מקורות:
ענף א’ – שורש מעלת המהנה לת”ח מנכסיו
בראש ובראשונה יש לדון בגדר “מהנה לת”ח מנכסיו”, ולצורך כך נפתח בשאלה האחרונה, לגבי מעלת “המהנה לת”ח מנכסיו” האמורה לגבי אחאב בסנהדרין דף ק”ב ע”ב, האם האי לישנא מקבילה ללישנא דהגמ’ בכתובות וביבמות לגבי מצות “ולדבקה בו” (ואגב גררא יש לדעת דהוזכר לשון זה גם בברכות דף י’ לענין דנחשב כהקרבת קרבן וגם בסנהדרין דף צ”ב ע”ב כתנאי לראות סימן ברכה).
והנה בדברי מוהרש”א בסנהדרין שם מבואר להדיא שלשון הגמרות הנז’ עולות בקנה אחד ואינם עניינים נפרדים, וז”ל: “וענין שכיפרו לו [לאחאב] מחצה במצוה זו, כי המהנה ת”ח כאילו דבק בשכינה, כמו שאמרו [בגמ’ כתובות הנ”ל] ואתם הדבקים בה’ וגו’ וכי אפשר לידבק בשכינה אלא זה הוא המהנה ת”ח מנכסיו, וז”ש שכיפרו לו מחצה הגם שהיה אדוק ודבק בע”ז הרי ממה שהיה מהנה תלמידי חכמים היה גם דבק בשכינה.” עכ”ל. נמצא א”כ שהמעלה אמורה אחאב היא מדין “ולדבקה בו”, ולא מדין צדקה. [ובפשטות נ”מ בין גדר “ולדבקה בו” לגדר “צדקה”, ד”ולדבקה בו” שייך גם כאשר מהנה ת”ח עשיר, וגם בדברי המוהרש”א שם לעיל מיניה מבואר כן, דנתקשה מנא להו לחז”ל שאחאב ההנה ת”ח מנכסיו, וכתב בתירוץ השני דכוונת חז”ל היא עפ”י ריש פרק קמא דחולין שיהושפט מלך יהודה נהנה מסעודת אחאב וסיעתו, דעל מה שכתוב “ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב ולעם אשר אתו וגו'” גם יהושפט היה עמם, עכ”ד, אלמא דמה שזכה אחאב למחילת חצי עוונותיו היה על מה שהאכיל את יהושפט שהיה בודאי בגדר עשיר. וכ”כ בשו”ת פנים מאירות ח”א סי’ ע”ט, דדין “מהנה לת”ח מנכסיו” אינו מדין צדקה, והוא אף בת”ח עשיר, עיי”ש.
איברא דרש”י בכתובות בסוגיין הנ”ל, פירש לגבי העושה פרקמטיא: “מתעסק בממון ת”ח כדי להגיע לידם שכר והם פנויין לעסוק בתורה ע”י אלו” עכ”ל, וא”כ משמע דכל הנושא הוא לאפשר לת”ח לעסוק בתורה ולא להנותו בעלמא, ולפ”ז גם “המהנה לת”ח מנכסיו” היינו לת”ח שאיננו עשיר. וכ”כ הרב לב מבין הל’ דעות פ”ו הל’ ב’ דפשיטא דלא שייך מעלת “מהנה לת”ח מנכסיו” אלא באופן שמהנה אותו כדי שעי”ז יוכל להתפנות לעסוק בתורה. עיי”ש. וכן נראה לכאו’ מדברי הגר”א ביו”ד סי’ רמ”ו אות ס”ד, דהנה על מה שכתב מור”ם שם בסע’ כ”א “ויש מקילין עוד לומר דמותר לחכם ולתלמידיו לקבל הספקות מן הנותנים כדי להחזיק ידי לומדי תורה, שעי”ז יכולין לעסוק בתורה בריוח” – כתב הגר”א בזה”ל: כמ”ש והמהנה ת”ח מנכסיו כו’.” עכ”ל. ובעהי”ת בהמשך דברינו ה”ן עוד נבי”א אחרונים נוספים שנקטו כן. ועכ”פ גם לפי שיטה זו, עדיין הנידון הוא דין “ולדבקה בו” ולא דין “צדקה”, דנחשב שנדבק בשכינה ע”י שנותן לת”ח את האפשרות ללמוד תורה (ובהמשך מילתין נבאר עוד סברא זו בעהי”ת). ואפשר דאף כלפי יהושפט היה הדבר כן, דאע”פ שלא היה צריך למתנות בשר ודם כדי לאכול, נתגלגל זכות ע”י אחאב שסעודה אחת אכל מנכסיו, וממילא הלימוד שלמד אח”כ מכח אכילה זו, יש בו צד שותפות לאחאב.
ענף ב’ – שיעור הנתינה במהנה לת”ח מנכסיו
והיות ומשום “ולדבקה בו” נגעו בה, ולא מדיני צדקה, א”כ אין מקום לדון בשיעור מעשר או שיעור חומש, דאמנם ענין מעשר כספים מוזכר בחז”ל (מדרש תנחומא פרשת ראה אות ח”י, ובילקוט שמעוני פרשת ראה אות תתצ”ג) בהקשר ל”עמלי תורה”, מ”מ היינו עמלי תורה העניים ומשום מצות צדקה הוא דאתא וכמבואר בשו”ע יו”ד סי’ רמ”ט סע’ א’ (וראה נא בעניינו בללקוט שושנים ח”ו שורש ד’ הערה א’ בענין המקור לדין מעשר כספים, עיי”ש), משא”כ במצות “ולדבקה בו” לא מצינו שיעורים אלו, אלא בכל שמהנה לת”ח (בין בתוך מסגרת המעשר והחומש בין במסגרת שמעל החומש[1]) מתדבק בשכינה (ונ”מ גם לכוין בעת נתינת מעשרות לת”ח, דמלבד מצות צדקה ושאר מצות הכלולות בה, מקיים גם “ולדבקה בו”, ומצוות צריכות כוונה). איברא דבשו”ת תשב”ץ ח”א סי’ קמ”ד ד”ה וענין זה נרמז (לפי הוצאת מכון י-ם) יש משמעות דגם במצות הדבקות בחכמים נאמר שיעור חומש, אך יש לדחות דשם כוונתו למהות הדבר שיש לסייע ביד הת”ח בחומש ובפרקמטיא ובכל סיוע, ולא נחת לענין השיעורים, עיי”ש היטב.
