו”ת אמרי אש חיו”ד סי’ מג’. וכן נקט לכאו’ בשו”ת פרי השדה ח”ב ריש סי’ כח’. וכן הרב ישועות יעקב יו”ד סי’ קיג’ סק”ג (ד”ה ובתשובה) יצא לאסור איסר בנידון כעין נידון דנן, שכתב דאם הגויים מערבין מעט שומן בתוך עיסת הלחם, ויש ששים בעיסה כנגד השומן, אסור עפ”י סברת הרשב”א דכה”ג אין ביטול במאכלי עכו”ם. עיי”ש. וכן הרב עצי העולה הל’ תערובות כלל א’ אות ג’ פסק את דברי שו”ת הרשב”א. וגם בשו”ת באר משה ח”ג סי’ קז’ (אות ט’ ואילך) ניכר מבין ריסי עיניו שהיה דעתו הרחבה נוטה להחמיר לולי דבנידונו ישנם נימוקין להתיר אף אליבא דהרשב”א עיי”ש (ומה שכתב בשם הנו”ב אינו אלא לסניף ראה שם היטב). וכן נוטה בשו”ת קנין תורה בהלכה ח”א סי’ לז’ ענף א’ אות ב’.

 

ברם שרים רבים ונכבדים עד למאד סברי מרנ”ן דלא כשו”ת הרשב”א. כן נקט בהנח”ה סובר”ת הרב שער המלך פרק יא’ מהל’ מאכ”א הל’ ג’ בסופו (ד”ה ואולם כ”ז). וכן בשו”ת נודע ביהודה מהדו”ת חיו”ד סי’ נו’ (ד”ה ואמנם) כתב דמאחר וחומרת שו”ת הרשב”א איננה אלא מדרבנן (וכדכתב עפ”י הראב”ד דהוא כדי שלא יפרוצו), כדאי הם הר”י מיגש והרמב”ם לסמוך עליהם באיסורים דדבריהם. וכן הרב נזירות שמשון או”ח ריש סי’ תמב’ כתב דלא קיי”ל כהרשב”א. ובשו”ת בית שלמה מסקאלא חיו”ד סי’ קעח’ דף עו’ ע”ג כתב דכיון שמדברי השו”ע ומור”ם מוכח דלא כהרשב”א, יש להקל, ובפרט בהצטרף סניפים נוספים עיי”ש. בשו”ת מהרש”ם ח”ג סוף סי’ רלד’ (והגיעו כפול בח”ז סוס”י קיח’) נראה שהסכים לנו”ב הנ”ל. וכן יש לדייק משו”ת דברי חיים מצאנז ח”ב חיו”ד סוף סי’ ג”ן (שנקט דמאכל שדרך הגוי לערב בו נבילות פחות מששים שפיר בטל, אך י”ל דהרב דברי חיים ס”ל דהרשב”א לא אסר אלא במאכלי עכו”ם דוקא ודלא כהמג”א^[30]). ובשו”ת אבני נזר חאו”ח סי’ שסא’ אות ב’ כתב דדעת רוב הפוסקים דלא כהרשב”א. וכן בשו”ת שרידי אש חיו”ד סי’ כא’ (ד”ה אולם) כתב דיש להקל. וכן ס”ל בפשיטות בשו”ת הר צבי חיו”ד סי’ פ’ בענין הוויסק”י עיי”ש. וכבר הזכרנו דכן העלה בשו”ת אור לציון ח”א סי’ לד’ ד”ה ומעתה. וכן נראה כוונת הגרי”י שליט”א בקובץ יתד המאיר גליון ז”ך סוף עמ’ שנה’. וכן נוטה ידידנו איש ש”ר ואוה”ב הרה”ג ר’ אלחנן פרץ שליט”א בתשובה כי באה בקובץ בית הלל גליון כג’ ריש עמ’ ד”ע.

 

ובשו”ת מלמד להועיל ח”א סי’ עז’ (והגיעו כפו”ל בח”ב סי’ כט’) כתב בזה פשרה קרובה לדין, דלכתחילה אין להקל נגד הרשב”א, אך אם כבר קנה את המאכל מיד הגוי, יש לסמוך על הנו”ב.

 

ובספר חלקת בנימין סי’ קיד’ סע’ ד’ בביאורים ד”ה עד, העלה דיש להחמיר כשו”ת הרשב”א היכא דקיימת ודאי תערובת איסור, אך בספק תערובת יש להקל.

 

ובשו”ת אגרות משה חיו”ד ח”א סי’ סג’ ד”ה ומש”כ (השני) כתב דבעל נפש יחמיר כהרשב”א, אך מדינא לית לן בה.

 

ובשו”ת מנחת יצחק ח”ב סי’ כח’ נקט דאין לחוש לרשב”א כי אם במקום דתכלית התערובת הוא לשפר את הטעם, ושם בחלק ו’ סוף סי’ עג’ (ד”ה והנה מצד) משמע דהעיקר כהחולקים על הרשב”א, ושם בח”ח סי’ סח’ (ד”ה וגם בנוגע) כתב דעכ”פ במקום חולי יש להקל, ובח”ט נקט להחמיר (עכ”פ בהצטרף שאר נימוקין לאסור שכתב בנידונו), וכן בח”ז סי’ ז”ך (סוד”ה אמנם ראיתי). עיי”ש.

 

ולפקצ”ד הרבה יש ללמוד מדברי האחרונים חביבים העוסקים בדין סוכ”ר שהנכרים מערבין בו חלב (בקמץ) פחות מששים – ה”ן עוד נבי”א דבר בשם אמרו להלן בסימן י’, בעזר ממרום.

 

והנה כבר נתבאר דלפי ריהטת דברי מור”ם סי’ קיד’ (עפ”י ראבי”ה) דס”ל דלא כהרשב”א, ואם אכן אמת ויציב דהראבי”ה ומור”ם אתו דלא כהרשב”א, א”כ הנה קמן חבל נביאים שנשאו ונתנו באמונה בדברי מור”ם שבמפה יו”ד סי’ קיד’ (כגון שכתבו לדון דשמא סגי בששה ואין צריך ששים, ועוד נידונים) מבלתי להעיר דבקושטא לא סגי אפי’ בששים לשיטת הרשב”א: עיין שם בט”ז סק”ד, ובנקודות הכסף על הט”ז שם, ובביאור הגר”א אות יב’, והרב פר”ח סק”י, והפר”ת סק”ד וסקי”ג, והמג”א סי’ רד’ סקט”ז, ושו”ת פני יהושע ח”ב סי’ יב’, והרב אורח מישור שעל הד”מ יו”ד סי’ קיד’ סק”א, והגאון תפארת למשה סי’ קלד’ דף כו’ ע”ד, ולחם הפנים סי’ קיד’ סק”ג וסק”ד, והרב באר יעקב ברלין יו”ד סוס”י קיד’ ד”ה הש”ך, והגאון תורת חיים שור פרק אין מעמידין דף לד’ ע”א ד”ה האי, והרב מטה יהונתן סי’ קיד’ סע’ ד’, והגאון מסגרת השלחן קסטילונובו סי’ קיד’ דין ד’ ודין ו’, והרב שערי דעה שם סק”ב, ובית דוד ביסטריטץ שם סע’ ד’, וערוך השלחן עפשטיין סי’ קיד’ סע’ יג’ וסע’ טז’, ושערי תשובה סי’ תמח’ סקי”א, והרב משנ”ב סי’ רב’ בשער הציון סקי”ד, וכה”ח סופר יו”ד סי’ קיד’ סקכ”א וסקכ”ב וסק”ל. ומ”מ כבר נתבאר, דיותר היה נראה דמור”ם זלה”ה ס”ל דליכא פלוגתא בין הרשב”א לראבי”ה, כמדוייק מלשונו הזהב שבדרכי משה, ואשר על כן הדר דינא דאין ללמוד מחבל נביאים הנ”ל.

 

ובעודי עוסק בענין הנ”ל, האיר זרח קובץ “יתד המאיר” שנה ד’ גליון ט”ל, וראה ראיתי שם (סי’ רלד’) שעלה בקב”ץ את תשובת כת”ר שליט”א בענין כשרות ה”וויסקי” וה”בירה”, ומלאה האר”ש דעה, ושם באות ד’ כתב מעכ”ת שליט”א דאע”פ שישנם שמועות שמערבין יין נסך בעין בתוך הוויסקי, מ”מ יש להתיר את הוויסקי הואיל וטעמו אינו נרגש ע”י קפילא. וגם משום “דבר המעמיד” אין לחוש, דהוי זה וזה גורם, ובפרט דאיסור סתם יינם הוא איסור מדבריהם. עכת”ד המזהירים. והנה מעכ”ת שליט”א אזיל לשיטתיה, דדעתו דעת עליון דליכא למיחש כלל וכלל לשיטת הרשב”א ז”ל. [וראה גם בשו”ת שערי עזרא בצרי ח”ב סי’ עח’ לענין הוויסקי, ויש לתמוה על מאי דפשיטא ליה בזה, ואכמ”ל. ובעיקר דין הוויסקי, מלבד הספרים שהוזכרו לעיל (הר צבי, מנח”י, וכו’), ראה גם בשו”ת משנה הלכות ח”י סי’ קח’, ובקובץ בית הלל גליון ח’ עמ’ סה’ וגליון ט’ עמ’ סה’, ובשו”ת דברי דוד טהרני ח”ד חיו”ד סי’ כט’^[31], ובקובץ אור תורה גליון תסג’ סי’ עא’ וגליון תסה’ סי’ פט’^[32], ושאר אחרונים].

 

הערות:

 [1] והנה זה מקרוב שאול נשאלתי בדלותי מאת האברך כמדרשו, נזר אלקיו על ראשו, ידי”ן הרה”ג ר’ אברהם אביקסיס שליט”א (מבחירי בית מדרשנו “ברכת אברהם”), אודות תרופה “הומאופטית” שמכילה חומר המכונה “ברנד”י” – והיינו תערובת סתם יינם, ויש בתרופה ששים כנגד היין (כי אל המחק”ר רץ אברה”ם לברר את המציאות אצל המומחים), ועניתי ואמרתי בעניי את תמצית הדברים הכתובים כאן. [אלא דבנידונו שם ישנם עוד צדדי היתר ואכמ”ל]. וכהנה וכהנה המצא תמצא מוצרים התלויים ועומדים בסוגיות אלו.

