מקורות
ראיתי חסידים ואנשי מעשה שבעת עשיית תענית דיבור כאשר נצרכים להודיע לאחרים איזה דבר הכרחי שאינו מעניין תפילה ות”ת וכדו’, כותבים בידיהם את הדברים על גבי נייר ומראים לאחרים, וצ”ע שהרי להלכה קיימא לן דכתיבה כדיבור דמי, כלומר שמבחינת ההלכה מתייחסים לכתיבה כדיבור ממש, וכמבואר בשו”ע (או”ח סי’ מ”ז ס”ג) שהכותב בדברי תורה אף על פי שאינו קורא צריך לברך, ואם כן צ”ע אם למעשה הכתיבה אינה פוגמת בתענית דיבור, ונפק”מ גם לעניין כתיבה באמצע התפילה במקומות שהדיבור הוי הפסק.
ויש בזה גם נפק”מ גדולה לעניין תענית דיבור בתיקון שובבים, או בסגולת שלושה ימי תענית דיבור לסגולה לזיכרון שנתבארה בספר יינא דיוסף, והשאלה היא אם יש מניעה דברים שאינם דברי תורה ועבודת ה’, וכן נפק”מ למה שכתב המהרח”ו בשער רוח הקודש (דף י”א ע”ב) בשם האריז”ל שמי שישב ארבעים יום רצופים בלתי דיבור של חול, ישיג חכמה והשגה”, והדברים מפורשים גם בזוה”ק (חקת קפ”ג ע”ב) “ותלבש אסתר מלכות” לבשה רוח הקודש בשכר ששמרה פיה שלא לדבר כלום, שנא’ “אין אסתר מגדת”, שכל מי ששומר פיו ולשונו זוכה שיתלבש בו רוח הקודש.
ונראה בס”ד ליישב מנהג העולם שכותבים דברי חולין בעת התענית דיבור על פי מה שתירץ בשו”ת רעק”א (מהדו”ק סי’ ל’) אם כתיבה הוי כדיבור, איך מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ”ד שסופרי סת”מ כותבים שם הוי”ה והלא אסור לקרותו ככתיבתו בזה”ז, אלא על כרחך צריך לחלק שהיכן שמתכוון להיפך, כתיבתו לא תחשב לקריאה, ולכן לא מקרי קורא השם. ולפי”ז י”ל דהוא הדין בנידו”ד דכיון שמקפיד על עשיית תענ”ד, ומביע את עצמו בכתיבה דוקא ולא בדיבור, אין לך גילוי דעת מזה שכוונתו שלא תהיה כתיבתו כדיבור, אלא רק כתיבה גרידא, וכן מצינו בכמה מקומות בהלכה שמועיל כוונה נגדית. ולפי טעם זה ראוי שיכווין בעת הכתיבה שלא תהיה כתיבתו כדיבור, ובאופן זה יוכל לכתוב גם בעת התפילה.
שו”ר בשו”ת בצל החכמה (ח”ד סי’ פ”ח) שדן אודות כתיבה בעת התפילה, וביאר כאמור על פי דברי רעק”א שאם מכווין כוונה נגדית אין הכתיבה נחשבת כדיבור, והוסיף: “ויותר מזה נלענ”ד דבנידו”ד גם אם אינו מכוון בפירוש לכך, לא חשיב כתיבתו דיבור, שהרי לכך הוא כותב ואינו משיב בעל פה בדיבור שהיה לו יותר קל ופשוט מכתיבה, אלא לפי שיודע שאסור לו להפסיק בדיבור, הרי שכוונתו שהכתיבה לא תהיה כדיבור”, וכיו”ב כתב גם באבני נזר (יו”ד סי’ ש”ו אות כ”ג).