[והנה בבבא בתרא דף ע”ה ע”א איתמר: “אמר רבי חנינא, שכל מי שעיניו צרות בתלמידי חכמים בעולם הזה, מתמלאות עיניו עשן לעולם הבא.” ע”כ, ופירש הרשב”ם שם: “שעיניו צרות – שלא לההנותו מנכסיו.” עכ”ל. ומשמע דיש כעין חיוב (או עכ”פ קפידא) על מי שלא מהנה לת”ח מנכסיו. ואם דין זה הוא גם מעבר ל”מעשרות” או מעבר ל”חומש”, במה שייך קפידא, וכי מחוייב אדם לתת כל ממונו. אך איכא למימר דאם אינו נמנע מלתת משום צרות עין אלא משום שכבר נתן ממון רב לתלמידי חכמים ועתה שומר גם לעצמו להחיות את נפשו ואת זרעו ברווח ולא בצמצום כדרך אנשים בני מצבו, בזה ליכא קפידא כלל, וק”ל].
ובספר מכתב מאליהו דסלר ח”א עמ’ ק”ח חידש שה”מהנה לת”ח מנכסיו” הוא דוקא לאחר שסיים לתת “מעשר וחומש”, שזו ההבעה לדבקות בתורה שנותן מעבר להלכות צדקה מתוך אהבת התורה. עיי”ש. ומ”מ זהו חידוש מדעתו הרחבה, ואין מקור לומר דרק לאחר החומש שייך מעלה זו (אלא כאמור בין בתוך המעשר והחומש בין מעבר לחומש הכל הוא בכלל מהנה לת”ח מנכסיו).
ענף ג’ – גדר מצות “ולדבקה בו”
ועתה נתנה ראש ונדון ב”מהנה לת”ח מנכסיו” אי סגי אפי’ שמהנה מרחוק (ע”י נתינה לשלוחא דרבנן שמעביר את הממון מחו”ל לת”ח היושב בארץ ישראל), או דילמא בעינן שיתן ישירות ביד החכם. ומילתא תליא בגדר “ולדבקה בו”, אם פירושו שצריך שיהיה קשר “גופני” עם החכם [והוא ע”י קשרי נישואין או ע”י שמשוחח בענין הפרקמטיא או ע”י שנותן לו דברי מאכל או ממון וכיו”ב], דלפ”ז לכאו’ צריך לתת את הממון ישירות ביד הת”ח ולא לשלוח לו באמצעות גבאי, או דילמא מצות “ולדבקה בו” היא בדבקות רוחנית (דומיא דדבקות בשכינה) ע”י הזכות שיש בזה שמטיב לחכם ובפרט אם ע”י הטבה זו גורם לו לעסוק יותר בתורה [והטבה זו יכולה להיות ע”י שנותן לו את בתו לאשה, או ע”י שגורם לו רווחים בפרקמטיא, או ע”י שמהנה אותו בממון ונכסים]. ולכאו’ נחלקו בזה הראשונים כמלאכים ז”ל כפי שאבאר בס”ד:
הנה מלישנא קדישא דהרמב”ם ז”ל בפ”ו מהל’ דעות הל’ א’ משמע לפום ריהטא דבעינן קשר אישי (גופני) ממש, דכאשר מביא את הדין המוזכר בכתובות הנ”ל כתב בזה”ל: “מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק, וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה, אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם, לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני חבור שנאמר ולדבקה בו, וכן צוו חכמים ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם.” עכ”ל. והקשו האחרונים, מדוע השמיט הרמב”ם דין “מהנה לת”ח מנכסיו”, וכתבו ע”ז כמה אחרונים (סדר משנה על הרמב”ם שם, משרת משה עטייה הל’ תלמוד תורה פ”ג ה”י, ועוד), שדין זה הביא הרמב”ם במה שכתב “ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים”.
ונמצא לפי הרמב”ם, דלא עצם ההנאה שיש לת”ח היא החיבור, אלא העובדה שכדי להנות מוכרח הת”ח לשבת עמו. אלא דאם אנו מדייקים כן, נמצא דלפי שיטת הרמב”ם לא סגי אפי’ בנתינת ממון לת”ח (אפי’ שנותן ישירות ממש בידי החכם), דמה שאמרו חז”ל “מהנה לת”ח מכנסיו” היינו באופן שגורם לת”ח לשבת עמו במחיצתו, כדמצינו באחאב דמה שהיה מהנה לת”ח מנכסיו היינו במה שהזמין את יהושפט לסעודתו, והוא על דרך שאמור חז”ל בברכות דף י’ ע”ב: “אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו – מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין.” ע”כ. [ובשו”ת שיח יצחק סי’ תל”ג כתב לבאר באופן אחר קצת, דלפי הרמב”ם “המהנה לת”ח” פירושו שמהנהו בהנאה מזומנת, דהיינו במאכל ומשקה, ולא בממון שאינו אלא אמצעי להשיג את הנאתו, וכדרך החילוק שמצינו בכתובות דף ס”ז ע”ב במעשה דבאשת מר עוקבא. עכ”ד. ונועם אמריו שגבו ממני, דא”כ מדוע בפרקמטיא מקיים דין “ולדבקה בו”. אלא טפי נהירא כדאמרן בדלותין].
ומיהו במגדל עוז על הרמב”ם הנ”ל, ובעבודת המלך על הרמב”ם שם, וכן בשערי דעה על הרמב”ם שם, כתבו דמה שהזכיר הרמב”ם “ולאכול ולשתות עם תלמיד חכם” אינו ביאור לגמ’ בכתובות הנ”ל, אלא מקורו טהור ממה שנאמר בסוף ברכות כל הנהנה מסעודה שת”ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו השכינה, ויליף לה מקרא. עיי”ש. ובלכתך בדרך זו, שוב אין אות ומופת ברור ללמוד מדברי הרמב”ם דבעינן קשר גופני דוקא, אם כי זהו רוח הדברים.
וחזי הוית בספר מדרש הגדול (שאע”פ שהוא מלוקט ממאמרי חז”ל קדמונים מ”מ המלקט פעמים רבות שילב ביני שיטי מדברי הרמב”ם, כמו שכתבנו בדלותינו במקום אחר ואכמ”ל) בפרשת ואתחנן עה”פ ואתם הדבקים וגו’, שהביא ענין האירוח כבבא בפני עצמה מתוך המאמר העוסק במצות הדבקות, ושם נאמר: “ד”א ואתם הדבקים וגו’ וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכמים, ועושה פרקמטיא לתלמיד חכמים, והמארח תלמידי חכמים בתוך ביתו, והמהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה” עכ”ל. [ומיהו רבינו סעדיה בן דוד אלדמארי ז”ל, בספרו מדרש הבאור פרשת אתחנן, הביא להאי בבא דמהנהו מנכסיו כביאור לבבא דמארח תלמידי חכמים, עיי”ש היטב, וכן הוא שם בסוף פרשת נצבים].