[2] ובעיקר מאי דכתיבנא בעניותי דדברי הרשב”א אמורים דוקא לענין סתם יינם וחלב עכו”ם המעורבים במאכלים כשרים ביד הגויים (כלומר דאילו היו הגויים מערבין שומן מן החי וכיוצא שפיר בטל בששים, והיינו דחז”ל חיזוק עשו לדבריהם להחמיר דוקא באיסורי מאכלי עכו”ם) – כן הם פשטן של דברים בדברי תשובת הרשב”א כאשר עיני כל חי תחזינה מישרים, דאע”ג דבראש שורי”ם כתב הרשב”א בסתימות “וכל שעיקרו כך, אינו בטל במיעוטו”, מ”מ בהמשך דברות קדשו (כמעט בתוך כדי דיבור) ביאר דברי עצמו דזו חומרא מיוחדת במאכלי עכו”ם האסורים, דעשו חז”ל הרחקה יתירה באסורים אלו. וכן נקטו בהנחה רבים מן האחרונים חביבים זיע”א.

[ולפ”ז, גם המהר”ם מרוטנבורג בתשובה דפוס פראג סי’ קס’, אפשר דיוד”ה יוד”ה לדברי שו”ת הרשב”א, ודו”ק]

ברם המג”א סי’ תמב’ סק”א הבין ברוח קדשו, דדברי הרשב”א אמורים לענין כל האיסורין (כגון חמץ שעירבוהו מלפני הפסח), דכל שדרך האיסור לבוא בתערובת מסויימת, אפי’ באלף לא בטיל באותה תערובת. עיי”ש. [כלומר, ס”ל להמג”א דחומרא זאת היא כעין דוגמת דבר המעמיד או מילתא דעביד לטעמא, דאע”ג דאיכא ששים, מ”מ כיון שיש תועלת כל שהיא לאיסור, וג”כ אחשבינהו בזה שדרך מיד לערבו, אינו בטל. וע”ע לקמן מה שאכתוב בשם הדרכי משה. וכן פירש המחצה”ש בקצ”ר אמיץ, דחומרא זאת (להבנת המג”א) היא כדוגמת מילתא דעבידא לטעמא. והניף ידו שנית בסי’ תמז’ סוף סקמ”ד. ובחמד משה סי’ תמז’ סקמ”ב הגדירו כעין “דבר המעמיד”. וכ”כ הרב מחוקק יהודה סי’ תמב’ בחוקי דעת סק”א (דף לח’ ע”ג). וכן הרב תפארת משה על הב”י בסי’ קלד’ (ד”ה עוד בב”י), כתב לפרש מדנפשיה בכוונת תשובת הרשב”א, דאיסור שדרך לערבו הרי הוא כגדר “דבר המעמיד”. וכ”כ גם בשו”ת רב פעלים ח”א חיו”ד סי’ כה’ ד”ה ודע. ובעוד אחרונים. ואם קבל נקבל הבנת המג”א, הנה רבו כמו רבו ההשלכות לדינא ביומא כהאידנא, דעתה שכיחא טובא דבבתי חרושת מערבין במאכלים ומשקין את החומר המכונה “גליצרין”, העשוי לעתים בשומן של נבילות או אף בחלב (בצירי), ולדעת המג”א לא בטיל אפי’ באלף, אע”פ שאינו מאיסורי מאכלי עכו”ם. (אלא דבנידון של הגליצרין יש לצדד להקל גם מטעם דפנים חדשות באו לכאן לפי שיטת רבינו יונה, ומשום דבשעת ייצור הגליצרין הרי נפסל לגמרי מאכילת כלב, ואין כאן המקום להאריך בזה. ועיין שו”ת מעשה חושב ח”ה סי’ יב’ ענף יב’ ויג’ שכתב אר”ש טובה ורחבה בענין הגליצרין, ומשם באר”ה די והותר)].

ואחשבה לדעת לפי רגע, דגם המג”א מודה מיהת דמה שיש לאסור ב”שאר איסורין” היינו דוקא כאשר הם מעורבים במאכלים הכשרים של גויים (שנקנו אח”כ ע”י ישראל), וכמפורש ברשב”א: “אלא כל הדברים הנעשין על ידיהם שרגילין לתת לתוכן שום דבר איסור מתבטל במיעוטו להתירו ואעפ”י שאילו נתערב כן על ידי ישראל היה בטל במיעוטו”. עכ”ל הרשב”א. אלא דשוב בינותי דממה שכתב המג”א להשוות דברי הרשב”א לשיטת רבינו ירוחם, הרי זה מורה באצבע דהמג”א הבין דהרשב”א אוסר בכל שהוא אף היכא דנתבטל ע”י הישראל. ולכאו’ צ”ב דכאמור שפתי הרשב”א ברור מללו דלא כהבנת המג”א. ובר מן דין, אעיקרא דמילתא, מה שהבין המג”א אליבא דהרשב”א דחומרתו קיימת בכל האיסורים ולא רק במאכלי עכו”ם, לפי מחשבה תחילה הוא דחיק ואתי מרחיק, דכאמור הרשב”א מפרש ואזיל דברי עצמו דנימוקו דומה לחומרת הראב”ד, דבמאכלי עכו”ם לא הלכו חכמים בתר נתינת טעם. (ובפנים אבאר בעהי”ת חומרתו של הראב”ד). ולכאו’ הבנת המג”א צריכא רבה.

ובישוב שיטת המג”א, מצאתי את שאהבה נפשי בשו”ת אבני צדק סי’ נא’ ד”ה והנ”ל, שכתב לפרש דבקושטא הרשב”א כתב להחמיר עפ”י שני סברות: א) כיון שמדרך תיקונו של התערובת הוא להוסיף איסור מועט זה, ס”ל להרשב”א דלא בטיל, כעין חומרת דבר המעמיד. וסברא זו שייכת בכל האיסורין, ואף שנתבטל ע”י ישראל. ב) במאכלי עכו”ם עשו חז”ל הרחקה יתירה לאוסרן אפי’ באלף כל עוד שדרך לערבן, וחומרא זאת קיימת רק היכא דעירבן גוי במאכליו. [וכל זה מלבד מה שהזכיר הרשב”א חומרא שלישית, שהיא חומרת הראב”ד, אבארנה בהמשך בעזר ממרום]. עיי”ש. וכן הבין בפשטות הגאון מוהר”ר מאיר א”ש זלה”ה בשו”ת אמרי אש חיו”ד סי’ מג’. עיי”ש.

ובאמת עין רואה בשו”ת מהר”ם שיק חאו”ח סי’ ט’, דנשאר בצ”ע בהבהרת כוונת הרשב”א, דסיפיה לאו רישיה ורישיה לאו סיפיה, וז”ל: “ובאמת לשון הרשב”א בתשובה שהביא הב”י שם ביו”ד סוס”י קלד’ קשה, שבתחילה כתב משום תיקונו (כלומר כיון דדרך תיקונו כך הוא, לא בטיל), ואח”כ כתב דהטעם משום דבשל גוי אין הולכין אחר הרוב”. עכ”ל, ועיי”ש שנשאר בצ”ע, והנה לאור דברי הגאון אבני צדק, מינח ניחא, דאה”נ שתי חומרות חדית לן הרשב”א, וקושיית מהר”ם שיק היא היא מקור להבנת המג”א. וק”ל.

[וגם בשו”ת צמח צדק האחרון חיו”ד ח”א סי’ סז’ אות ב’ הבין דהרשב”א ז”ל שני חומרות קאמר, אלא שכתב לדייק מנועם שיח של הרשב”א דהעיקר לדינא היא החומרא השניה דוקא, עיי”ש].

ובקושטא גם הגאון אור היר”ח זלה”ה בשו”ת חקרי לב חיו”ד כרך ב’ סי’ רצא’ כבר נשא ונתן באמונה לבאר דברי תשובת הרשב”א, והסיק (עמ’ שנט’ בנדמ”ח, ד”ה והנראה לי) דהרשב”א ז”ל מחלק בין איסורי אכילה לאיסורי הנאה, דלענין איסורי הנאה (סתם יינם וחמץ בפסח) דוקא אמרינן דכל שמערב כדי לתקן את המאכל אפי’ באלף לא בטיל, דסוף סוף נהנה מן האיסור במה שתיקן בו את המאכל (ואשר על כן לא בטיל אפי’ שאין דרך לערבו). משא”כ לענין איסורי מאכל, בזה אין הרשב”א מחמיר בכל האיסורין, אלא דוקא במאכלי עכו”ם (כגבינות עכו”ם) ס”ל דהחמירו חז”ל דהיכא דדרך לערבן במאכלים כשרים אזי לא בטלי אפי’ באלף, משום דלא הלכו חכמים בדבר של גויים אחר נ”ט. ונמצא דגם לדעת הגאון חק”ל, שני חומרות נאמרו בשו”ת הרשב”א. וכל זה הוא דלא כמו שפירש החק”ל גופיה בחיו”ד ח”א סי’ פז’ דף קסז’ וקסח’, דמשנתו ל”ו זזה ממקומה.

ובאליה רבה סי’ תמז’ סק”י נראה דלמד פשט מחודש בדברות קודש של המג”א הנ”ל, והוא, דמה שחמץ שעירב לתקן את התערובת אינו בטל, הוא יען כי אסור לבטל איסור לכתחילה, ואע”ג דלא כיוון להשהותו עד פסח, מ”מ היות והחמץ בא לתקן את המאכל – חשיב כמזיד וקנסינן ליה דלא בטיל. עכת”ד, ולפ”ז איירי הרשב”א (עכ”פ בחומרא קמא) דוקא בישראל שביטל, ויש להתיישב בכל זה.

עוד רגע אדבר דהנה נהי דדברי מג”א (וכל עדתו עדת קדושים הנ”ל) בהבנת כוונת הרשב”א אינן הפשטות בדבריו, מ”מ לפום ריהטא ישנם פנים הנראים להבנתן ז”ל ממה שכתב הרשב”א בריש דבריו בזה”ל: “וכל שעיקרו כך אינו בטל במיעוטו כענין ארבעה מיני מדינה”. עכ”ל, וכוונתו רצויה לכותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי (במשנה ריש פרק כל שעה דף מב’ ע”א – עיי”ש בע”ב דרבי חייא עשה בהן סימנים לכנותן: “ד’ מיני מדינה”), והצד השווה שבהן שכולן אסורים בפסח (כלומר אף בשהייה – לרוב הראשונים) משום תערובת חמץ.

