כיצד מותר לברך על ספירת העומר, אחרי שכבר שמע ברכת החזן וענה אמן

מקורות:

מתוך ספרי הקטן ללקוט שושנים ח”ו: בב”י או”ח סי’ ריג’ דף קצא’ ע”א כתב מילתא חדתא בדין שומע כעונה וז”ל: “ומ”ש רבינו שיוצאים בשמיעתן שמכוונים אליו, דמשמע שצריך שיתכוין לצאת, וכן מש”כ הרמב”ם כל השומע ברכה וכו’ ונתכוין לצאת בה י”ח יצא, אתיא כמ”ד מצוות צריכות כוונה, ולדעתו ה”נ צריך המברך להתכוין להוציאו כדאיתא בסוף פרק ראוהו בית דין (ראש השנה דף כט’ ע”א), דאילו למ”ד אין צריכות כוונה אע”פ שלא נתכוין לצאת וגם חבירו לא נתכוין להוציא כיון ששמע יצא, כדאיתא התם.” עכ”ל. [ומה שסיים הב”י “כדאיתא התם”, ככל הנראה כוונתו רצויה לסוגיא שבדף כח’ ע”א, אלא דהדוחה ידחה, דשם מיירי לענין שופר ולא לענין דין “שומע כעונה”[1], ומה שמביאה הגמ’ שם ראיה ממתניתין לגבי “קול מגילה”, בלא”ה למסקנא מיירי שכיוון לצאת, אם כי דמות ראיה מיהא איכא מה”הנחה” דנקיט ואזלא בסלקא דעתא, אי לאו דנימא דנקיט לה כדי נסבא ועיקר כחה של ההוה אמינא היא מחמת השופר ולא מגילה, עיי”ש היטב]. ושר המסכי”ם לדברי הב”י איהו מור”ם ז”ל בד”מ סק”ב (ועיין בד”מ הארוך אות ב’).

והנה אם לכו ונלכה לאור דברות הב”י הנ”ל, הוה לן למימר לענין דינא, דמי ששמע ברכה מפי חבירו (וכגון ששמע הש”ץ מברך על ספירת העומר), אע”פ שלא התכוין לצאת י”ח, אינו יכול לחזור ולברך, משום ספק ברכות להקל, דשמא הלכה כמ”ד מצוות אינן צריכות כוונה, וכאשר נפסק כעי”ז בשו”ע או”ח סי’ תפט’ סע’ ד’, וז”ל: “מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה יאמר לו אתמול היו כך, שאם יאמר לו היום כך וכך אינו יכול לחזור ולמנות בברכה.” עכ”ל, והלא כל האר”ש לפניך דמרן חשש בדיעבד לשיטות דמצוות אינן צריכות כוונה, משום סב”ל^[2]. וע”ע בהמשך מילתין מאי דאיכא למידק מלשון מרן בשו”ע או”ח סי’ ו’ סע’ ד’ לגבי מנהג אשכנז בברכת נטילת ידיים.

ובטרם קו”ל, אמת אגיד דמה שכתב מרן בביתו הנ”ל (דלמ”ד מצוות אינן צריכות כוונה, גם דין “שומע כעונה” לא בעי כוונה), הינם דברים מחודשים טובא מסברא. חדא, דאזיל דלא כמו החילוק שהזכיר בב”י סי’ תקפט’ בשם תלמידי ר”י דמצוה שנעשית ע”י אמירה בלבד בעי כוונה גם למ”ד מצוות אינן צריכות כוונה (אלא א”כ נפרש כמו שכתבו הרב נחלת דוד לברכות דף יג’ ע”ב ד”ה הר”י, והרב עמק ברכה פומרנצ’יק עמוד ט’, והרב אבי עזרי פ”ב מהל’ קר”ש הל’ א’ ד”ה והנראה בביאור, ועוד אחרים, ואכמ”ל).