והנה הדברים מפורשים יותר בדברי הרמב”ם שבספר המצוות, עשה ו’, ושם כתב גדולה מזו, דהחיבור לת”ח הוא בכדי ללמוד ממעשיהם, וז”ל: “והמצוה השישית היא שצונו להדבק עם החכמים ולהתייחד עמהם ולהתמיד בישיבתם ולהשתתף עמהם בכל אופן מאופני החברה – במאכל ובמשתה ובעסק, כדי שיגיע לנו בזה להדמות במעשיהם ולהאמין הדעות האמתיות מדבריהם, והוא אמרו יתעלה “ובו תדבק”. וכבר נכפל זה הצווי גם כן ואמר “ולדבקה בו”. ובא הפירוש ולדבקה בו הדבק בחכמים ותלמידיהם וזה לשון ספרי. וכן הביאו ראיה על חיוב האדם לישא בת תלמיד חכמים ולהשיא בתו לתלמיד חכמים ולהאכיל תלמידי חכמים ולתת להם עסק, מאמרו ובו תדבק. אמרו וכי איפשר לו לאדם להדבק בשכינה והא כתיב כי ה’ אלקיך אש אוכלה הוא, אלא כל הנושא בת תלמיד חכמים והמשיא בתו לתלמיד חכמים והמהנהו מנכסיו כאילו נדבק בשכינה.” עכ”ל. ומשמע לכאו’ מדברי הרמב”ם ד”כדי שיגיע לנו בזה להדמות במעשיהם” אינו טעמא דקרא בעלמא אלא גדר המצוה, כי על כן חידש דצריך שהיה הקשר באופן ש”מתמיד בישיבתם” כלשונו הזהב. ועל זה הדרך כתב ג”כ הסמ”ג עשין סי’ ח’: “מצות עשה להדבק בחכמים כדי ללמוד ממעשיהם שנאמר ובו תדבקון, ואמרינן בפרק אחרון דכתובות וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה וכו’, ושנינו במסכת אבות הוי מתאבק בעפר רגליהם וכו’, ואומר (במשלי פרק י”ג, כ’) הולך את חכמים יחכם וכו’.” עכ”ל. וכן נמי בספר החינוך מצוה תל”ד וז”ל: “שנצטוינו להתחבר ולהתדבק עם חכמי התורה כדי שנלמוד עמהם מצוותיה הנכבדות ויורונו הדעות האמתיות בה שהם מקובלים מהם, ועל זה נאמר ובו תדבק. ונכפל הציווי במקום אחר שנאמר ולדבקה בו וכו’, ומזה למדו זכרונם לברכה לומר שכל הנושא בת תלמיד חכם והמשיא בתו לתלמיד חכם ומהנו מנכסיו כאלו נדבק בשכינה.” עכ”ל. וכן הוא בספר הבתים לרבינו דוד הכוכבי ז”ל ח”ב בספר המצוות מצוה י”ד: “כי כאשר יתחברו עם החכמים בכל מיני חבור, ידריכום בדרך ישרה. וזהו אמרם מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה.” עכ”ל. ואם באורח זו אהלך, לא מבעיא דלא סגי לשלוח מעות בידי שלוחא דרבנן, אלא גם לא מועיל לתת ממון ביד הת”ח ישירות, דאין בכל זה התעסקות כל הצורך כדי ללמוד ממעשיהם, אלא צריכים להנות לת”ח ע”י סעודה דוקא, דבזה שוהה עמו במחיצתו זמן מספיק כדי להתבשם ממעשיו, והוא כלשון הרמב”ם הנ”ל דצריך “להתמיד בישיבתם” ולא סגי במגע בעלמא. ונהי דבהלכות דעות הנ”ל השמיט הרמב”ם את ההגדרה שהדבקות היא על מנת “ללמוד ממעשיהם” וכו’, יש ללמוד את הסתום בהל’ דעות מן המפורש בספר המצות. וכן הבין המג”א סי’ קנ”ו סק”ב בפשיטות, דמה שכתב הרמב”ם בהלכות דעות בענין הדבקות בחכמים, היינו כדי ללמוד ממעשיהם. וכן הוא במשנ”ב שם סק”ד.
[ולפי דברי הרמב”ם הנ”ל איכא לאקשויי קצת, דהנה מרהיטת מאמרם ז”ל בסנהדרין הנ”ל בענין אחאב, משמע דמה שהיה וותרן בממונו ומה שהיה מהנה לת”ח מנכסיו, אינם שני עניינים אלא מילתא חדתא אריכתא, ואילו לפי הרמב”ם אין שום שייכות בין “וויתור ממון” לבין הדבקות בת”ח, שענין הדבקות הוא להיות בחברת החכם כדי ללמוד ממעשיו (ושהייה בקרבת החכם נעשית ע”י פעולות חברתיות שונות, אשר ביניהם קיימת “היכי תמצי” ע”י שמהנהו במאכל ומשתה, ולא שיש בזה מעליותא מצד הוצאת הממון). ובאין אומר ואין דברים צריכים לומר דאה”נ שני מעלות שנינו כאן אלא שאחת מעצימה את חברתה, דאחאב וויתר מממונו לצורך מצוות ולדבקה בו, וממילא היתה חשיבות יתירה בדבקות זו מאחר והוציא בה הוצאות בוותרנות רחבה].