אולם לפי מחשבה תחילה, אי משום הא לא איריא, דכבר כתב המחצית השקל על המג”א הנ”ל, דבודאי גם לדעת המג”א אין כוונת הרשב”א להביא ראיה מד’ מיני מדינה, דהרי אדרבא מפשטות הסוגיא דעת חכמים דהני ד’ מיני מדינה אין עובר עליהם אלא היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס (וכמו שהרגיש המג”א, וגם למאי דכתב המג”א שם ליישב דס”ל להרשב”א דגם בפחות מכזית בכא”פ אסורין מדרבנן, מ”מ אין לזה מקור מהגמ’ ובודאי לאו לראיה יקרא), אלא כל מה שכתב הרשב”א מסברא דנפשיה כתב, והא דמייתי מארבעה מיני מדינה היינו דוגמאות בעלמא של מאכלים שרגילות לערב בהן איסור, עכת”ד המחצה”ש (וראה מה שכתבו ביד אפרים על המג”א, ובקלבון השקל שם, ובמחוקק יהודה שם בחוקי דעת סק”א מול סו”ף, ובשו”ת דבר יהושע ח”א סי’ לז’ ד”ה אמנם, ואכמ”ל), ובכן עלה מן האר”ש דליכא למידק מידי מהא דד’ מיני מדינה, דשמא גם איסור חמץ גופא אינו אלא לדוגמא, כלומר דשמא גם הרשב”א מודה דבד’ מיני מדינה איכא נתינת טעם לשבח (ונהי דהמחצה”ש לא חידש כולי האי, מ”מ כיון דאתינן להכי לומר דהוי דוגמא בעלמא, שפיר הרשות נתונה לומר כנ”ל), ואתי שפיר ג”כ דהרשב”א לא יחלוק על הרמב”ן רבו, שכתב במלחמות לפסחים דף יג’ ע”ב דד’ מיני מדינה אינם איסור כי אם בנותן טעם גמור (אף לענין אכילה, כיון דנתערב מערב פסח), ומה גם דעיקר דברי הרשב”א בתשובה הנ”ל הלא המה עפ”י דברי הראב”ד (אביאנו להלן), והראב”ד ג”כ נראה דס”ל כהמלחמות שם. וכן מוכח מסתימת הראשונים ריש כל שעה, דלא כתבו אלא דאיירי דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס, ולא חידשו טפי דאף טעמא בעלמא ליכא. ויתירה מזו ס”ל למהר”ם חלוואה על המשנה הנ”ל אליבא דרש”י, והמאירי שם בשם יש חולקין, דאיירינן דוקא בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס, וכן הוא דעת הרמב”ם פ”ד סוף הל’ יב’ לפירוש הרב המגיד. ואף בעל המאור מודה ואזיל דבעינן נתינת טעם לשבח (אלא דכתב דגם כאשר א”א להבחין בטעם החמץ כי אם בטעם הצירוף של חמץ עם תערובת, סגי בזה לענין איסור חמץ, עיי”ש). אלא בעל כרחין דאין דמות ראיה מד’ מיני מדינה כלל, כי אם דוגמא למידי דתערובת קמייתי. וכל זה מדוייק מלשון הרשב”א שכתב: “כענין ארבעה מיני מדינה” עכ”ל.

ברם האמת יורה דרכו, דהרשב”א גופיה בתשובה אחרת, ח”א סי’ ל’, נקט דד’ מיני מדינה אינם נותנים טעם, אלא הם אסורים יען כי “מכשירין” את המאכל. וכ”כ בחידושיו לע”ז דף עג’ ע”א ד”ה הוי בשם הראב”ד. וכן הוא ברא”ש בע”ז פ”ה סי’ ל’ משמיה דהראב”ד. וכ”כ הראב”ד בתמים דעים סי’ קז’. וי”ל, וצ”ע.

וכלך הבט להרב שבילי דוד יו”ד סי’ קיד’ סק”ב שהבין דמה שהביא הרשב”א מד’ מיני מדינה היא השוואה גמורה, ותמ”ה תמ”ה קרא על זה מטעמא אחרינא, והוא, דבתשובת הרשב”א מפורש יוצא מפום ממלל רברבן דכל חידושו שהאיסור אינו בטל בששים הוא דוקא בדבר שנתבטל ביד הגוי, והנה ד’ מיני מדינה ביד ישראל נינהו [כעת לא הבינותי, דהרי כיון דכל חד וחד ממינים אלו מכונה על שם מדינתו, מן הסתם יש להעמיד דעשויין ביד הגויים אנשי המקום (והגם דאין אוקימתא זו מוכחת, קושיא מיהת ליתא), וכן משמעות הגמ’ שם דכותח הבבלי האמור במשנה מטמטם את הלב משום צחצוחי חלב טמא. וי”ל]. ותירץ (והיא חומרא גדולה) דמה שכתב הרשב”א דדוקא היכא דעשויין ביד גויים אינו בטל, לא בא אלא לרבותא דאפי’ נתערב דרך מקרה ג”כ אסור כיון שכן הדרך לערב, אך אה”נ ה”ה דהיכא דהישראל מבטל במתכוין (אפי’ היכא דאין בזה משום ביטול איסור לכתחילה, וכגון בהנך, דבערב פסח לית לן בה) אינו בטל כל עוד דדרך בכך. עכת”ד. וכיו”ב כתב גם בשו”ת אבני צדק הנ”ל.

ובשו”ת הרשב”א מהדורת “מכון ירושלים” הערה ז’ נתקשו הרבנים העורכים הי”ו על הרשב”א – דמה דמות יערוך לארבעה מיני מדינה והלוא הרשב”א כתב חומרתו לענין מאכלי הגויים ולא לענין חמץ (כלומר דהבינו דאין לפרש דברי הרשב”א כהבנת המג”א. ונפלאתי מדוע העורכים הי”ו לא הרגישו בדברי כל האחרונים הנ”ל), ועלו לישו”ב דהרשב”א ז”ל חדית לן לאסור בתרי דוכתי: א) מאכל שניתן היה לעשותו ע”י תערובת מרכיבים כשרים בלבד, והגוי עשאה בתערובת מאכלי עכו”ם האסורים (וכגון מין משקה שטעון תערובת מעט יין, דניתן היה לעשותו ע”י תערובת מעט יין כשר, אלא דהגוי עשאו במעט סתם יינם). במקרה זה מחמיר הרשב”א אך ורק היכא דהאיסור הוא ממאכלי עכו”ם האסורים מדרבנן. ב) מאכל שא”א לעשותו כי אם ע”י תערובת איסור דוקא (וכגון כותח הבבלי, דא”א לעשותו כי אם ע”י חמץ). במקרה זה מחמיר הרשב”א אף בשאר איסורים. עכת”ד.

ואחר המחי”ר מכבוד המהדירים שליט”א, אכתי קושייתן לא זזה ממקומה, דכיצד יצא הרשב”א לדמות מילתא למילתא היכא דלא דמו אלא כי אוכלא לדנא. דהרי אם מצינו ראינו לחז”ל שגזרו לאסור במקרה ב’ הנ”ל (שיש בו צד חומרא דא”א לייצרו כי אם ע”י איסור), מי זה ערב אל לבו דאסרי ג”כ במקרה א’ הנ”ל. (אולם אפשר דכוונתם דהוי דוגמא בעלמא, וצ”ע).

וזקוף כען עיניך וחזי בשלטי הגיבורים בע”ז דף ט’ ע”א (מדפי הרי”ף) שהעתיק תשובת הרשב”א כצלמה וכדמותה לא תחסר כל בה, אולם השמיט את התיבות: “כענין ארבעה מיני מדינה”. ואפשר דדברים יש בגו.

ועוד יש לעמוד ע”ד תשובת הרשב”א – ראה נא להרב משמרות כהונה בשיטה לע”ז דף לה’ ע”א ד”ה מפני, ולמען סיו”ם ל”ו אחשה ולא אכניס ראשי גם בזה.

 [3] ולפקצ”ד היה מקום לדקדק מדברי הרא”ש בע”ז פרק ב’ סי’ כא’ (בשם ר”ת לענין “לבי מילחי”) דלא כשו”ת הרשב”א (לפי הבנת המג”א אליבא דשו”ת הרשב”א). עיי”ש.

[4] דפירושא קמפרש דרק במאכלים שדרך להיות בהן נתינת טעם איסור, אזי יש לנהוג בהן איסור ולא להטעימן לקפילא. ולפי דבריו, אפשר דבדיעבד אם הטעימן לקפילא ונוכחו לדעת שאין במאכל טעמא דאיסורא, משרא שרי. וכן מאכלים שאין הדרך לערב בהן כי אם איסור מועט, שריותא הוו.

[5] אולם ראה ראיתי למקצת מחברים שנקטו דדברי הרשב”א בתשובה ודברי הראב”ד הן הן שפה אחת ודברים אחדים. ואנא עניא הנלע”ד כתבתי, וצ”ע.

[6] דהכי שגור בפומייהו דרבנן בכמה דוכתי, דמרן ז”ל סומך על המעיין ביתה יוסף, דהרי מרן גופיה כתב בהקדמתו לשו”ע – דשלחנו הערוך לכל אינו אלא ליקוט מתוך ספר הב”י למען תהיה תורתו משוננת היטב בפי הלומדים בלשון קצר וצח, עיי”ש – והיינו דמשמעות נועם אמריו דחיבור השו”ע היה לבני ישראל לזכרון ולשינון ממה שנתבאר בארוכה ביתה יוסף. (ודלא כהמדקדקים מהקדמתו לאידך גיסא, דחיבור השו”ע להורות ניתן מתוכו ללא עיו”ן דאוריית”א בשורשן של דברים).