ומרן הסטייפלר בספרו קהילות יעקב (ברכות סי’ י’ אות ב’) ביאור עוד דכתיבה לא הוי הפסק בתפילה, דדוקא דיבור בפיו הוי הפסק לתפילה שמתפלל בפיו, אבל דיבור שעל ידי הרהור הגם שנחשב כמדבר, מכל מקום לא בפיו מדבר אלא בלב ואין זה הפסק לדיבור התפילה שבפה, ולכן אף שכתיבה כדיבור, הכתיבה לא הוי הפסק בתפילה, דמכל מקום אינו מדבר בפיו אלא בידו, ודיבור שעל ידי כתיבת היד לא הוי הפסק לדיבור שבפה. ולפי זה יש לומר סברא זו גם לעניין כתיבה בעת תענית דיבור, דמכל מקום כיון שעיקר התענית היא בדיבור בפה, אף אם יכתוב אינה כדיבור בפה אלא ככתיבה בידו, ולכן במקום הצורך אין שום מניעה מלכתוב דברי חולין בידן.
עוד נראה לבאר על פי מה שכתב לחדש בשו”ת חת”ס (ח”ב יו”ד סי’ רכ”ז) שיש חילוק בין כתיבה שהיא לשם חלות דבר או לחייב עצמו וכדומה, לבין כתיבה שהיא משמשת במקום דיבור כגון שרוצה לומר לחבירו דבר. שכאשר אדם רוצה לקיים על עצמו ולחייב עצמו באיזה דבר וכיוצא בזה, פשוט שבזה כתיבה עדיף מדיבור, אמנם להודיע דבריו לחברו לדברים היוצאים מליבו שיכנסו ללב חבירו, בעניין זה הדיבור עדיף, וכתב החת”ס שדבר זה פשוט מאד לכל מבין ויודע, וביאר שלכן לעניין עדות שצריך שהב”ד יקבלו את דברי העדים ויעיינו בדבריהם אם הם אמת, בזה הסברא נותנת שעל ידי דיבור פיהם יבחנו דבריהם ומחשבתם יותר מאשר יכתבו, לכן הכתוב “מפיהם” ממעט “מפי כתבם”, וגם מטעם זה מחמירים בחומרת אשת איש שישמע מפי המגרש ולא מפי כתבו, משום שאין השליח מבין ממש תוכן כוונת המשלח במכתבו כמו שמבינו בדיבורו אליו, כאשר ידבר איש אל רעהו, וגם מטעם זה הנודר שלא לדבר עם חבירו אין הכתיבה בכלל האיסור, כי בלשון בני אדם הכוונה רק שלא ידבר עמו שהוא עושה קירוב לבבות משא”כ כתיבה. ומבואר מדברי החת”ס שהכותב לרעהו דברים, בזה לא אמרינן כתיבה כדיבור, כיון שיש חיסרון בהבעת הדברים מאשר אומרם בפיו, ולפי זה אין מניעה כלל לכתוב דברים לחבירו בעת עשיית תענית דיבור. אלא שיש לחקור אם יכול גם לכתוב דברי חולין בינו לבין עצמו, כגון שכותב לו דברים למזכרת וכדו’, דלכאו’ לפי טעם החת”ס באופן זה אין חיסרון בכתיבה, והוי כדיבור ממש.
אולם נראה עוד שרשאי לכתוב בעת התענית דיבור דברי חולין אף בינו לבין עצמו, דעיקר תוקף וסגולת התענית דיבור שהאדם מקדש פיו רק לתורה ועבודת השי”ת, ואף שהכתיבה נחשבת כדיבור, מ”מ לא הוי כמדבר בפיו, אלא כדיבור המועיל שהוא מתוך הכתב.
וכן יש להביא ראיה ממה שמצינו לרשב”י בירושלמי (פ”א דברכות ה”ב) שאמר אילו הייתי עומד על הר סיני בשעה שניתנה תורה לישראל הייתי מבקש לפני השי”ת שיברא לאדם שני פיות, אחד שיעסוק בו בתורה, ואחד לעשות בו כל צורכיו ולהתפלל בו גם על צורכיו ולא בפה שעוסק בתורה, וחזר ואמר שאין להרהר אחר מידותיו של הקב”ה שברא לאדם פה אחד, דמה עכשיו כשיש לאדם פה אחד אין העולם יכול להתקיים מלשון הרע שלו, אם היו לו שתי פיות על אחת כמה וכמה. ומבואר שעיקר הקפידא שאדם יקדש את הפה שמדבר בו בדברי תורה לעבודת השי”ת.