עד כה בשיטת הנשר הגדול הרמב”ם ז”ל. ואולם כבר הזכרנו לשון זהורי”ת של רש”י בכתובות בסוגיית “ולדבקה בו”, שפירש וז”ל: “העושה פרקמטיא – מתעסק בממון ת”ח כדי להגיע לידם שכר, והם פנויין לעסוק בתורה ע”י אלו, וכתיב חיים כולכם היום ע”י דיבוקן של תלמידי חכמים יזכו לחיות.” עכ”ל. והיינו דהבין רש”י ז”ל דגדר “ולדבקה בו” אינו להדבק גופנית בחכם ע”י שמתעסק אתו ויושב עמו, אלא הענין הוא לגרום לת”ח שיוכל יותר ללמוד תורה, דעי”ז נעשה שותף לת”ח בתורתו (כפי שנזכיר גם בהמשך בשם האחרונים), וזוהי הדבקות בשכינה [וע”ע בדברי רש”י בפסחים דף נ”ג ע”ב, במה שמוזכר בגמ’ שם דה”מטיל מלאי לכיס ת”ח” עליו נאמר בצל החכמה בצל הכסף, פירש רש”י “בצל החכמה – במחיצת החכמה יכנס זה שההנהו מנכסיו.” עכ”ל, והיינו דהדאגה לפרנסתם של חכמים היא בגדר מהנה לת”ח מנכסיו (עיי”ש ברש”י דפירש “מטיל מלאי” לתת לחכם סחורה למוכרה כדי שיוכל להתפרנס בזה), דעי”ז נעשה שותף רוחני של החכם ועתיד לשבת עמו בישיבה של מעלה כמבואר שם בפסחים][2]. וכ”כ רבינו יונה ז”ל בדרשותיו עה”ת (יצא לאור מכת”י בירושלים תש”מ) סוף פרשת אמור, כשכתב בענין כיצד לנהוג עם תלמידי חכמים, וז”ל: “וגם ליתן מנכסיו לאדם אחד להתעסק בהם, ושיקבל הוא גם הריוח, או שיקח סחורה משום אדם ויהיה לו כל הריוח, וזהו מה שאמרו ז”ל העושה פרקמטיא לת”ח והמטיל מלאי לכיסן של תלמידי חכמים.” עכ”ל. כן משמע גם בפסקי רבינו אביגדור צרפתי ז”ל (מבעלי התוס’) פרשת תרומה פסק קי”ז את י”ד, כמו שהרגיש הרב המהדיר שם (מהדורת הררי קדם), עיי”ש.
ולפ”ז פשיטא דמקיים “מהנה לת”ח מנכסיו” ע”י נתינת ממון לגבאי שיעביר את התרומה לת”ח. [וכבר דייק בשו”ת אגרות משה חאו”ח ח”ג סי’ ל”ו, דנחלקו רש”י והרמב”ם בהגדרת מצות “ולדבקה בו”, עיי”ש].
וגם בדברי רבינו הטור ביו”ד סי’ רנ”ג מבואר לכאו’ כדרכו של רש”י (שענין “מהנה לת”ח” הוא להחזיק ביד החכם כדי לתת לו את האפשרות ללמוד, אבל דלא כרש”י באופן ביאור המילים “פרקמטיא לת”ח”), שכתב שם וז”ל: “עני ת”ח חייבין לתת לו לפי כבודו, ואם אינו רוצה לקבל, מתעסקים לסחור לו סחורה שקונין לו סחורה בזול וקונין ממנו סחורתו ביוקר כדי שיתפרנס בכבוד.” עכ”ל, ולכאו’ אין מקור בש”ס לדין זה אם לא שהבין הטור דזהו פירוש “עושה פרקמטיא לת”ח”, וכ”כ מרן הב”י שהטור מקור”ו טהור מברכות ל”ד ע”ב דיש להשיא את בתו לת”ח ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהנות לת”ח מנכסיו עיי”ש. וכיון שהטור הביא זאת בהקשר לדיני צדקה והחזקת ת”ח, מוכח דשמיע ליה כלומר סבירא ליה דקיום “ולדבקה בו” (אשר עליו הוא דנאמר בגמ’ בכתובות “ועושה פרקמטיא לת”ח”) הוא בכך שמחזיק ביד הת”ח, כעין דברי רש”י ודלא כהרמב”ם[3].
ובשו”ת התשב”ץ ח”א סי’ קמ”ד כתב גדולה מזו, דלעשות פרקמטיא לת”ח פירושו לעשות פרקמטיא בכספי עצמו כדי שעי”ז יהיה לו רווחים כדי להחזיק בידי תלמידי חכמים, כדרך שעשו בני זבולון עבור בני יששכר, והאריך שם עוד בענין המהנה לת”ח מנכסיו ומשמע שם להדיא דהבין דהכל הוא בכלל ענין החזקת תורה עיי”ש.
ולשיטה זו, מה שכתוב בגמ’ בכתובות הנ”ל דע”י שמשיא את בתו לת”ח מקיים מצות ולדבקה בו, צריכים לפרש כמו שכתב הגאון בעל שו”ת נודע ביהודה זלה”ה בספרו צל”ח על פסחים דף מ”ט ע”ב, וז”ל: “בשלהי כתובות קי”א ע”ב שיעשו פרקמטיא לח”ח וישיא בתו לח”ח – ואמנם אין הכוונה שיזכה איזה זכות במה שמשיא בתו לת”ח, רק הכוונה שמשיא בתו ומחזיק ידי חתנו לתלמוד תורה. ועמי הארץ כאלו נאמר עליהם עץ חיים היא למחזיקים בה.” עכ”ל. וכשענ”י לעצמי י”ל עוד, בפשיטות יותר, דבסתמא האשה נעשית לו עזר לעשות לו כל צרכיו ועי”ז מתפנה לעסק התורה, ואמרו ז”ל ביבמות דף ס”ב ע”ב כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא תורה דכתיב האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני, וממילא גם האב אשר ילד בת זו שמסייעת לת”ח, יש לו חלק ונחלה בתורת החכם, וק”ל. שו”ר למוהר”מ אלמושנינו זלה”ה בספרו מאמץ כח בדרוש השני דף י”ט ע”א שכתב בביאור דברי הגמ’ בכתובות הנ”ל וז”ל: “הנושא בתו לתלמיד חכם – שהוא סיבת לימודו, בהיות הנשים מכינות לבעליהן התלמידי חכמים שלא יוטרדו בצרכי הבית וכו’.” עכ”ל. וצא ולמד נמי ממה שכתב בספר שם עולם להגאון בעל המשנ”ב זצ”ל, בשער החזקת התורה פרק ט”ו, וז”ל: “ודע עוד, דבכלל החזקת תלמיד חכם, הוא להזדווג עמו ולהשיא לו בתו, וכבר אמרו חז”ל בכתובות קי”א שעל זה נאמר בתורה ואתם הדבקים בה’ וגו’.” עכ”ל.