וז”ל הסמ”ע בהקדמתו לשו”ע חו”מ: “וראיתי שדעת מהרי”ק ומור”ם וכו’ כוונתן היתה שלא יפסקו מתוכם כי אם מי שלמד תחילה דברי בעל הטורים עם פירוש הב”י וכו’, וכדי שלא יזוזו מזכרונם הדברים חיברו הש”ע להיות עומד לפניהם למזכרת, וכו'”. עכ”ל. וכ”כ ביד מלאכי כללי השו”ע אות א’ בשם הב”ח והרב זרע אברהם והגאון שמש צדקה והרב אור החיים הק’ בספר ראשון לציון. וכ”כ במוהרש”א בחי’ אגדות לסוטה דף כב’ ע”א, וכ”כ בשו”ת דבר משה אמארילייו חחו”מ ח”ג סי’ יב’ דף ס’ ע”ד ד”ה אבל, וכ”כ בשו”ת פרי הארץ ח”ב או”ח סי’ יא’ דף כד’ ע”ג, וכ”כ בספר יוסף לאמר קו’ זה הכלל אות עט’, וכ”כ מרן החיד”א בשם הגדולים מעס”פ ריש ערך שלחן ערוך, ועל ברכיו בשיורי ברכה יו”ד סי’ רעו’ סק”ב ד”ה איברא, וכ”כ בנר מצוה סיד ח”ב סי’ אך מע’ ש’ אות רמח’ בשם הרב אהל יעקב ובשם הרב פנים חדשות בהקדמה, וכ”כ בשד”ח כללי הפו’ סי’ יג’ אות א’ וב’, וכ”כ בארץ חיים סתהון בקו’ הכללים כלל ח”י.

[ומ”מ יש לעמוד בכוונתן של דברים: ראה נא בשו”ת מהריט”ץ סי’ סז’, ובפת”ש סי’ רמב’ סק”ה, ובנר מצוה הנ”ל ד”ה וסבור, ובשו”ת שואל ונשאל ח”ג חאו”ח סי’ א’, ושם ח”ה חיו”ד סי’ א’, וח”ח חיו”ד סי’ קיד’, וח”ט חאו”ח סי’ א’, ושו”ת איש מצליח ח”ב כרך ג’ חאה”ע סוס”י עז’ ד”ה עוד ראיתי. עיי”ש. וקצרתי].

וצא ולמד ממה שכתב מרן גופיה בשו”ת בית יוסף דיני גיטין וקידושין סי’ יג’, שהיטב חרה לו על המורה שלא הביט בחיבור הב”י, וז”ל (ד”ה ולו): “ולו היה החכם המתיר הזה מעיין בספר ב”י, היה מוצא זה מבואר ולא היה משתבש במה שנשתבש, וצריך שיזהר מכאן ואילך לחפש בספרי כל הפוסקים ולעיין בדבריהם ובפרט ספר בית יוסף כי שם הכל מתוקן לסעודה וכל מורה שיהיה לפניו ספר זה ידבר בשער ולא יבוש, כי אם לא יעשה כן ח”ו, על זה נאמר שגגת תלמוד עולה זדון”. עכ”ל מרן הוא הקדוש זלה”ה. ואשר על כן בודאי הדעת נוטה כדברי הסמ”ע הנ”ל וסייעתו סייעתא דשמיא ז”ל, דמרן כוונתו ניכרת – שכל המורה, יפקח עיניו תחילה להבין שמועה מתוך חיבור הב”י, ורק בתר הכי יורה דעה מתוך השו”ע.

וראה גם בשו”ע אה”ע סי’ סג’ סע’ ב’, דכאשר פסק דיש לברך ברכת “אשר צג” אחר הבע”מ, כתב מרן תיבת “וכו'” ולא הביא כלל את נוסח הברכה – וברכה זו הרי לא מוזכרת בש”ס כי אם בבה”ג ובטור, אלא בעל כרחין דמרן סמוך ובטוח שכל המביט לאר”ש של השלחן ערוך, קודם נתן שזיפת עיניו בטור. וכיו”ב אשכחנא בשו”ע אה”ע סי’ קמא’, דלא הביא נוסח ההרשאה של שליח לקבלה, כי סמך ידיו על המעיין בטור (וכמו שנראה מדברי הרב המפה שם סע’ ז”ך). [ורק לענין שליח להולכה, הביא מרן בשו”ע שם סע’ ל’ את נוסח ההרשאה, והטעם לכך שטרח להביא נוסח זה, ביאר להדיא בשו”ע שם סע’ ל’, דנוסח ההרשאה של הטור לענין שליח להולכה – טעון הוספות, וזו היא סיב”ה להביא הנוסח המתוקן בשו”ע. עיי”ש. הא לאו הכי ראוי היה שלא להזכיר את הנוסח כלל, כיון שהוא מפורש בארוכה בטור, ודו”ק]. וכהנה רבות.

ויהי אחר כל הדברים האלה, בודאי דמסתבר לומר דבכמה דוכתי מרן בשלחנו הטהור אינו מפרש היטב כוונתו, הן בביאור כוונת הדין ופרטיו והן בנוגע לכמאן אזלא הוראתו, יען כי סומך על המעיינים שיתנו עיניהם ביופי שבב”י, כי שם ביתו ומשם באר”ה, וממילא אין לזוז מהמבואר ביתה יוסף ואין לנו לבדות מלבנו פירושים או הכרעות נוספות בדברי השו”ע. והוי יודע דהכלל הלזה איננו בגדר “דוחק” לאחוז בו רק במקום קושיא או סתירה, אלא כן הוא קושטא דמילתא בשופי, וכמו שכתב הגאון כמוהר”ר מצליח מאזוז זלה”ה בשו”ת איש מצליח ח”ב כרך ג’ חאו”ח סי’ ז’ עמ’ כט’, וז”ל: “ואינו דוחק לומר דמרן בש”ע סמך על המבואר בב”י, שהרי כתב השלחן גבוה (וכו’) דהש”ע עשאו מרן כמו מפתח לחיבורו הגדול בית יוסף ע”ש.” עכ”ל.

וכלל”א נמרצת זו, המצא תמצא באחרונים חביבים לענין כמה וכמה כללים המסתעפים, ואזכירה נא בקצרה ארבעה כללים עיקריים:

א) היכא דמרן בשו”ע צדיק עת”ק לשון אחד הראשונים כמלאכים, ובב”י ידו פר”ש את כוונת הראשון ז”ל (ולעיתים חולק בב”י על פירושים אחרים שנאמרו בזה, וכגון פירוש הרב המגיד על הרמב”ם ומהר”י אבוהב על הטור וכיוצא), גם דברי השו”ע כוונתם על דרך המלך המבואר ביתה יוסף, על אף דאין זה פשטות הלשון (כלומר, דמרן בשו”ע לא חש לכתוב את הדין כפי פירושו בשפה ברורה ובנעימה כצורך הדור, אלא מעלה על שלחנו את הדברים אשר היו על דברות הראשונים ככתבם וכלשונם, כי סומך מרן על עין הקורא בב”י מהו פשר הדברים). – כן מבואר בהנח”ה סובר”ת כמעט בכל ספרן של צדיקים קמאי ובתראי, וחלקן באו לפר”ק כלל גדול להדיא. והנה מעט מזעיר מן העולים אל האר”ש מפורשות בזה, הלא המה: שו”ת שמחת יו”ט אלגאזי ח”א סי’ כו’ דף קב’ סוע”ב, כנסת הגדולה יו”ד סי’ מג’ הגהב”י אות ד’, מאמר מרדכי סי’ שיט’ סקט”ז (והוסיף בסוף דברותיו דמ”מ אם יש אות או מופת מדברי השו”ע לומר דהדר תבר לגזיזיה ממה שפירש ביתה יוסף, שפיר אמרינן הכי), שו”ת דבר משה אמרילייו ח”ג חאו”ח סי’ יג’ דף יב’ ע”א ד”ה אך עדיין, תוספת שבת סי’ שיט’ סקל”א (עיי”ש היטב), שו”ת פרי הארץ ח”א חיו”ד סי’ טו”ב דף יד’ ע”ד ד”ה ולע”ד (בקצרה, עיי”ש בעין יפה), שו”ת רבי גבריאל אשכנזי ח”ב סי’ כג’ ד”ה ומה שנלענ”ד, ספר כל החיים פלאג’י בכללי הפוסקים מע’ י’ אות סה’, שו”ת שערי אשר קובו חחו”מ ריש סי’ כג’ (וכתב דאפי’ קים לי לא אמרינן נגד הפירוש שבב”י), ספר צדק ומשפט פארדו סי’ קמג’ סע’ א’, שו”ת פני יצחק אבולעפייא ח”ב סי’ א’ דף ו’ ע”ב, ושם ח”ג סי’ ב’ דף יב’ ריש ע”ג, וסי’ יג’ דף סג’ סוף ע”ב, ושם דף סה’ ע”א ד”ה עוד וד”ה ומה, שו”ת תעלומות לב ח”ג דף קח’ ע”ג אות ב’, שו”ת בני בנימין וקרב אי”ש סי’ לא’ דף עה’ ע”ג ד”ה ונבא (בתשובת הגאון כמוהר”א אשכנזי זלה”ה), זכרונות אליהו מני חחו”מ מע’ מ’ אות שכז’, שו”ת דבר שאול סתהון חחו”מ סי’ ב’ (עמ’ פג’ בדפוס “מכון הכתב”) ד”ה ואשיב (ושם העד העיד בנו דכן הוא מנהג ההוראה בארם צובא), שו”ת שואל ונשאל ח”ב חחו”מ סי’ יט’ ד”ה היוצא, ספר ויחי יוסף הלוי על הל’ גיטין דף קס’ סוף ע”ב. ועוד רבים ועצומים.

ותו חזי הוית להגאון מוהר”ר רפאל חיים משה ן’ נאים זלה”ה (בעמח”ס שו”ת חיים פשוטים, ועוד) בתשובה שהיא ל”ו נדפס”ה בשו”ת תעלומות לב ח”ד סי’ יט’ אות יג’ דף מא ע”ג (אות יג’), שכתב דאפי’ הסברא שמרן מזכיר בשו”ע בשם י”א להחמיר [אחר ה”סתם” להקל, ודעת הרב רחמים פשוטים ז”ל דמרן מביא סברא זו כדי לחוש לה במקום שאין הפסד מרובה. וכנודע יש בזה סערה גדולה בינ”י מלכים, ואין כאן המקום], אין לנו אלא לפרש כמו שפירש מרן סברא זו בב”י, ואין לסמוך להקל על המפרשים סברא זו לקולא, אע”פ שבלא”ה דעת ה”סתם” להקל.

