מקורות
הרמ”א סי’ תרצ”ה סע’ ד’ כתב שנשים חייבות במשלוח מנות ומתנות לאביונים. (והפר”ח שם סק”ד כתב דאין זה מחוור, דהא כתיב איש לרעהו, ואולם הפרמ”ג בא”א סקי”ד כתב על דבריו דלא דרשינן הכי וגם הן היו באותו הנס, ובשו”ת שאילת יעב”ץ ח”א סי’ ק”כ כתב ליתוב”י דעת”א מקושיית הפר”ח, דשאני הכא דכתיב איש למעוטי קטן, והגרעק”א בשו”ע שם סק”ג מיישב דאה”נ מדברי קבלה אינן חייבות אך בזמן מאוחר יותר כאשר תיקנו חז”ל קריאת המגילה לנשים תקנו גם משלוח מנות, ועוד ישובים נאמרו בזה ולא אשנה למסכת ארכי”ן זו כעת). והמג”א שם בסי’ תרצה’ סקי”ד (ובמשנ”ב סקכ”ה) כתב דלא ראה נזהרין שאשת איש שולחת משלוח מנות בעצמה, והעלה דאפשר דהיינו טעמא משום שבעלה שולח לכמה אנשים ומכוון גם בשבילה, ומסיק דמ”מ נכון להחמיר (פי’ נכון להחמיר שתשלח בעצמה – כן הבין החיי”א בדעת המג”א). ועכ”פ כבר העלו כל האחרונים להחמיר בכל זה, שנשים חייבות בכל מצוות הפורים, ובכלל זה משלוח מנות ומתנות לאביונים, וכ”כ מרן מלכא זלה”ה בחזו”ע.
ולכאו צ”ב, דאף כאשר נותנת מעצמה, כיצד מועיל, והרי מעשה ידיה לבעלה, ועפ”י רוב אין לה ממון משל עצמה (פרט לכמה מקרים מסויימים, אבל לא בסתמא).
והגרשב”צ רבינוביץ שליט”א בפסקי תשובות סי’ תרצה הערה עה’ כתב דאה”נ, דמה שכתב המג”א דמועיל דהבעל נותן עבור אשתו, מיירי כאשר הבעל מקנה לאשתו את המשלוח מנות או הכסף של מתנות לאביונים, דאי לאו הכי הרי מה שקנתה אשה קנתה בעלה ולא נותנת כלום. עיי”ש. ולכאו’ דברי הפסקי תשובות דחוקים, דיש בזה אוקימתא רבתה, וגם לא היה להם לפוסקים הקדמונים להעלים חידוש כזה.
ונראה דישנם כמה דרכים ליישב ולומר דלא צריך להקנות לאשה:
א) י”ל דבמשלוח מנות ומתנות לאביונים המצוה היא שיגיע למקבל ולא שיחסר מהנותן. ונחזי אנן: לענין משלוח מנות, ידועים דברי התרוה”ד ח”א סי’ קיא’ שהתקנה היתה לבל יחסר סעודת הפורים מכל איש ישראל, ולפ”ז בודאי דהעיקר הוא שיקבל, ואולם לדעת הרב מנות הלוי (ט, טז) דהתקנה היתה כדי להרבות אחוה וריעות, איכא לספוקי, דשמא כדי להרבות בריעות (ריעות טובא כאשר לכך שאפו חז”ל בתקנתם) המקבל צריך לדעת שהנותן החסיר מהונו לכבודו, ואולם י”ל לאידך דהעיקר הוא שמראה שמחבב אותו ומהנה אותו במיני מאכל ותו לא מידי. וע”ע להלן סימן ג’ שנרחיב בביאור שני הדעות הללו (ושם ה”ן עוד נבי”א מח’ הרמ”א והפר”ח לאידך גיסא ממש, היכא דנחסר מהשולח אך לא קיבל המקבל), וגם נביא דעת הרמב”ן והריטב”א שכתבו