וכדעת רש”י ז”ל (עכ”פ ביסוד הדברים, דמצות “ולדבקה בו” היא ע”י החזקת התורה ולא ע”י התעסקות עם הת”ח), כן נקטו בפשיטות רבים מהאחרונים חביבים ז”ל, דמלבד דברי הצל”ח הנ”ל, כן שמיע ליה כלומר סבירא ליה הפני יהושע בסוגיין בכתובות שם, שכתב להדיא שמעלת “ולדבקה בו” היא השותפות הרוחנית לתורת הת”ח ע”י שגורם לו את האפשרות ללמוד תורה, וז”ל: “משום הכי דריש לה שפיר דכל המשיא בתו לת”ח והעושה פרקמטיא נמי אפשר לדבק בשכינה, ע”י שיש לו חלק באותו הבל פיו של הת”ח כיון שהוא הגורם, כן נראה לי.” עכ”ל. וכבר הזכרנו לעיל דכן היא דעת הגר”א ז”ל ביו”ד סי’ רמ”ו אות ס”ד, ד”המהנה ת”ח מנכסיו כו'” פירושו שנותן לת”ח את האפשרות הכלכלית לעסוק בתורה. עיי”ש. וכן הבהיר בארוכה הגאון בעל ההפלאה בספרו ספר המיקנה בפתיחה אות י”ב, וז”ל: “אמנם כל הקדושין והדביקות הוא על ידי עסק התורה וכו’, ודביקות התורה הוא ממש דביקות בה’ אלקים חיים, והוא מה שאמרו חז”ל ובו תדבקון – וכי אפשר לדבק בשכינה אלא הדבק בתלמידי חכמים, ובודאי מצוה זאת נאמרה אף לתלמידי חכמים עצמם. מובן מזה כי תלמידי חכמים הם מקיימין ובו תדבקון על ידי עסק התורה שהוא דביקות שמו יתברך, כמו שאיתא בזוהר כולא אורייתא שמא דקב”ה הוא, אלא שאי אפשר לכל ישראל לדבק דביקות תמידיות בעסק התורה, כמו שאמר דוד המלך ע”ה ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן יצרוהו, ועל זה אמר הדבק בתלמידי חכמים, והוא ענין מה שאמרו ביששכר וזבולון וכמו שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, ועל ידי הדביקות בתלמידי חכמים הדבקים בתורת ה’, מתקיים בכל ישראל ובו תדבקון.” עכ”ל. וכן בשו”ת כתב סופר חאו”ח סי’ כ’ כתב וז”ל: “ונחזור למאמר הראשון שבש”ס כתובות וכי אפשר לדבק בשכינה וכו’ אלא זה משיא בתו וכו’ לזה יש לו חלק בתורתו של ת”ח, כשמעון אחי עזריה, וכמעשה דאלפא ור”י, וכן הוא בש”ע יו”ד הלכ’ ת”ת שיכולים לעשות שותפות, וזה מקורב לה’ ע”י שהוא מחזיק לת”ח, והקדים מרע”ה זבולון ליששכר, דאלמלא הוא לא היה אפשר ליששכר ללמוד ויש לו חלק בתורתו, וכו’ וכל שמהנה לת”ח ועי”ז יושב באהל תורה מתקרב יותר אל ה’, ויש לו שותפות בתורתו וכו’.” עכ”ל. וראה היטב בנועם אלימלך פרשת קרח פרק י”ט פסוק ח”י, עיי”ש.
וצע”ק שיטת הכהן הגדול מאחיו החפץ חיים זלה”ה, דלכאו’ צדיק נסת”ר מדידיה אדידיה, דכאמור במשנ”ב סי’ רנ”ו העתיק את לשון הרמב”ם בהל’ דעות, ובספרו חפץ חיים בפתיחה בעשיין אות ו’ נקט כלשון הרמב”ם שבספר המצוות, ואילו בספרו אהבת חסד ח”ב סוף פרק ו’ הביא את הגמ’ בכתובות והעתיק בשתיקה יפה את לשון רש”י ז”ל, ובספרו שם עולם הנז’ שער החזקת התורה פט”ו מצד אחד צדיק עת”ק לשון הרמב”ם ללא חולק ומאידך כתב באותו פרק ממש דיסוד הדין של “ולדבקה בו” הוא החזקת תורה [דמלבד מה שהבאנו בשמו לעיל בענין המשיא את בתו לת”ח, עוד כתב שם באותו פרק וז”ל: “דאם הוא מהנה תלמיד חכם מנכסיו, עליהם נאמר ואתם הדבקים, וזוכה גם כן לתחיה, והכל משום דכל הזכות והמעלה שיש לתלמיד חכם עצמו כמו כן יש להמחזיקים בידי לומדי התורה.” עכ”ל]. וכן בספרו חומת הדת פרק י’ כתב וז”ל: “ואפילו עמי הארץ שיעמדו [בתחיית המתים] הוא גם כן רק בשביל שהחזיקו לתורה, כגון שהשיא בתו לתלמיד חכם או שהיה מהנה לתלמיד חכם מנכסיו כמו שאמרו חז”ל.” עכ”ל. וע”ז הדרך כתב שם בפרק י”ט. עיי”ש. ובכדי להעביר רוח תמיה”ה מן האר”ש צריכין לומר דס”ל להח”ח זלה”ה דליכא פלוגתא, דבשני דרכים יכול לקיים “ולדבקה בו”, דהיינו או ע”י קשר גופני – שמסתופף תחת כנפי הת”ח באופן שיוכל ללמוד ממעשיו, או ע”י שותפות רוחנית – שמחזיק תורה ובכך נעשה שותף בתורת הת”ח. דהצד השווה שבהם שמשיג שייכות לתורה בדרך כל שהיא. וכן משמע בספרו שמירת הלשון שער התורה פרק ח’, שכתב לכולי מילתא בחדא מחתא, וז”ל: “בא וראה גודל מעלת מחזיק התורה ומהנה לת”ח מנכסיו ומתקרב אליו, שמעלה עליו הכתוב כאלו מתדבק בשכינה כמו שאחז”ל בכתובות קי”א על הפסוק ואתם הדבקים בה’ וגו’.” עכ”ל. ואפשר דלמד כן משום דלשיטת הרמב”ם לא מתפרש יפה לשון “מנכסיו” אי לאו דיודה דיש אפשרות לקיים “ולדבקה בו” ע”י החזקת תורה. ומיהו כל זה דחיק ואתי מרחיק בלשונות הרמב”ם, וגם מדברי רש”י לא נראה כלל דמודה לרמב”ם דהרי טרח לפרש ענין הפרקמטיא דלא כפשטן של דברים (וי”ל), וגם בדעת הח”ח גופיה אם אמת נכון הדבר שהבין דכל הגדרים נכונים, א”כ למה זה ועל מה זה שבספרו שם עולם נצרך לפרש דגם המשיא בתו לת”ח הוא בגדר החזקת תורה. ולעת עתה צריך תלמוד.