ויתירה מזו כתב מוהר”ח פלאג’י זלה”ה בשו”ת לב חיים ח”א סי’ צט’ דף לק”ח ע”ב (ובנמ”ח הוא בכרך ב’ עמ’ שלד’), דהיכא דהטור מפר”ש פרש”ה בדעת הרמב”ם, ומרן בב”י שתיק ליה, ובשו”ע הדברים עתיקי”ם מלשון הרמב”ם, אין לנו לפרש בשו”ע אלא כפי פירוש הטור, אע”ג דפירושו תמוה ויש מן הראשונים המפרשים אחרת, עיי”ש.

[ומילתא חדתא אחרינא כתב החבי”ף בספרו שו”ת חוקות החיים סי’ נא’ דף סט’ סוע”א רע”ב, דהיכא דמרן בשו”ע העתיק לשון הקודש דהרמב”ם ז”ל, וראינו מצינו למרן זיע”א בתשובותיו דפירושא קמפרש בדברי הרמב”ם, אין לומר קים לי כפירוש אחר בדברי הרמב”ם נגד הפירוש שכתב מרן בתשובה אפי’ להסוברים דלא קיבלנו הוראות מרן בתשובה, והוא יען כי התשובות נחשבות עכ”פ כגילוי מילתא מהי כוונתו בשו”ע, ואנן אתכא דמרן סמכינן וקיבלנו עלינו ועל זרעינו אחרינו את דבריו שבשו”ע על דעת מרן ולא על דעת הרמב”ם, עיי”ש. וכן נקט בפשיטות מרן הרי”ח הטוב זלה”ה בספרו רב ברכות מע’ ז’ דף ג”ן סוע”ב, דאם מרן בשו”ע מעתיק לשון הרמב”ם, ובתשובותיו יש גילוי לדעתו בביאור דברי הרמב”ם, הכי נקטינן (אלא א”כ יש לזה סתירה מדברי הב”י, דאז נקטינן כהב”י, ובזה מיירי שם ברב ברכות). וראה גם בשו”ת ישמח לב גאגין חחו”מ סי’ ו’ דף כט’ ע”ד שג”כ נקט דיש לפרש כפי שנקט דיש לפרש לשון השו”ע כפי שפירש מרן בתשובה את לשון הרמב”ם, אלא דכתב לתלות הדבר במח’ אי קבלנו הוראות מרן בתשובותיו. עיי”ש. ולכאו’ יותר מסתבר לומר כדברות הרב חוקות החיים. ועכ”פ מן האמור בחוקות חיים, מקום יש בראש לומר דאפי’ אי נימא דמרן לא סומך על המעיין שיביט בב”י, מ”מ אנו אין לנו אלא פירושו של מרן בדברי אותו ראשון ז”ל. אולם כל זה יציב ונכון היכא דפירושו של מרן בב”י או בתשובותיו אינו דחוק בלשון של הראשון ז”ל (דבזה איירי החבי”ף זיע”א), אך היכא דלשון הראשון ז”ל המובא בשו”ע מטעה למאד לכל אשר יקראה”ו באמת, הנה לולי האי כללא דמרן סומך על המבואר בב”י, הוה לן למימר דמרן בשו”ע חוזר ומגיד היפך מה שביאר בביתו, דאי לאו הכי הו”ל למרן בשו”ע להבהיר יותר דברי עצמו לבלתי יניח מכשול (ובכמה דוכתי שכתב מרן בב”י דלשון הטור הוא מגומגם, תיקן הלשון בשו”ע, ואכמ”ל). והנה מסתימת רוב האחרונים שהזכרנו לעילא, מוכח דאף בכה”ג שהפירוש מחודש קצת בלשון הראשונים, ג”כ אין לפרש דברי השו”ע אלא על פי התורה אשר הורה לנו ביתה יוסף. וכ”כ להדיא הרב שמחת יו”ט הנ”ל. וא”כ מרווחתא כדאמרן בדלותין, דמרן מלכא בשו”ע סמך על מעיינ”י הישועה שיפנו עיניהם לב”י לחזות בנועם מקורן של דברים].

ותא חזי עד היכן מגיעין הדברים, דעיניך תחזינה לכמוהר”ר יהודה ג’רמון זצ”ל בתשובה שהיא ל”ו נדפס”ה בספר אברהם אזכור פלאג’י מע’ ת’ אות צא’ (בתשובתו השניה דף סג’ ע”ד) דאף בדרך רחוקה אין לפרש פירוש בדברי השו”ע ממה שלא הוזכר עכ”פ ברמז בב”י, יען כי ספר השו”ע אינו כי אם קיצור חיבור הב”י, עיי”ש.

ומ”מ ידוע תדע דיש שכתבו חלוק”א דרבנ”ן בכלל הנז’, דהיכא דמרן בב”י בפתח התיב”ה כתב דפשטות לשון ראשון אחד ז”ל מורה כך וכך, ושוב נדחק ונכנס לומר די”ל דגם אותו הראשון ז”ל מודה דיש חילוק בדבר – בכה”ג אמרינן דאם מרן בשלחנו הטהור מביא לשון הראשון ז”ל בלי לפרש חילוק, כוונתו כמו שכתב בב”י בתחילה, דאי לאו הכי הוה ליה לפרושי להדיא. כ”כ הגאון מהר”י עייאש זלה”ה במטה יהודה סי’ שכה’ סק”ה. וכ”כ הרב פתח הדביר סי’ שכה’ סק”ב דף יא’ ע”ב, והביא שזו ג”כ כוונת הרב נהר שלום סק”ג. וכ”כ בשו”ת שערי רחמים פראנקו ח”ב חאו”ח סי’ יא’ דף ז’ ע”א ד”ה במחי”ר. [ומיהו בעלמא, היכא דמרן בב”י הביא כמה פירושים אליבא דאותו ראשון ז”ל, ולא נקט דפירוש קמא הוא פשטן של דברים, ובשו”ע סתם כלשון אותו הראשון ז”ל, לכאו’ מסתברא דמרן בשו”ע סמך על הפירוש בתרא שהובא ביתה יוסף. וכ”כ בספר חן משה עמ’ קד’ ד”ה על].

ב) ואפי’ היכא דמרן בשלחנו אשר לפני ה’ לא העתיק את לשון הראשון ז”ל כצלמו וכדמותו כי אם עיצומו של דין לחוד (כבנ”ד), הנה אם הפרשה סתומ”ה (כגון שיש בדבר חילוק ואינו מזכירו להדיא, וכיוצא) י”ל דמרן ז”ל סמך לבו הטהור על מה שכתב בב”י ביאורים או חילוקים [ולדוגמא בעלמא הנה בשו”ת מהר”י פראג’י סי’ פג’ דף סה’ ע”ג כתב וז”ל: “אבל קשה לי למה כתב בשו”ע הדברים בסתם וכו’, וי”ל דסמך על המעיין במקור הדין בב”י.” עכ”ל. וכן מהר”י עייאש זלה”ה במטה יהודה סי’ שכ’ סק”א כתב בזה”ל: “ועוד, דילמד סתום שבש”ע מן המפורש בספרו הקצר, כי הוא שורש ועיקר לספרו הקצר, וכיון דשם ביאר דעתו וכו’ שוב לא נשאר לנו לפקפק לפרש הבנה אחרת, ואין לנו אלא דברי מרן ב”י ותו לא מידי.” עכ”ל. וכדברים האלו כתב עוד הרב הנז’ בסי’ תרמח’ סקי”ב, עיי”ש. ועיין גם בשו”ת מכתם לדוד פארדו חיו”ד סי’ ג’ דף ן’ ע”ג. וכמו כן בשו”ת שואל ונשאל ח”ב חאו”ח סי’ יט’ ד”ה והנה כתב וז”ל: “ומה שסתם מרן ז”ל, משום דסמך על המעיין בב”י.” עכ”ל. וע”ע שם חיו”ד סי’ כט’ ד”ה וראיתי. ואודות כללא דא – צאינה וראינה בינו”ת ציו”ן דמייתינא בעניי בספרי הדל ללקוט שושנים ח”א עמ’ קעד’ ד”ה ולקושטא, וד”ה וכן].

ג) דין שהביאו מרן בב”י (כגון שהביא בשתיקה יפה דברות אחת הראשונים שמחדש דין או מחלק חילוק, ללא חולקים) והשמיטו בשו”ע, אין מזה הכרח לומר דלא שמיע ליה כלומר לא ס”ל הכי, דשמא סמך ידו על הב”י, בין יתר הנימוקין [הבט וראה נא בספרי הקטן ללקוט שושנים ח”א עמ’ עד’ ד”ה אלא. ועמי בכתובים אמינא רח”ב רח”ב בעהי”ת בקונטרס בפנ”ע ההולך סובב האי כללא].

ד) היכא דמרן בשו”ע כתב סתם וי”א, ובב”י גילה דעתו דעת עליון דהעיקר כהי”א, בכה”ג דעת כמה רבוותא דמרן סמך על מש”כ בב”י דהעיקר כהי”א. כ”כ הגאון בינבנישטי גאטינייו זלה”ה בשו”ת מצרף לכסף חלק תרומת כסף סי’ יא’ דף ט’ ע”ג ד”ה והנה. וכן הוא ביד דוד די בוטון יו”ד סי’ סט’ הגהב”י אות יג’. וכ”כ בשו”ת תעלומות לב ח”ג דף קח’ ע”ג אות ג’, וע”ע שם בדף קיא’ ע”ג (וכתב דכן איכא לפרושי בכוונת הרב בני יעקב והרב זרע אברהם, עיי”ש). וכ”כ הרב יד נאמ”ן בחלק השו”ת סי’ ט’ דף ח”ן ריש ע”ג. וכ”כ הרב צדק ומשפט פארדו סי’ א’ דף א’ ע”ד (שכתב כן עכ”פ בתורת תוספת חיזוק לעיקר דבריו שם). וכ”כ הגאון מוהרמ”ז זלה”ה בשו”ת ויאמר משה או”ח סי’ ה’ ד”ה איברא. וכ”כ הרב שמחת כהן ח”ו דף ק”ם ע”ב אות ז”ך. וכ”כ בשו”ת שארית יוסף ידיד הלוי ח”ג חאה”ע סי’ א’ דף קטו’. וכ”כ בשו”ת שארית יהודה מסלתון חיו”ד סי’ ט’ דף קד’ רע”א (דבהסכמ”ה עלה לדברי התע”ל). וראה נא גם מאי דמייתי בזה בשד”ח כללי הפוסקים סי’ יג’ אות ט’. וכבר ירדתי לקנ”י ללקוט שושנים (לפי קוצר השגתי) בספרי הקטן הנ”ל ח”א עמ’ קסו’ הערה טז’.