ותו, דלכאו’ חידושו של מרן הב”י תלי וקאי בשני הגדרים המפורסמים שנאמרו לענין “שומע כעונה” (הבאתים בשם אמרם בספרי הדל שפתי שושנים עמ’ רלז’ ד”ה ולפום, עיי”ש), דהרי אם שומע כעונה מהני משום דהשמיעה מהניא כאחד ממיני הדיבור, א”כ אכן מקום יש בראש לומר דכיון ששמע, כבר יצא י”ח למ”ד מצוות אינן צריכות כוונה. משא”כ אי נימא דגדר שומע כעונה הוא, דע”י השמיעה, אמירתו של הזולת מתייחסת לשומע, הרי לענין זה קרוב הדבר לומר דלא מספיק ש”מצוות אינן צריכות כוונה”, כי הרי השומע לא פעל את מעשה המצוה בעצמו אלא יש צורך לייחס אליו את המצוה שקיים חבירו, ובכדי לייחס י”ל דיש צורך ברצון חיובי (“כוונה לצאת”) אף למ”ד מצוות אינן צריכות כוונה. וישנו גדר שלישי בביאור דין ד”שומע כעונה”, פחות מפורסם, והוא ד”שומע כעונה” מהני מדין שליחות (וכפשטות לשון המשנה ברכות דף לד’ ע”ב, ועיי”ש בפירוש תלמידי רבינו יונה. וכן דעת הב”ח באו”ח סוף סי’ תלד’. ועיין בשו”ת חלקת יואב ח”א חחו”מ סי’ ג’ ד”ה נחזור, ובשו”ת חסד לאברהם תאומים תניינא חאו”ח סוף סי’ ח”י דף י”א ע”א, ועוד^[3]. ואם אכן שומע כעונה מדין שליחות, א”כ הרי שליחות אינה נעשית מאליה לכו”ע (אם לא במקום אומדנא, כדין אב המקדש עבור בנו לאחר גילוי דעת דניחא ליה), ובעינן רצון שני הצדדים. ובאמת, בערך השלחן טייב או”ח סי’ ס’ סק”א וסי’ ריג’ סק”ז, ובמחצית השקל סי’ רעא’ סק”ב, ועוד אחרונים חביבים^[4], כתבו דבדין שומע כעונה לכו”ע מצוות צריכות כוונה, משום דאינו מקיים המצוה מעצמו אלא ע”י חבירו, ודומה לשליחות דבעי כוונה לעשותו שליח. וזה דלא כהחידוש של הב”י הנ”ל. וגם דלא כהב”י בסי’ קיט’ דף קצה’ סוף ע”א לענין ברכת הגומל, עיי”ש. אולם בב”י או”ח סי’ קצג’ דף קע’ ע”ב ד”ה ומ”ש רבינו, הזכיר מעין המאור”ה הנ”ל בשם הסמ”ג, עיי”ש. ברם הבט נא מה שכתב הרב שבילי דוד בכללי ברכות כלל ג’ פרק א’ סוף אות ו’, ודו”ק.

ומ”מ בין הכי ובין הכי, לענין דינא הרי קביעתו של מרן בב”י סי’ ריג’ הינה ברורה לפנינו (ואיכא סמוכין לעד מפרק ראוהו בי”ד וכנ”ל), דלמ”ד מצוות אינן צריכות כוונה, השומע ברכה מפי חבירו – הרי זה יצא ידי חובה גם אם לא כיוונו לכך. והתמיהה בזה בוקעת ועולה מאיליה, דהרי לכאו’ לא נהגו כן. [וכאמור, נהי דקיי”ל מצוות צריכות כוונה, מ”מ דעת מרן דבברכות יש לחוש למ”ד דאינן צריכות כוונה, וכנ”ל]. ובשלמא היכא דשמע ובא ברכה מפי חבירו ולא “הקשיב” לברכתו כלל, יתכן לדמות להא דאיתא בגמ’ בר”ה דף כח’ ע”ב דאם שמע שופר וסבור היה שזהו חמור לא יצא י”ח לכו”ע (אפי’ למ”ד מצוות אינן צריכות כוונה), כיון שעכ”פ צריך לתת דעתו “לשמוע”. אך מה נענה על מעשים שבכל שנה ושנה שהקהל שומע ברכת “על ספירת העומר” מפי הש”ץ וחוזרים ומברכים בעצמם, ושם הרי נתנו דעתם לשמוע ורק שלא כיוונו לצאת.

ואכן צאינה וראינה למרן בשלחנו הטהור או”ח סי’ ריג’ סע’ ג’, שנקט לכאו’ דגם בדיעבד אם לא נתכוונו המברך והשומע, לא יצא ידי חובתו אפי’ בדיעבד, וחוזר ומברך, וז”ל: “אין יוצא ידי חובתו בשמיעת הברכה אלא א”כ שמעו מתחלתה ועד סופה, ונתכוין לצאת בה ידי חובה, והמברך נתכוין ג”כ להוציאו ידי חובתו.” עכ”ל. וה”ן נסתר מחמת”ו ממה שביאר בב”י (הנ”ל), דהאי דינא תליא וקיימא בפלוגתא אי מצוות צריכות כוונה אי לאו^[5]. ועיין להרב עולת תמיד סי’ ריט’ סק”ד שכבר התקשה מעין זה. [ומה שכתב ליישב מהר”ם כרמי זלה”ה במאמר מרדכי סי’ ריט’ סק”ז, צל”ע מהא דסי’ תפט’].