[והתייצבו וראו גם במהרש”א בכתובות הנ”ל, ובדברי המהר”ל בנתיבות עולם נתיב התורה פרק ט’, שהתנבאו בסגנון אחד, דחז”ל הזכירו ג’ דרכי חיבור (המשיא את בתו, ועושה פרקמטיא, ומהנה מנכסיו) כיון שיש ג’ סוגי חיבור, בגופו בנפשו ובממונו, עיי”ש, וכל זה מינח ניחא טפי אם נאמר דליכא פלוגתא בין הראשונים כנ”ל, וכשיטת הח”ח, והבן כי קצרתי].
יצאנו למדין עכ”פ, דלפי שיטת רש”י והאחרונים הנז’, מה שאמרו חז”ל דהמהנה לת”ח מנכסיו מקיים מצות ולדבקה בו, פירושו שמחזיק (אם רב ואם מעט) ביד הת”ח שיוכל לעסוק בתורה, דעי”ז נעשים שותפים רוחניים בתורה שלמד הת”ח בגרמתו, וזוהי הדבוק בשכינה. ולקחתם מפרי האר”ש לפי שיטה זו, דבודאי מועיל לתת ממון ביד הגבאי, והגבאי יביא את הכסף לחכם מעבר לים, דבזה מקיימים שפיר “מהנה לת”ח מנכסיו” ו”לדבקה בו”. [ומסתברא נמי לשיטת זו, דעדיף לתת ממון לגבאי מאשר להזמין את הת”ח לסעודתו, כי בסעודתו התקין מחיה ומזון ליום אחד, ואילו בממונו זן ומפרנסם לחכם ולבני ביתו ימים רבים].
עוד רגע אדבר דיתכן דיש בכל זה שיטה שלישית בראשונים כמלאכים ז”ל, דצאינה וראינה בנועם לשונו של המאירי בסנהדרין שם, שכתב בזה”ל: “לעולם יהא אדם זהיר בכבוד תלמידי חכמים ומהנה אותם בכל מה שאפשר לו. דרך הערה אמרו כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ולמהנה תלמידי חכמים מנכסיו ועושה להם נחת רוח, אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה וגו’.” עכ”ל. ומשמעות רוח הדברים (אע”פ שאינו מוכרח), דדין “מהנה לת”ח מנכסיו” הוא לתת כבוד לחכם ע”י שמהנה אותו בכל מה שאפשר להנותו, והיינו דהדבקות בחכמים היא קניית מידת “מוקיר רבנן” שקונה בנפשו ע”י פעולותיו להעניק הנאה לת”ח בכל מה שאפשר (ונעשה גם בבחינת “רחים רבנן” כי הנתינה מולידה אהבה), כלומר ה”דבקות” היא בעולם הרגשות הפנימי של המעניק, שברגשותיו מתקשר בעבותות אהבה והערכה לתורה ולומדיה ע”י שמהנה לתלמיד חכמים, וזוהי הדבקות השכינה. ולכן חידש המאירי דבכלל המהנה הוא “ועושה להם נחת רוח”, אע”פ שאין בזה לא החזקת תורה (כרש”י) וגם לא היכי תמצי ללמוד ממעשיהם (כהרמב”ם), דהעיקר הוא לעשות פעולות הטבה לת”ח המחדירות בנפש המטיב הערכת תלמידי חכמים.
ואם כנים אנחנו בדעת המאירי ז”ל, יש להיכנס לבית הספק אם נכון להצריך לתת לת”ח באופן ישיר, דשמא עדיף לתת באופן ישיר משום דדוקא כאשר רואה למי נותן אזי דעתו מתקרבת אליו, ואולם מאידך, דבר נאה ומתקבל על הדעת הוא לומר, דכאשר נותן לגבאי שיחלק לחכמים בזה כבר נעשה נפשו קשורה לחכמים ודעתו קרובה אליהם, כי יודע שבזה מטיב עמהם אע”פ שלא הביט בפניהם של המוטבים, ולא עוד אלא דאדרבא, ע”י שנותן מבלי לראות למי נותן, ברגשותיו מתקשר למושג הכללי של “חכמים” ולא לחכם מסויים, ובזה הוא קרוב יותר לגדר דבקות בשכינה. ועיין. ומ”מ אמת אגיד דמעיקרא לא ברור כלל אם ניתן לדייק דבר וחצי דבר מדברי המאירי הנ”ל, דשמא מה שהזכיר המאירי זהירות בכבוד חכמים היא מילתא באפי נפשא, ולא הסבר למה שהזכיר בהמשך מעלת המהנה לת”ח, דמילי מילי קתני, ומה שמזכיר שני מעלות אלו כי הדדי, הוא משום הצד השווה שבהם שמטיב עם החכמים, וק”ל.
ענף ד’ – נ”מ מן האמור לענין אם יש מעלה לתת המעות ישירות בידי הת”ח
ובכן עלה מן האר”ש, דנחלקו הראשונים כמלאכים ז”ל באופן קיום מצות “ולדבקה בו”, דלשיטת הרמב”ם וסמ”ג והחינוך וספר הבתים, יש להזמין את הת”ח לסעודה אצלו בבית וכיו”ב, ולא סגי במה שנותן בידו ממון אפי’ שנותן באופן ישיר, ולשיטת רש”י ורבינו יונה והטור והתשב”ץ והאחרונים ז”ל יש לקיים ע”י שנותן ממון לת”ח ואין כל צורך לתת באופן ישיר, אלא יכול לתת ע”י גבאי שיעביר לת”ח הנמצא מעבר לים בארץ מרחקים. ולא מצינו כל מקור לומר שיהיה קיים גדר אמצעי, המצריך נתינת ממון באופן ישיר לחכם [וכ”כ מסברא דנפשיה הג”ר מיכאל פרץ נר”ו ממקסיקו בספר אהלי שם עה”ת פרשת וזאת הברכה, דהנותן כסף לת”ח אפי’ שנותן באופן ישיר אינו מקיים גדר מהנה לת”ח מנכסיו, ואולם נקרא מטיל מלאי לכיס ת”ח (גם אם נותן ע”י גבאי כמובן) דזוכה ויושב בישיבה של מעלה כדאיתא בפסחים דף ג”ן ע”ב]. והנה אמנם בפלוגתא דרש”י והרמב”ם, אנן קיי”ל כהרמב”ם (וראה נא בעניינו בספרי הדל ללקוט שושנים ח”א סי’ א’ עמ’ פ”ג ד”ה