וישנם סמוכין לעד גם מדברי הגאון אור היר”ח זלה”ה בשו”ת חקרי לב חאו”ח סי’ ד”ן דף פח’ ע”א, דמאי דכתב שם דהעיקר כהב”י נגד הסתם שבשו”ע – הרשות נתונה לפרש דכוונתו על דרך הנ”ל, על אף כי לא פורש, וע”ע שם בדף צה’ ע”א, ודף צו’ סוף ע”ב, וחיו”ד ח”א סי’ קצט’ דף רעח’ ע”ג. עיי”ש. ועיין בתעלומות לב הנ”ל.

וכלל קרוב להנ”ל, כתב הרב פני מבין ח”א דף קנג’ ע”א, דהיכא דמרן הביא בסתם שיטת הרמב”ם ובשם י”א דברי החולקים עליו, ובב”י גילה דעתו כהחולקים, כה”ג אמרינן דמה שמרן כתב כסתם סברת הרמב”ם אינו אלא יען כי ספר השו”ע מיוסד עפ”י הרמב”ם, אך העיקר לדינא (בין לבני מערבא בין לכל העולם כולו) הוא כהחולקים. עיי”ש.

והתייצבו וראו ג”כ בשו”ת פני יצחק אבולעפיא ח”א חחו”מ סי’ כב’ דף רכט’ ע”ד, שכתב דהיכא דמרן בב”י גילה דעתו דעת עליון דהעיקר כהסתם, בכה”ג אפי’ לשיטת מיעוט האחרונים דסבר”י מרנ”ן דסתם וי”א הלכה כי”א, הכא מודו דהעיקר כהסתם. ונ”מ גם לדידן דבודאי לא אמרינן קים לי כהי”א, עיי”ש.

וכן בכה”ג דמרן בשלחנו העלה סתם וי”א, ומדברי הב”י מתברר דדעת רוב מנין ורוב בנין כהי”א, הנה איכא דאמרי דסברת הי”א עיקר גם בעיני קדשו של מרן ז”ל (כלומר דסמך על עין הקורא דיחזה השיטות בב”י ובלבבו יבין דהכא אין הלכה כהסתם). כן ביאר הרב יד מלאכי כללי השו”ע אות טו”ב אליבא דהב”ח או”ח סי’ רסח’ בדעת השו”ע [והיינו דלא כהשיירי כנה”ג אליבא דהב”ח. וגם דלא כהגחיד”א במחב”ר שם סק”ב, והרב נהר שלום שם סק”א, והרב ככבא דשביט עמ”ס ברכות דף יג’ ע”א (מדפי הספר), והרב בית מנוחה דף קמ’ ע”א אות ז’, ודעימייהו, שכתבו כולם כאחד דמרן שם הד”ר הוא לכל חסידיו ממש”כ בב”י. וראה גם בשו”ת שמחת כהן ח”ג סי’ ה’ (בנדמ”ח תמצאנו בחאה”ע סי’ נט’) ד”ה וכיו”ב].

וכדברות היד מלאכי בזה, דמרן לא התכוון לפסוק כהסתם היכא דברור למעיין בב”י דהלכה כהי”א (דכן רוב הראשונים וכיו”ב) – כ”כ הרב מאמר מרדכי סי’ רסח’ סק”ג ד”ה לכן, וכ”כ בשו”ת יהודה יעלה קובו חאו”ח סי’ ט’ דף ה’ סוע”א, וכ”כ הרב נר מצוה סיד ח”ב סי’ כא’ מע’ ס’ אות קפו’, וכ”כ בפתח הדביר סי’ קכח’ סקכ”ח, וכ”כ הרב נחמד למראה על הירושלמי פ”ב דחלה דף קף’ ע”ב (בין יתר נימוקיו שם), וכ”כ בשו”ת שמחה לאי”ש אלישר חאו”ח סי’ ג’ דף ה’ סוף ע”ד, וכן מבואר בביאור הלכה סי’ ריא’ סע’ א’ ד”ה וי”א, ועוד. וראה גם בספר דברי מנחם הספרדי או”ח סי’ רסח’ הגהב”י אות ג’, ובשלמי חגיגה ריש סי’ ג’ בדברי הרב המגיה זלה”ה, ובבית אהרן קריספין חאו”ח מע’ מ’ אות יד’, ובתעלומות לב הנ”ל. וכעי”ז כתב בשו”ת איש מצליח ח”ב (כרך ג’) חאו”ח סי’ ז’ דף לא’ ע”א בדעת הכנה”ג.

וכן לענין י”א וי”א, דקיי”ל כי”א בתרא, אם עינינו הרואות בב”י דרובא אזלי כי”א קמא (או עכ”פ שמפורש יוצא מפה קדוש דהב”י דהעיקר כי”א קמא), כתב מוהר”ר יוסף אלמאליח זלה”ה בשו”ת תוקפו של יוסף ח”ב סי’ ח”י דף כב’ ע”ב (ד”ה ומעתה) דהעיקר כסברא קמייתא, ודלא כדנקטו רבני פאס עיי”ש. וכ”כ בזכרונות אליהו מני חחו”מ מע’ מ’ אות כט’, דהכי מסתברא. וכ”כ הגאון הלכה למשה כהן מהדו”ק בכללי ההוראה מע’ י’ אות ג’, ומייתי שם דכן מבואר בפסק דין של גאוני עוב”י תוניס שהובא בהליכות יעקב מע’ ט’ אות ג’. והניף ידו שנית בספרו שו”ת שואל ונשאל ח”א חחו”מ רס”י ז”ך (אולם שם אינו מפורש כולי האי), וח”ב חחו”מ רס”י לב’, וח”ה חחו”מ רס”י ז”ך, ובספרו ברית כהונה חחו”מ מע’ ט’ אות א’. וכ”כ בשו”ת שמחת כהן הנדמ”ח חחו”מ סי’ עד’ עמ’ שיג’ (בשם הליכות יעקב הנ”ל) וריש סי’ עה’, ושם בחידושיו לש”ע חו”מ סי’ עה’ עמ’ שסד’ ד”ה שוב, ובספרו זכרי כהונה ח”א מע’ ן’ אות ו’.

[אלא דבכל האמור כאן באות ד’, יד הדוחה נטויה, דשמא י”ל דלא מפני שמרן סומך על הנתבאר בב”י הוא דאמרינן הכי, אלא יען כי הכללים המסורים בידינו דהלכה כסתם ושהלכה כי”א בתרא – היינו עפ”י רובא דרובא אך יש יוצא מן הכלל (לפי האחרונים הנ”ל), וכל עוד דחזינן ביתה יוסף דהעיקר היפך מן הכלל, ש”מ דהכא הוא מן המיעוט. וכמו שנראה בעליל מדברי כמה מהאחרונים חביבים הנ”ל. ועיין במאמר מרדכי סי’ רסב’ סוף סק”ו. והנה גדולה מזו כתב בשו”ת ישמח לב גאגין חחו”מ סי’ ה’ דף כב’ ע”א ד”ה ובכן, דאע”ג די”א וי”א הלכה כי”א בתרא, מ”מ היכא דמרן גילה דעתו הרחבה בתשובה (דבזה בודאי אין הדעת סובלת לומר שסמך על המעיין שם, דהרי לא הביאם לבית הדפוס), אזי מתברר דהכא הוא יוצא מן הכלל וגם בשו”ע דעתו כהי”א קמא. עיי”ש. וכ”כ בשו”ת שארית יוסף ידיד ח”ג חחו”מ סי’ ב’. ומ”מ הדין דין אמת דלעתים מזומנים מרן ז”ל קסמיך נפשיה על מילתיה דבב”י, כאמור באותיות הקודמות].

ברם כמובן האי כללא דמרן סומך על הנתבאר בב”י, לא כל העתים שוות והחכם עיניו בראשו, ועיין בשיו”ב יו”ד סי’ רעו’ סק”ב ד”ה איברא, ובספרי הקטן שפתי שושנים פרק ב’ סוף הערה א’ ד”ה והגם הלום וד”ה כשהוצעו, עיי”ש, ואין להאריך עוד כאן. ובכל הנ”ל נקטינא נפשאי בקציר”י.

[7] וזאת למודעי, דכל המקומות שמבואר במרן ובפוסקים דמועיל ביטול למאכל עכו”ם שנתערב בהיתר, ולא איירי להדיא בדבר שדרך לערבו באופן זה, אין מזה סרך קושיא כלל ולא טרחינן ליישב, דהרי איכא לאוקמי בכה”ג שנתערב דרך אקראי (אף אם ערבו בכוונה תחילה), וז”פ.

 [8] והוסיף דמ”מ דעת מרן לחוש קצת לסברת הרשב”א, דהרי משמעות הוראת מרן בשו”ע דבמקומות שנהגו איסור באכילת חמאה כמות שהיא, אע”פ שאין להם מנהג ידוע ביחס לחמאה מבושלת, עליהם להחמיר כהרשב”א דלא מהני בישול להתיר את החמאה, ודלא כהרמב”ם שכתב דאפי’ במקומות שמחמירים בחמאה כמות שהיא, מותרת ע”י בישול. ולא כתב מרן להקל ע”י בישול אלא היכא דאין מנהג ידוע ביחס לאכילת החמאה כמות שהיא. עיי”ש, והניף ידו שנית בריש סי’ סו’.

 [9] והרבה דיו נשפך אודות הגדרת טיב גזירת חכמים בענין החלב וגבינה ובענין החמאה, וכאן לא כתבתי אלא פשטן של דברים באותיות המחכימות שבב”י אליבא דהרמב”ם.

[10] ברם החת”ס בחיו”ד סי’ פא’ ד”ה גרסי’, אזיל בתר איפכא, וכן בחידושיו לחולין דף צט’ ע”ב ד”ה שאני.

