מקורות וציונים:
הרמ”א בהגהתו לשולחן ערוך חושן משפט הלכות שלוחין סימן קפ”ה סעיף י’ כתב בזה”ל: “במקום שאין צריך לשלם לשדכן עד הנישואין, אם חזרו בהן ונתבטל השדכנות פטורים הבעלים מלשלם לו שכרו, אלא אם כן התנו בהדיא על מנת שיתפייס, ואז צריך לשלם לו מיד, אפילו יחזרו בהן”.
מבואר בדברי הרמ”א כי המנהג קובע את נקודת הזמן בה מגיע לשדכן את התשלום על פעולתו, האם היא בעת התנאים או בעת הנישואין. ומבואר עוד כי מועד החיוב משליך גם על הדין במקרה בו בוטל השידוך, שהרי ככל שהחיוב נוצר עם סגירת התנאים לשידוך, מעתה אף נתבטל השידוך לאחר מכן מחוייבים הצדדים לשלם שכרו, אולם אם החיוב לשדכן נוצר בעת הנישואין הרי שבמידה ובוטל השידוך קודם הנישואין אינם צריכים לשלם לשדכן דמי שדכנות.
כעין זה כתב גם ערוך השולחן חו”מ סימן קפ”ה סעיף י”א בזה”ל:
“בכל מדינותינו המנהג פשוט לשלם שדכנות אחר כתיבת התנאים מיד, ולכן אף אם נתבטל השידוך אח”כ ואף ששני הצדדים נתרצו בביטולו מ”מ לא הפסיד השדכן שכרו [ט”ז] דלפי מנהגינו הוי גמר העניין בעת התנאים ומה לו להשדכן במה שיהיה אח”כ, הלא הוא גמר העניין? ואפילו לא שילמו לו צריכים לשלם לו, ע”כ.
הואיל וכך, בהשוואה לנידון דידן, שהוא נידון תשלומי שכר טרחת המתווך על עסקת השכירות שתיווך, כיון שהרגע המחייב בתשלום הוא בלי ספק רגע החתימה על חוזה השכירות. לפיכך מעתה ואילך אף אם לא עמד המשכיר בהתחייבויותיו, והעסקה לא הגיעה לכדי מימוש אין זו עילה לדרוש מהמתווך את הכסף בחזרה.
לעניין מה שכתבנו שהרגע המחייב בתשלום הוא רגע החתימה על הסכם השכירות, לפי הידוע לי כך הוא מנהג העולם בנוגע לתשלום דמי תיווך, וככל הנראה תואם הוא גם את הוראות החוק האזרחי בסעיף 14 לחוק המתווכים במקרקעין, התשנ”ו-1996, שם נכתב כך: “מתווך במקרקעין יהיה זכאי לדמי תיווך מאת לקוח אם נתקיימו כל אלה: (1) הוא היה בעל רשיון בתוקף לפי חוק זה בעת שעסק בתיווך. (2) הוא מילא אחר הוראות סעיף 9. (3) הוא היה הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בהסכם מחייב.” ע”כ. כלומר בכל מצב שהביא המתווך את הצדדים להתקשרות בהסכם מחייב, מגיע למתווך את שכרו.
לפיכך גם במידה והמשכיר לא הצליח להעמיד את הדירה לשוכר והעסקה בוטלה, לא ניתן לדרוש את דמי התיווך בחזרה מהמתווך, הואיל והמתווך גמר את עבודתו עם הביאו את הצדדים לחתימה על חוזה שכירות מחייב. וכפי שכתב ערוך השולחן בלשונו הטהור, “לפני מנהגינו הוי גמר העניין בעת התנאים ומה לו להשדכן במה שיהיה אח”כ, הלא גמר העניין” עכ”ל. הוא הדין והוא הטעם לעניין מתווך בנידון דידן.
אכן מאחר וטעם חיוב התשלום למתווך הוא עצם הבאתו לידי חוזה רכישה תקף ומחייב, במקרה בו העסקה בוטלה משום טענת מקח טעות כיון שנמצא שמעולם לא התקיימה העסקה, כי לא על דעת כן חתמו הצדדים, אין סיבה שישלמו הצדדים למתווך את שכרו, שהרי לא הביא את הצדדים לידי הסכם אמיתי מחייב אלא לידי הסכם טעות.
אולם אין הדברים אמורים, אלא כאשר התנאי עוקר את העסקה ומבטלה, אולם כאשר התנאי איננו מגלה שההסכם לא חל, אלא התנאי מאפשר מכוח ההסכם לבטל את העסקה ואף לקבל פיצויים ותשלום נזיקין וכדו’, עדיין ההסכם הוא בר קיימא ומחייב, ולפיכך למתווך מגיע דמי התיווך על כך שהביא את הצדדים לידי הסכם מחייב בר תוקף.[1]
[1] יעויין בפסקי דין רבניים של ארץ חמדה גזית – פתח תקווה בפס”ד שכותרתו דמי תיווך בעסקה שבוטלה לאחר חתימת חוזה.