והן, ומשם באר”ה בס”ד), מ”מ מרן בשו”ע יו”ד סי’ רנ”ג סע’ י”א הביא לשון הטור, אלא דאי משום הא י”ל, דכיון דלא מפורש בלשון הטור דמקורו הוא מדין “ולדבקה בו” לכן הביאו מרן, כי סוף סוף הדין דין אמת דיש להחזיק בידי ת”ח גם ע”י פרקמטיא (ועיין נא בספרי הדל ללקוט שושנים ח”א עמ’ ע”ז ואילך, דדרך מרן השו”ע להעתיק לשון הראשונים מחמת עיקר הדין המוזכר בהם אע”ג דלא ס”ל כוותייהו בפרטים צדדיים, לכו חזו שם וראיתם את האר”ש מה היא, והכי נמי בנ”ד). אלא דהאידנא גם הרמב”ם יוד”ה יוד”ה דאין נכון כלל לקיים “ולדבקה בו” באופן שמזמין את הת”ח לסעוד אצלו, דבימינו אנו כמעט ואינו מן הנמנע שהזמנת הת”ח לסעודה תגרום לביטול תורה של ממש, כי יצטרך החכם לנסוע אליו ולהאריך בסעודה כתכסיסי הנימוסין של האורחים הנהוגים כיום, וא”כ יוצא שכרו בהפסדו חלילה, ואינו כפי שהיה מלפנים מישראל, שהדרך העיקרית לסייע לת”ח היתה ע”י שמאפשרים לו לאכול עם בני הבית כי לא היו קיימים כוללים מסודרים, והיה הת”ח סמוך על שלחן של בעל הבית בתמידות באופן שהיה כאחד מבני הבית, ולא נזקק להאריך בשיחה ובטקסי נימוסין אלא אוכל לשובע נפשו בזריזות הרצויה וחוזר לתלמודו. ולכן החפץ להנות לת”ח מנכסיו, בימינו אנו לא שכיחא אלא בהסתמך על שיטת רש”י דהיינו ע”י החזקת תורה (ואה”נ דגם בימינו אם בלא”ה מזמין את הת”ח עקב איזה שמחה כגון אירוסין ושבע ברכות וכיו”ב, אזי יהנהו מנכסיו ביד רחבה ויישב אצלו ויביט באורחותיו, ובזה מקיים שפיר מצות “ולדבקה בו” אליבא דכו”ע, דומיא דמעשה דאחאב עם יהושפט).
וכי תימא דעכ”פ עדיף לתת את התרומה ביד הת”ח באופן ישיר ולא ע”י מלאך ולא ע”י שליח כי בזה עכ”פ בא במגע עם החכם, ודומה במקצת לשיטת הרמב”ם ואם אינו מועיל עכ”פ לא מגרע, הא ליתא, דיש חיסרון של ממש בנתינה הישירה (עכ”פ אם הנתינה היא לת”ח נזקק), משום דעי”ז מתבייש החכם, וכפי שמצינו בכתובות דף ס”ז ע”ב בעובדא דמר עוקבא בענין המעלה של נתינת הצדקה בלי שיידע העני מי נתן, וכנפסק ג”כ ברמב”ם פרק י’ מהל’ מתנות עניים הל’ ז’ וח’ דנתינת צדקה לעני באופן שאינו יודע מי שם כספו באמתחתו עדיפא על נתינת צדקה באופן שיודע מי נתן [ואע”פ שהאברך מכיר את ראש המוסד שמעביר לו את הממון מידי חודש בחודשו, אינו מתבייש מכך ואינו מרגיש כנזקק, כי מקבל בצורת תשלום כביכול חלף אשר ישב חודש ימים בבית המדרש של אותו מוסד, והדברים ידועים במציאות]. וכי על כן הדעת נוטה לפקצ”ד, דכיון שהנתינה הישירה יש בה “ודאי” חיסרון ו”ספק” מעלה, עדיף לתת ע”י גבאי ולא ישירות. [ומהאי טעמא נמי אין לחוש למה שהסתפקנו לעיל בשיטת המאירי, דכאמור הצד הידור בזה הוא דחיק ואתי מרחיק]. ובפרט אם הגבאי איהו גופיה ת”ח (כמצוי לגבי שלוחי דרבנן המגיעים מארץ הקודש), דהרי במה שנותן ישירות לגבאי, סוף סוף מתעסק עם ת”ח, כך שאם יש מעלת “ולדבקה בו” בנתינה הישירה דוקא, גם בזה שנותן ביד גבאי ת”ח המעביר לחכמים אחרים לא נפיק מכלל “ולדבקה בו” (ושתים טובות עשה: מגיד מראשית, כי שימח את לב החכם הגבאי בראותו כי ה’ הצליח דרכו ולא היתה לריק יגיעו, וזאת שנית כי סוף סוף יגיע כספו לידי החכמים באמצעות הגבאי, ועי”ז גרם הנאה לכמה ת”ח באותו מעשה). ועוד חזי לאיצטרופי נמי מה שצידדנו בעניינו לבאר עפ”י דברות הגאון בעל המשנ”ב זלה”ה, דיתכן דגם הרמב”ם יוד”ה יוד”ה דעל ידי שמחזיק תורה בממונו, מקיים שפיר “ולדבקה בו”.
ענף ה’ – אם שייך דיני קדימה במצות “מהנה לת”ח מנכסיו”
ומעתה, בענין האם יש דין “עניי עירך קודמים” במעלת “מהנה לת”ח מנכסיו”, בזה מילתא תליא אם הנידון הוא בתוך ה”חומש” או מעבר ל”חומש”, ואפרש שיחתי:
א. דהנה מה שמקיים “מהנה ת”ח מנכסיו” בתוך מסגרת המעשרות (או אפי’ בתוך מסגרת החומש), בזה פשיטא דלא נפיק מכל גדרי הצדקה על כל דיניה (כיון דסוף סוף רוצה לקיים בזה גם מצות צדקה ולא רק מצות ולדבקה בו), וא”כ י”ל דשייך בזה דין “עניי עירך קודמים” [אלא דכל זה אילו הנידון היה אם לתת לעניי עירו בחו”ל או לעניי עיר אחרת בחו”ל, משא”כ לענין עניי ארץ ישראל, להלן ה”ן עוד נבי”א דבריו של מרן החיד”א וסייעתו סייעתא דשמיא ז”ל ד”עניי עירך” לא קודמין לעניי ארץ ישראל, וכי האידנא גם הב”ח והש”ך מודו ואזלי להוראה זו, כפי שיבואר כל זה להלן בעהי”ת].