[11] ברם בספר הבתים שערי בב”ח סוף שער ב’ כתב לדייק מהראב”ד דס”ל דדבר המעמיד (אפי’ בקיבת “נבילה”) בטל בנותן טעם (וכשיטת הרא”ה בחידושיו לע”ז דף לה’ ע”א, והמרדכי בחולין סי’ תשל”ג בשם ר”ת. והש”ך סי’ פז’ סק”ל צידד כן אליבא דהטור ז”ל). ומ”מ אין מן הנמנע דעכ”פ מרן מלכא זלה”ה יסבור שני החומרות וכאמור.

[12] וידעתי בינ”י ידעתי שמצאו במקצת כת”י של ספר תוה”ב, דשם נאמר “ר’ אברהם אב”ד ז”ל”, ודלא כהדפוסים שלפנינו. אך נראה שמדברי הרמב”ן יצאנו למדין דהעיקר כהדפוסים, ואף הדפוסים עפ”י כת”י נאמנים נערכו. וגם אם אמת נכון הדבר דה”ראב”ד” המובא בתוה”ב היינו ר”א אב”ד (דלא כהרמב”ן בשמו), נראה דאכתי עדיף טפי לומר דהראב”ד והר”א אב”ד מודו אהדדי (על דרך האמור בפנים, דדבר המעמיד אינו בטל, וגם לא הלכו בדבר של עכו”ם אחר נ”ט), דהרי שניהם כאחד למדו בבית מדרשו של רבינו משה הדרשן ז”ל (כמו שכתב מרן החיד”א בשם הגדולים מעכ”ג ערך “ראב”ד”), וכל המרבה להשוות שיטתן הרי זה משובח, ובפרט דראב”ד האחרון איהו חתנא דבי נשיאה כנזכר, ולאפושי פלוגתא לא מפשינן.

ובר מן דין אנן בדעת מרן עסקינן, ליישב דברות קדשו שלא יהיו כסתראי, ואשר על כן, מאחר ומרן בכס”מ הבין דהראב”ד שבתוה”ב מני”ר בעל ההשגות, שפיר ניתן לומר ככל אשר אכתוב בפנים, ולא אכפת לן (לענין זה) מי הוא זה ואיזה הוא ה”ראב”ד” המובא בתוה”ב.

[13] ובנוגע לחלב חמוץ הלזה, אינו מילתא דפשיטא להשוות לחמאה ולתרץ על דרך הנ”ל, כאשר אבאר בהמשך בעהי”ת.

 [14] וראה נא להרב ישועות יעקב יו”ד סי’ קטו’ סק”ג סוד”ה גבינות, וסק”ז ד”ה והנה, שכתב דגם הר”י ן’ מיגש והרמב”ם, מודו לראב”ד דבמין במינו, לא הלכו חכמים בדבר של גויים אחר נ”ט. ובכן עלה מן האר”ש, דגם אי נימא דמרן לא ס”ל כהראב”ד, אכתי טעמא בעי מדוע נקט לענין העמדת חלב בחלב חמוץ דלא כיסוד הראב”ד. אולם יתכן שפיר דחלב חמוץ וחלב שעדיין לא החמיץ – קרינן בהו מין בשאינו מינו. ואכמ”ל.

[15] וגם בספר “מפתחות כנה”ג” למוהר”ר חיים אלפאנדארי זלה”ה (דפו”ס ועומד בסוף שו”ת קול בן לוי) אות קנט’ הבין דדעת הגאון החבי”ב זיע”א כחידושו של מוהר”א ן’ יעיש זלה”ה. עיי”ש.

 [16] והבט וראה גם בגוף הספר דף סג’ ע”א, באות לד’, אך יש לחלק בין הנידונים.

[17] כלומר על אף דרוח אחת להן, דלתרוויהו היסוד המוסד היינו דהחמירו חז”ל בהלכות מאכלי עכו”ם להקפיד אף על טעם בלתי מורגש, עם זאת לענין איזה הם הדינים שאכן החמירו חז”ל בהן, אין הכרח ללמוד האי מהאי.

[18] ועל פי הבא”ר דכתבינן בס”ד, תשובה מוצאת לדברי הרב ברכת הבית צימבליסט ח”ג עמ’ שפח’ הערה ו’. ודו”ק.

 [19] ומ”מ ע”ע בשו”ת אג”מ חיו”ד ח”ג סי’ טו’ אות ג’, שכתב דהיתר זה אינו “למהדרין” כולי האי, וראוי לציין בתעודת ההכשר, שבמוצר הלזה ישנה קולא מסויימת, עיי”ש.

[20] וכיו”ב כתבו חכמי אינדירני ז”ל אליבא דשיטת הרא”ש, שכתבו [בתשובתם אשר הנה כתובה על ספר הישר בשו”ת חק”ל חיו”ד כרך ב’ סי’ קעג’, בדף רמד’ ע”א (עמ’ ש’ בנדמ”ח), ד”ה והנה בתשובת] דממה שכתב הרא”ש להתיר את החמאה אין אות ומופת להוכיח דס”ל דלא כהראב”ד, אלא לעולם אימא לך דגם להרא”ש ז”ל לא הלכו חכמים אחר נ”ט במאכלי עכו”ם, ומה שהתיר את החמאה הוא עפ”י סברת הסמ”ק, דאין נשארין צחצוחי חלב טמא בחמאה.

[21] וזאת למודעי, דלדאבוני לעת עתה אין מצוי עמי בבית קובץ “הפרדס” משנה זו (כי אם משנת תרע”ג עד תרפ”ב, ועוד בודדים), כי על כן לא באו בצל קוראת”י לחזות אותיות מחכימות בשורשן, אלא סומך אני על המובא במנח”י.

[22] ועל אף דמור”ם במפה סי’ קלד’ שתק לדברי מרן דהעתיק דברי הרשב”א, אין בזה מקום לתמיהה כל עיקר, דהואיל ולא מפורש בדברי מרן בשו”ע דאף בדליכא ששים אסור, לא היה מן הצורך להגיה, ובפרט דגילה דעתו בסי’ קיד’.

וכי תאמר בלבבך דשפיר איכא למידק מלשון מור”ם במפה שם סי’ קלד’ דדעתו דעת עליון כהרשב”א דאפי’ שיש במשקה ששים כנגד החומץ ג”כ אסור, דהרי הנותן שזיפת עינו במפה שם סע’ יג’ יראה שכתב דלא מבעיא אם נותן טעם לשבח דאסור, אלא כל עוד “שאינו פוגם” הרי זה אסור. על זה אען ואומר, דמור”ם כוונתו רצויה על דרך שכתב הב”י יו”ד סי’ קג’ דף קסב’ ע”ב בשם הגהות אשירי פרק בתרא דע”ז סי’ ט’. ודו”ק. וראה בחי’ רעק”א סי’ קלד’ סע’ יג’ ד”ה או.

[23] כלומר כן סבר”י מרנן – הגר”ז ומהר”ם שיק, אליבא דמור”ם, אך באחרונים ישנם הבנות שונות למה זה ועל מה זה שהסוחרים מוסיפים שמרים (לפי הרמ”א שכתב דבטלי), דיש מבינים שהוא מפני התסיסה [בתורת חיים שור פרק אין מעמידין דף לד’ ע”א ד”ה האי, וראה גם בשו”ת פני יהושע ח”ב סי’ יב’, ושו”ת בית שלמה מסקאלא חיו”ד סי’ קעח’ דף עו’ ע”ג], וישנם ממפרש”י פרש”ה דגם מור”ם איירי שמוסיפין להעמיד (כמפורש בתוס’) אלא דאפי’ הכי בטל משום זה וזה גורם [הרב חקר הלכה ערך בשולי גויים אות ה’ (עמ’ קמג’ בנמ”ח)], ויש מגיהין כאן ברמ”א דצ”ל “יין” במקום “שמרים”, ואזי בודאי איירי דמוסיפין כדי לזייף [כ”כ מוהר”ר זאב הלוי זלה”ה בספר חידושי הרז”ה סוף סי’ פז’ על הש”ך סקל”ה, דהרי כן הוא להדיא בדרכי משה. ובאמת בהגהה שנדפסה בבאר הגולה כאן על דברי מור”ם, כתבו לתמוה דתיבת “שמרים” איננה בראשונים כי אם יין].

וראה בדרכ”ת סי’ קיד’ סקכ”ג. ויש להרחיב אך אליה”ו יבצ”ר טוב לצורך הקיצור.

[24] וכפי הנראה אזיל לשיטתו בכלל כה’ דין כד’, דמילתא דעבידא לטעמא כגון תבלין האסור – אינו אוסר אלא דוקא היכא שהרגילות להשתמש בתבלין זה לנתינת טעם בתבשיל כזה, ואי לאו הכי אפי’ שבפועל התבלין נותן טעם בתערובת, לית לן בה. עיי”ש. וכל זה לשיטתו בכלל כה’ דין ז’ דהא דתבלינים אפי’ באלף לא בטלי, היינו מדרבנן ולא דאורייתא (דלפ”ז יובן מה שחילק חילוקים).

[25] אולם מר בריה דרבינ”א מוהר”ר משה חי שבתי מורפורגו זלה”ה בהגהותיו על תשובת אביו (שם דף עט’ ע”ד ד”ה ואי) לא ניחא ליה במילי דאבות, וכתב לפרש הדברים כפשוטן, דמאי דאיתא בשו”ת הרשב”א דהיין לא מתבטל בששים היינו יען כי הוי מילתא דעבידא לטעמא, וכדמוכח בדרכי משה, ושזו ג”כ כוונת מרן מלכא בשו”ע סי’ קלד’ סע’ יג’ (הנ”ל). עיי”ש. ודברי הגאון ב”ן זכא”י זצ”ל שגבו ממני בריה קלה, ותצאנה במחילו”ת, דכדבר שנאמר מלפנים – אחד הרואה עיניו יחזו בשו”ת הרשב”א דאיירי לענין חומץ הנצרך לענין רפואה ואוסר אף דלא עביד לטעמא, ולכאו’ יפה כח האב בזה. (וי”ל קצת ואבאר להלן).