נימוק אחר לדין משלוח מנות, ומכל המתבאר שם תהא נ”מ גם לכאן, לכו חזו שם דברים שבכתב. ופוק חזי נמי מש”כ בשו”ת מהר”ש ענגיל ח”ז סי’ יד’, ודו”ק. והבט נא וראה לידידינו הרה”ג ר’ אלחנן פרץ שליט”א בקו’ חוקת הפורים במחלק המאמרים סי’ א’ בשם הגרח”פ שיינברג זצ”ל, דלא מהני לתת משלוח מנות מן ההפקר. עיי”ש. וכבר חקרו האחרונים גם לענין משלוח מנות בפירות שביעית (אלא דשם ישנם כמה נידונים נוספים, וכגון איסור הנאת הנותן, שפורע חובו בשביעית), ועיין צפנת פענח על הרמב”ם פ”ב מהל’ מגילה הט”ו, שו”ת תורה לשמה סי’ קצג’, שו”ת שבט הלוי ח”ז סי’ קפג’, ושו”ת מנחת יצחק ח”ז סי’ ז”ן, ושו”ת להורות נתן ח”י סי’ ז”ן, ושו”ת משנת יוסף ח”א סי’ ז”ך, חשוקי חמד מגילה דף כא ע”ב, דרך אמונה הלכ’ שמיטה פ”ו סקכ”א, ילקו”י מצוות התלויות בארץ ח”א עמ’ תכג’, שלמי מועד עמק רפה’, ושאר אחרונים שלמים וכן רבים הלא בספרתם, ואכמ”ל. ולענין מתנות לאביונים, לכאו’ תקנה זו נתקנה כעין גדרי צדקה (אם כי אין זה ברור וכפי שארמוז בקצרה בהמשך), ובהיות כן, מילתא תליא בחקירה אם במצות הצדקה העיקר הוא שהעני מקבל, או העיקר הוא שהעשיר נותן, ומהרי”ט אלגאזי בבכורות אות סז’ הביא מח’ ראשונים כמלאכים ז”ל כעין זו לענין מעשר, עיי”ש. וידועים דברי התוס’ דף ח’ ע”ב ד”ה צדקה, דלא מקרי צדקה אלא בדיהיב מדיליה. וכ”כ בתוס’ הרא”ש בגיטין דף לז’ ע”א. וכ”כ הריטב”א בשבועות דף מב’ ע”א. [ואחד מבחירי בית מדרשנו, הגר”א סעדה שליט”א מח”ס חקור דבר, העירני שניתן להשוות דין מתנות לאביונים לחיוב מחצית השקל, ומבואר במסכת שקלים פ”א מ”ו דמועיל לתת מחצית השקל עבור חבירו, עיי”ש]. ברם י”ל דהכא שאני, דהנה במג”א סי’ תרצ”ד סק”א הביא דברי שו”ת מהרי”ל והשל”ה הקדוש דאין לתת מתנות לאביונים מכספי מעשר, וכתב ע”ז בשו”ת כתב סופר חיו”ד סי’ קיב’ דיש לפקפק, דאין חיוב מתנות לאביונים כשאר צדקה שצריך להחסיר מכיסו, רק לשמח ביום פורים נפשות אביונים, וכיון ששמחה הוא לאביון כשיתן לו, ולא איכפת לן שהנותן מצידו לא החסיר ממון על המצוה, עיי”ש. וכ”כ בשו”ת שיח יצחק סוף סי’ שעט’. וראה גם בספר דברי חן על הרמב”ם הלכות מגילה סי’ ז”ן, ובשו”ת ציץ אליעזר ח”ט סי’ א’ פ”ב ד”ה וראיה. ואכן ראה נא בעניינו להלן סימן ג’, דלדעת הרמב”ן והריטב”א, מצות מתנות לאביונים, כמו משלוח מנות, הוי מדין שמחה ולא מדין צדקה גרידתא. ויש להרחיב טובא בכל פרט ופרט מהנ”ל, אך תמנ”ע היתה לעסוק בכל זה מחמת דוחק השע”ה.