ב. ובמה שמהנה לת”ח בממונו מעבר למסגרת המעשרות (וכ”ש מעבר לחומש), הרי כבר קיים חיובו למצות הצדקה (ולא עוד אלא ד”צדקה” בעלמא אסור לתת מעבר לחומש, ורק “החזקת תורה” ו”להנות ת”ח מנכסיו” הוא דשרי מעבר למעשרות וכנ”ל) וא”כ לא נאמרו בזה דיני קדימה, ואע”פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מיהא מצינו בכתובות דף פ”ה ע”ב [ונפסק בשו”ע חו”מ סי’ רנ”ג סע’ כ”ט] לגבי ההוא שכיב מרע דאמר נכסיי לטוביה, ושכיב, ובאו כמה אנשים אשר שמם טוביה לתבוע את הממון, ונפסק דאם אחד מהם הוא ת”ח הרי הוא קודם אפי’ לשכן ואפי’ לקרוב, ופרש”י שם ד”ה ת”ח קודם, דאדם מצדיק מעשיו בשעת מיתה ולכן מסתמא רצה להנות לת”ח מנכסיו עיי”ש, אלמא דלענין “להנות לת”ח מנכסיו” תלמידי חכמים קודמים לעניי עירך ואף קודמין לקרובי משפחה, ודלא כפי שנתבאר לענין דיני קדימה של הלכות צדקה. ומיהו כאמור ראיה לית לן בדא ויד הדוחה נטויה, דכיון דהתם מיירי אפי’ באופן שהשכן והקרוב אינם עניים, לכן אין צד מצוה לתת להם, משא”כ בת”ח דעכ”פ יש בו צד מצוה (שמהנה לת”ח) ולכן הוא דקודם. וע”ז הדרך דחה בשו”ת חכם צבי סי’ ע’, וגם הוכ”ח הוכי”ח כן דהא אמרינן התם נמי שכן וקרוב שכן קודם והא ליתא בצדקה. עיי”ש. וראה גם בחכמת אדם שער משפטי צדק כלל קמ”ה אות ד’ שנשאר בצ”ע בזה [וזיל קרי נמי בפרק המקבל דף ק”ח ע”ב בענין מכירת קרקע, דת”ח קודם לשכן ולקרוב. וגם שם י”ל כנ”ל]. ועכ”פ הדעת נוטה לומר דלא נאמר דעניי עירך קודמין לת”ח של עיר אחרת, אלא ב”מעשרות” או ב”חומש”, כיון דקדימה שייך רק בממון שעומד להיחלק, משא”כ נכסיו של אדם אינם עומדים לחלוקה אלא אם יתעורר רצונו לתת יתן כאשר יחפוץ וכאשר יעלה על לבו. ואם בדעתו וברצונו לתת תמיד מנכסיו לת”ח עד סכום מסויים, קרוב לומר דיתן לפי מה שמזדמן לפניו, דאם מזדמן לפניו להעניק לת”ח בני עירו – מעניק, ואם מזדמן גבאי צדקה המבקש ממנו להעניק לת”ח בני עיר אחרת – מעניק להם, והכל לפי רצונו וחפצו עד איזה סכום מוכן לוותר מממונו וליהנות לת”ח.
ומיהו בין הכי ובין הכי, אם כבר הורגל לתת למוסדות מסויימים ג’ זימנין נקטינן דנעשה לו כמנהג טוב וצריך להמשיך לתת להם אם לא ע”י התרת נדרים (אם לא שנתבאר שהיתה נתינתו בטעות מאיזה נימוק, וכגון שנתבאר שבאותו מוסד אין עושים מלאכתם נאמנה וכיו”ב, דעל דעת כן לא נתן), ומה גם דיש משווים גדרי הצדקה לגדרי מכירי כהונה, וזו סוגיא בפני עצמה וארוכה מאר”ש מידה, ואכמ”ל. ועיין שו”ת באר משה ירושלימסקי סי’ ב’ ושו”ת בצל החכמה ח”ד סי’ קס”א אות ד’.
הערות:
[1] וכי תאמר בלבבך, וכי מותר לאדם לתת יותר מחומש, כבר כתב בשיטה מקובצת לכתובות (כתובות דף נ’ ע”א ד”ה המבזבז), דלהחזקת תלמוד תורה מותר לתרום אפי’ יותר מ”חומש”. הביאו מרן החיד”א זצ”ל בברכי יוסף יו”ד סי’ מט”ר סקי”ג. וכן פסק הגאון בעל המשנה ברורה זצ”ל באהבת חסד ח”ב פרק כ’ סי’ ד’. וראה גם להגר”ח פלאג’י זלה”ה בספר צדקה לחיים אות קכ”ד, דנותן טעם לשבח להוראה זו, דהנה הא דתיקנו באושא דאין לבזבז יותר מחומש, היינו מחשש שמא יצטרך לבריות, משא”כ כשנותן לתלמוד תורה לא שייך כלל להאי חששא, וז”ל: “דלתלמוד תורה יבזבז יותר מחומש, יען זכות התורה משנה מזל לטובה, וברכת ה’ היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה.” עכ”ל. וע”ע לעטרת ראשנו מרן הראש”ל הגאון רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל בספרו ענף עץ אבות פרק ב’ עמ’ ק”ט, שפירש בענין “מרבה צדקה מרבה שלום”, שהכוונה היא שמרבה יותר מחומש לעמלי תורה, דמותר אפי’ לכתחילה, עיי”ש.
[2] וראה גם לרבינו מאיר המעילי ז”ל בספר המאורות על פסחים שם, דעל דברי הסוגיא דמטיל מלאי, הביא את הסוגיא דכתובות הנ”ל, ומשמע ג”כ דהבין דענין אחד הם, ויש לדחות.
[3] איברא דיש להתהלך ברג”ש, למה זה ועל מה זה שמרן הב”י הנ”ל בנה אצלו ציו”ן לדברי הגמ’ בברכות שהיא מילי דאגדתא, ולא לגמ’ בכתובות שהוא מקור הלכתי. ובפשטות י”ל דכיון דמסכת ברכות קודמת לכתובות לפי סדר התלמוד, וסוף סוף מוזכר בברכות דיש לעשות פרקמטיא לת”ח, בא לציו”ן מילי דברכו”ת. ומ”מ לא יבצר לראות בזה “רגליים לדבר” לומר דמרן הב”י נזהר עפ”י שיטת הרמב”ם הנ”ל דגדר “ולדבקה בו” איננו ע”י החזקת תורה כלל, ולכן לא ניחא ליה למרן לציין לסוגיא בכתובות דשם מפורש דמשום “ולדבקה בו” נגעו בה, ואילו הטור הרי עוסק לענין החזקת תורה ומצות צדקה. ועכ”פ לפי שיטת רש”י בודאי מובנים היטב דברי הטור, דגם דין “ולדבקה בו” הוא ע”י סיוע בהחזקת תורת החכם, אע”פ שאינו מדין צדקה.