איברא דמדברי הש”ך בסי’ צח’ סקל”א משמע דדעתו דעת עליון להשוות לגמרי דברי שו”ת הרשב”א לסברת האו”ה, דהנה שם יצא הש”ך לחדש דמילתא דעבידא לטעמא לא בטיל אפי’ באיסורים מד”ס, וע”ז מייתי ראיה וז”ל: “וכן משמע מתשובת הרשב”א שהביא ב”י סוף סי’ קלד’, ומדברי או”ה והרב לקמן סי’ קיד’ סע’ ו’ דכתבו כן גבי סתם יינם וכו’ עכ”ל. הרי שפתי כהן ברור מללו דהרשב”א משום “מילתא דעבידא לטעמא” נגע בה. [וראה גם במסגרת השלחן קסטילונובו סי’ צח’ סוף דין ח’]. אך הרוצה לדחוק יבוא וידחק, דהש”ך עשה קל וחומר לנפשו, דאם הרשב”א שלא החמיר בנידונו אלא מטעם “כעין מילתא דעבידא לטעמא” אסר אף בדרבנן, כל שכן מילתא דעבידא לטעמא ממש. ובקושטא יש ליישב בפשיטות, דכוונת ש”ך הוא לתשובה השניה שהביא הב”י סוס”י קלד’ בשם הרשב”א, והאר”ש אזכור בסמוך בפנים.

אלא דאכתי לא יפרוק מחולשה ממה שכתב הש”ך בסי’ קיד’ סקכ”א, דהנה שם פסק מרן בשו”ע את דברי הרשב”א דכורכום של גויים אסור משום דדרך לזלף בו יין, ונתקשה הש”ך דלא כן עמא דבר, וכתב (בתירוץ השני) דהרשב”א איירי היכא דמזלפין הרבה יין, אך היכא דהיין בטל בששים גם הרשב”א יוד”ה יוד”ה להתיר. עיי”ש. והיא תמיהה רבתא. וראה להרב חק”ל תפוחין קדישין זלה”ה חיו”ד כרך ב’ ריש סי’ קצא’, ובשו”ת אגרות משה חיו”ד ח”א סי’ סג’ ד”ה ויש תימה.

 [26] ולא אמנע טוב מלהבהיר מעט דברים פשוטים, הגם דכת”ר שליט”א בודאי השכילם מדנפשיה. והוא, דהן אמת דאכתי תיקשי קצת על דברי חכמי אינדירני, דסוף סוף מור”ם נקט לשון המטעה עין הקורא, כאילו הרשב”א מודה להראבי”ה ואו”ה, ולפי שיטת חכמי אינדירני הראבי”ה פליג על יסוד הרשב”א שבסי’ ריד’. אלא דבזה אין דוחק כולי האי למימר דמור”ם כוונתו רצויה ללמוד עצם מידת היסו”ד שבתשובות הרשב”א שבסי’ רלד’ – רלה’, אע”ג דהרשב”א גופא לא ס”ל כהראבי”ה לענין דינא עפ”י הנימוק שבתשובת הרשב”א סי’ ריד’.

ומ”מ אי נימא כאשר כתבינן בדלותין אליבא דשיטת הפר”ח ושמש צדקה ומהר”ם שיק וגר”ז וחכ”א, דאין פלוגתא בין הראבי”ה לרשב”א, אזי בהצטרף תירוץ חכמי אינדירני הנ”ל, כל הני אותיות מחכימות שכתב מור”ם בדרכי משה הם בדקדוק להפליא. והוא אישו”ר מוסיף לחזק ולאמץ את הסברא דגם מור”ם ע”ה דעתו דעת תורה להחמיר כהרשב”א שבסי’ ריד’, דמאכלי עכו”ם דדרך לערבן לא בטלי.

[27] וכבר הבאנו דבקרוב לזה פירשו כמה אחרונים חביבים זלה”ה בדעת הרשב”א, אלא דהגאון מנח”י דרכו על האר”ש נוטה קצת מדבריהן כאשר בין תבין המשכיל על דבר.

[28] ולפקצ”ד היה נראה דאין חידוש זה תלוי במה שהזכרנו לעיל סימן א’ בענין הרכבת ב’ טעמים באופן דאין כל טעם ניכר בפני עצמו, דהתם עדיין כל טעם עומד בתקפו וגבורתו אלא דחיך הטועם מתקשה לשייך את הטעם המורכב לטעמים המקוריים (דההרכבה מטעה את טועמיה), משא”כ הכא שטעם היין מחמת היותו מועט טובא אין חיך אדם יכול להבחין בטעמו ובהשבחתו העצמית כלל (והיינו אפי’ אילו היה האיסור מעורב במים בלבד, דאע”פ שבמים אין הרכבת טעמים להטעותו, עם זאת עצם התפזרות האיסור המועט במים מקשה על חוש האדם להבחין בו), ואפי’ הכי יועיל האיסור לשנות לשבח את טעם המשקה הכשר באופן הניכר היטב. והיינו דאין הרכבת הטעמים משביחה את התערובת, אלא האיסור פועל פעולה כימי”ת להשביח את טעם ההיתר עצמו.

[וידעתי בינ”י ידעתי דהרב מנח”י גופיה בהמשך דבריו נקיט ואזיל דהיסוד הנז’ תלוי ועומד בנידון של הרכבת טעמים. וכן ידידנו הרב חוקי דעת פרץ סי’ ט’ אות ו’ נקט (מסברא דנפשיה) דכוונת שו”ת הרשב”א הינה דהיין נותן טעם לשבח במשקין אלא דהטועם אינו יכול להבחין שהשבח הלזה שורשו מן היין עיי”ש. ואנא עניא על אף דבטלה דעתי בישישי”ם, לא נמנעתי מלכתוב העולה על מוחי”ן דקטנו”ת, והבוחר יבחר].

ובאמת המוחש לא יוכחש דבבתי חרושת בימינו אנו מוסיפים והולכים חומרים מינים ממינים שונים בכמות זעירא למאד (באופן שהטוב שבמומחין אין יכול לו להבחין בהן מפאת זעירותן) והם גורמים לשנות את טעמו של המוצר.

ולפענ”ד כן נראה כוונת שו”ת הריב”ש שהבאנו לעיל, דמשמע ממתק לשונו דאף לולי שטעם היין עצמו היה מורגש, היה טעם המשקה משתבח בעקבות היין. ואפשר דזו ג”כ כוונת שו”ת נחלת שבעה ח”ב סוף סי’ לה’, זיל קרי נא התם, והבן. וכן יש לפרש לפענ”ד את סברת הט”ז סי’ צח’ סוף סקי”א וכל עדתו עדת קדושים שהזכרנו לעיל סימן ב’. ובזה הדרך יובן שפיר גם אמרי שפר דהרב הפר”ח סי’ ק’ סק”ג סוף דיבור ראשון, והרב כנפי יונה סי’ צח’ דף עה’ ע”א ד”ה ומיהו, וכ”כ הרב יד יהודה סי’ צח’ בפיה”א סקכ”ב ובפיהק”צ סקל”ז, ודברי הרב יבין דעת מקוטנא סי’ צח’ בפיהק”צ סקי”ג. ודו”ק.

[29] ומכאן תשובה מוצאת גם לדברי רב חביב”א הגאון חוקי דעת פרץ סי’ ט’ אות ו’ שהבאנו לעיל, אחר המחי”ר כיאות. ומה גם דהרשב”א כתב ללמוד חומרתו מיסוד הראב”ד בענין הגבינות, והרי זה מורה באצבע דכוונת הרשב”א לאסור אפי’ היכא דאין “טעם” החומץ משביח כלל ואפי’ לא בתורת הרכבה לטעם המשקה, דומיא דגבינות, שאין טעם הגבינה משתבח בעקבות הרכבת טעם הקיבת נבילה, אלא הקיבה גורמת להעמיד ותו לא. כנלענ”ד.

 [30] ומכאן מודעא רבה, דכל היד המרבה לבדוק בספרן של צדיקים, עוד המצא תמצא הנחות כאלה, ומפאת הדחיה הנזכרת אמרתי להסתפק במועט ולהזכיר רק מדברי הגאון דברי חיים זיע”א, דבזה קול דברים אתם שומעין לכל כיוצא מזה.

[31] וג”כ נקיט ואזיל בפשיטותא דסתם יינם מתבטל בששה אע”פ שדרך הגויים לערבו כדי להשביח את התערובת, עיי”ש [איברא, דכפי מה שכתב שם, עפ”י רוב מה שמערבין יין בוויסקי אינו כדי להשביח, כי אם לחסוך בעלויות, עיי”ש – והנה בכה”ג כבר כתיבנא בעניי דגם לדעת הרשב”א שפיר מתבטל], מ”מ העלה שם (אות יב’ ויג’) טעמי תריצי אחריני להחמיר ולומר דתערובת סתם יינם בוויסקי אוסרת בכל דהוא:

חדא, שיטת תשובות המיוחסות לרמב”ן סי’ שיא’ ד”יין תפוחין” נחשב כ”מינו” עם יין ענבים. ותו, דזימנין סגיאין הגויים מערבין אלכוהול המופק מיין, ולא היין כמות שהוא, ולפיכך י”ל דדמי למה שפסק מרן בשלחנו אשר לפני ה’ יו”ד סי’ קלד’ סע’ ז’, דחומץ שיכר וחומץ יין הוי מין במינו. עיי”ש. והדברים עתיקים.

[32] וראה שם בתשובת הרב דוד אסולין נר”ו בעמ’ תרפד’ ד”ה גם, דתפס במושלם מה שכתב הרב מנחת יצחק, דיין נסך בעין שנותנים לתוך הוויסקי בטל בששים, ותמ”ה תמ”ה קרא על הגר”מ סופר שליט”א והר”י בליוב שליט”א בקובץ “עיר על תילה” (אינו מצוי במחיצתי מחיצת עראי לחזות בנועם דבריהם) שנקטו להחמיר בזה מטעם דביין ניתן להשביח את הוויסקי. עיי”ש. ובדלותי אנכי לא ידעתי כיצד יכול לתמוה על המחמירים עפ”י תשובת הרב מנחת יצחק, בעוד דפשטות דעת מרן לאסור איסר בזה, וגם אם נדחוק בדעת מרן, עכ”פ אין לתמיהה מקום לנוח (אחר המחילה הראויה).