ב) תועיל הנתינה מדין עבד כנעני (הבאנו את השיטות בספרי הדל שושנת העמקים על חו”ק שורש א’ סימן ב’ ענף א’, לכו חזו שם וראיתם את האר”ש מה היא, ואז יתבהרו הדברים שנכתבו כאן בקצרה ממש), דבגמ’ אמר רבא “וכן לענין ממונא” (ומיהו הרי”ף והרא”ש השמיטו מימרא דרבא, והר”ן כתב בדעת הרמב”ם שגורס דדברי רבא הם לענין ערב ולא לענין עבד כנעני). ודעת הרא”ש דהיינו כפשוטו ממש, דנתינה של ראובן מועילה עבור שמעון אע”פ שהוא לא מדין שליחות. ובקצות החושן נקט דשייך כן אפי’ לגבי הסודר של קנין חליפין, ובמחנה אפרים הבין דשייך כן אפי’ לענין שכירות עבור עכו”ם. ברם דעת הרמב”ם דשאני התם דהאשה מתקדשת בההיא הנאה (ומה שנזקק לדין עבד כנעני, צריכין לומר דהוא משום דכיון דהבעל לא פעל את ההנאה מעצמו, חסר ב”כי יקח”, ומדין עבד כנעני לומדים דפעילות הזולת מחמתו מועילה כפעולת עצמו). ולפ”ז אין ללמוד לנ”ד (אי לאו דנפרש דבריו כהגרי”ז). ושיטת רש”י דחל מדין שליחות, דס”ל דשלוחו של אדם כמותו מועיל לענין זה (וצ”ל דמה שמתחדש בעבד כנעני היינו דאין צריך שיחסיר מכיסו, כמפורש בלשון רש”י. א”נ כמו שפירש הגר”ש רוזובסקי, דגם רש”י מבין דין עבד כנעני כפשוטו, ומה שכתב שהוא שליח זה כדי שהכסף יחשב כ”כסף קידושין”). וגם הכא בנ”ד י”ל דמועיל מדין שליחות, אלא דלפ”ז יתכן דיצטרך האשה למנות את הבעל שליח, ואולם י”ל דמספיק שיודעת שהוא נותן במקומה[1], דאנן סהדי שנעשה שליח ממנה גם בלי שיחשבו ע”ז וכהיסוד של הרא”ש בדין “טבעת שאולה” (דחידש הרא”ש דמי שעושה מעשה שיודע שיש לו משמעות הלכתית, מכווין שיהיה על דעת חז”ל, באופן שיחול אפי’ באופנים שהוא איננו מבין בהם, וכגון המשאיל טבעת לחבירו כאשר יודע שצריך את הטבעת כדי לקדש בה אשה, הרי זה מתנה ע”מ להחזיר, כיון שהנותן נותן על דעת שיהיה מועיל לפי חז”ל – ראה נא בספרי הדל שושנת העמקים כרך “חופה וקידושין” עמ’ ה”ן, ומשם באר”ה). ודעת הריטב”א דדין עבד כנעני הוא כשלא עושה כן בתורת שליחות, אך אם עושה בתורת שליחות מועיל, דשלוחו של אדם כמותו אף לענין ממון, ואזיל לשיטתו דס”ל דחצרו של שליח קונה למשלח. [ובשערי יושר מיאן לקבל הבנה זו בריטב”א, דנכסיו של השליח ודאי לא נחשבים של המשלח, אלא המעשה מתייחס בשלמותו, כלומר השליח מקדש לעצמו והקידושין מתייחסים למשלח]. ומבואר בזה יסוד גדול, דמה דמועיל מדין עבד כנעני היינו דכל שנותן מחמתו הוי כעין שליחות. ולפ”ז בנ”ד יועיל בכל ענין.
ומ”מ צאינה וראינה להגאון מהר”י מליסא זלה”ה בתשובה שהיא ל”ו נדפס”ה בשו”ת חמדת שלמה חיו”ד סי’ לב’, שהעלה דבמתנות עניים לא מהני נתינה מדין עבד כנעני, דנהי שלענין קנינים נתחדש דינא דעבד כנעני דאדם יכול ליתן באופן שחלות הקנין נחשבת של חבירו, מ”מ לענין מתנות עניים שבא לצאת ידי מצוה, הרי המצות היא בעצם הנתינה ולא יועיל לכך עבד כנעני שאינו אלא דין בהתייחסות הקנין, עיי”ש. ויש לחלק.
ג) כאשר הכסף של האשה מגיע ליד העני (או כאשר המשלוח שלה מגיע ליעד), האשה קונה “באים כאחד” כדאמרינן לגבי גט בטור אה”ע סי’ קכ’ בשם הרמ”ה, עיי”ש. ומהני עפ”י היסוד של טבעת שאולה של הרא”ש שהזכרנו לעיל, דגם כשאין יודעים באיזה אופן צריך שיהיה הקנין כדי שיועיל, כל הנותן נותן על דעת חז”ל וממילא הכל חל באופן המועיל יהיה בדרך שיהיה.
ד) כיון שחז”ל תיקנו חיוב על האשה, ממילא תיקנו גם שנחשת כבעלים לענין זה, דומיא דהסברא שכתב בשו”ת שבט הלוי (ועוד אחרונים) לענין “להשתתף בפרוטה” בנרות חנוכה, דכיון שתיקנו חז”ל להשתתף סגי בהכי ואי”צ קנין, דחז”ל מקנין.
ה) ובעוה”ש סי’ תרצד’ סע’ ב’ כתב דמועיל מה שהבעל נותן עבור אשתו, משום דאשתו כגופו. וצ”ב דא”כ כל המצוות יכול הבעל לעשות במקום אשתו.
והפרי מגדים בסי’ תרצה’ א”א סקי”ד כתב דאה”נ מה שכתב הרמ”א דאשה חייבת במשלוח מנות ומתנות לאביונים, היינו דוקא אלמנה ובתולה וכיו”ב שאין רשות בעלה עליה, אך כל שהיא סמוכה על שלחן בעלה אין לה חיוב לתת כיון שכל מה שיש הוא מבעלה (ודלא כהמג”א שכתב להדיא דנראה דהדין האמור ברמ”א הוא גם באשת איש). וכ”כ בעל החוות יאיר בספר מקור חיים הנדמ”ח על סי’ תרצה’. וכ”כ בשו”ת חת”ס חאו”ח סי’ קצו’, אלא דשוב כתב לתלות במח’ התרוה”ד והרב מנות הלוי בטעמא דתקנתא דמשלוח מנות (ע”ע בדברינו להלן סימן ג’). ועל זה הדרך בשו”ת שבות יעקב ח”א סי’ מא’ כתב דדרשינן מהפסוק “איש לרעהו” דדוקא דומיא דאיש דיש בידו לתת, ונ”מ דגם אשה שיש לה ממון מעצמה (כגון שנתנו לה ע”מ שאין לבעלה זכות בו) מחוייבת (משא”כ אם לא נתנו לה מעיקר אינה מחוייבת), וזו כוונת הרמ”א. ובברכי יוסף סי’ תרצה’ סק”ח תמ”ה תמ”ה קרא עליו, דהשבות יעקב הבין שכבר בימי מרדכי היתה תקנה שמעשה ידיה לבעלה, ואילו ברמב”ם משמע שסנהדריה גדולה תיקנו זאת. ומשמע דהברכי יוסף מסכים לעצם ההנחה שבשבות יעקב דאשה שכל ממונה של בעלה אין לה אפשרות מעשית לתת משלוח מנות, ועם זאת לא כתב דדעתו לפטור את האשה (ובהגהות פאת דוד הבין דאה”נ דעתו לפטור), וצ”ע. וע”ע בשו”ת בית שערים חלק אורח חיים סי’ שפ’, ובשו”ת שבט סופר אורח חיים סימן כג ד”ה ועיין בחתם.
כ”ז כתבתי בעניי כחותה על הגחלים, ללא חיפש מחיפוש בספרן של צדיקים, ועוד חזון למועד בעהי”ת.
[1] ובלאו הכי יש לומר דצריכה עכ”פ לדעת, עפ”י נימוקו של הרב מנות הלוי דהמשלוח נועד כדי להרבות שלום וריעות, וכעין שכתב בשו”ת כתב סופר סי’ קמא דלא מהני משלוח מנות בעילום שם מהטעם הנ”ל, וכ”כ בשו”ת נחלת בנימין סי’ קלו’, וע”ע בשו”ת התעוררות תשובה ח”ג סי’ תצח’, ובשו”ת יביע אומר ח”ט חאו”ח סוס”י עא’, ובשו”ת באר שרים ח”ב סי’ כג’ אות ב’, ובספר שלמי מועד עמ’ רפג’, ושאר אחרונים רבים ועצומים, וכעת לא אצא לחופש”י בהאי מילתא [איברא דיש לחלק, דהיכא דהמקבל מיהא יודע מי נתן, נוצר חיבה וריעות מצדו עכ”פ]. ומה שנקט המגן אברהם הנ”ל, דיועיל שהבעל יתן ויכוין עבור אשתו, כבר כתב בספר הליכות ביתה סי’ כד’ הערה נה’ בשם הגרש”ז אוייערבאך זצ”ל, דהמג”א מיירי בגוונא שהבעל מודיע לה שנתן עבורה, דכיון שמשלוח מנות הוא כדי להרבות באהבה וריעות (וכחד טעמא) צריך שהנותן והמקבל יידעו מזה. ולענין מתנות לאביונים י”ל דאי”צ שהאשה תדע, וכמו שמצינו בערוך השלחן סי’ תרצו’ סע’ ג’ שצידד דמועיל מה שבני ביתו נותנים מתנות לאביונים במקומו (ומשמע שם דהיינו גם בלי ידיעתו ברגע הנתינה, משום דזכין לאדם שלא בפניו).