ובספר ברכת ה’ להגר”מ לוי ז”ל יצא ליישב דמרן בשלחנו אשר לפני ה’ הד”ר הוא לכל חסידיו ממה שביאר בבית יוסף, דכשחיבר השלחן ס”ל למרן דגם למ”ד דאין מצוות צריכות כוונה שאני דין שומע כעונה דבעי כוונה, כיון דאינו עושה שום מעשה מעצמו כי אם שומע חבירו ותו לא. והא דבספירת העומר יצא בדיעבד היינו משום דאיהו מעצמו הוציא מפיו ולא זולתו.

אך לולי שאיני כדאי הוה אמינא לפק”ד דאין שיעור כדי שביעה לסמוך על ישוב זה, דהרי כל האחרונים הגיעו לפרק המני”ח הנחה דמרן מלכא לא חזר ממה שביאר בב”י לתלות דין כוונה בשומע כעונה בפלוגתא הנ”ל, כאשר עיני כל תראינה במגן אברהם סי’ ריט’ סק”ח (עיין במחצית השקל שם, ובהגהות רע”א על המג”א שם), ובהגהות רע”א סי’ ריג’ סע’ ג’, ובתורת חיים שם סק”י, ובספר דברי צבי הירש שם סע’ ג’, ובמאמר מרדכי הנ”ל, ובחסד לאלפים סי’ ריג’ אות ג’, ובספר פלאים (תוספת שבת) סי’ ריג’ סע’ ג’, ובשבילי דוד בכללי ברכות כלל ג’ פרק א’ אות י’, ושאר ספרים, ולא הזכרתי אלא מעט מזעיר, דאכמ”ל. וגם הרב ערך השלחן טייב סי’ ריג’ סק”ז דיצא לחלק ולומר דשאני דין שומע כעונה דלכו”ע בעי כוונה, למד דמרן לא חזר מביאורו בב”י, אלא דהרב ערך השלחן איהו תנא ופליג (כדרכו בקודש) מחמת הסברא הנז’. וגדולה מזו בקודש חזיתיה בערך השלחן טייב או”ח סי’ רצו’ סק”ב שכתב לדייק ממרן בשו”ע (שם סע’ ז’) דחושש שמא יוצא י”ח שומע כעונה גם היכא דלא מכוין, כהשיטות דמצוות אינן צריכות כוונה, עיי”ש.

ובר מן דין הלב מהסס לומר דמרן הוא בעמוד והחז”ר, דכלך הבט בספרי הקטן ללקוט שושנים ח”א סי’ ב’ עמוד קעד’ בהערה אות יט’ דהבאנו מהפוסקים כלל”א נמרצת דרק היכא דאין שום דרך להשוות דברי השו”ע עם הנתבאר בב”י אזי אמרינן דמרן זיע”א לא הלך כפעם בפעם והדר תבריה לגזיזיה, משא”כ היכא דניתן ליישב ולקיים את דברי השו”ע באופן דמשנה לא זזה ממקומה, הכי עדיף טפי, אע”ג דיש בתירוץ מן הדוחק, עיי”ש.

ועלה במחשבה תחילה לפי רגע, דבדוחק י”ל דמה שכתב מרן בשו”ע סי’ ריג’ סע’ ג’ “אין יוצא ידי חובתו” היינו דכן הוא מדינא דכיון דקיי”ל מצוות צריכות כוונה א”כ לא יצא, וסמך מרן ידו על המתבאר בב”י דמ”מ אסור לו לחזור ולברך מעצמו משום סב”ל. ועל פי הדברים האלה איכא ליתובי דעתא ג”כ מתמיהה נוספת, דהנה האחרונים (פרמ”ג או”ח סי’ קכד’ במ”ז סק”ד ד”ה ועדיין, מטה יהודה עייאש סי’ מו’ סק”ט, מאמר מרדכי סי’ קכד’ סקי”א, פקודת אלעזר ן’ טובו סי’ ריג’ ד”ה וצל”ת, ועוד רבים) המה ראו כן תמהו דמרן בסי’ קכד’ (בב”י) ובסי’ ריג’ סע’ ג’ (הבאנו לשונו לעיל) נקט דלא יוצא ידי חובה היכא דלא שמע כל הברכה אע”פ שענה אמן, משא”כ בב”י סי’ מו’ נקט דשפיר מהני עניית אמן לצאת ידי חובתו הגם דלא שמע הברכה וכדאשכחנא בביהכנ”ס דאלכסנדריה של מצרים. [ועיין מש”כ בזה מורי חמי שליט”א בספר נתיבות החיים ח”ד סי’ מו’ אות ט’]. ולדברינו א”ש דמה שכתב מרן בסעיף דידן דלא יצא י”ח אין פירושו דאף בדיעבד אין להתחשב בשיטת החולקים כאילו הם דחויות לגמרי [כאשר רצה לומר הרב מאמר מרדכי סי’ ריט’], אלא דמעיקר הדין קיי”ל כהשיטות דלא מהני עניית אמן כל זמן שלא כיוונו השומע והמברך ושמע כל הברכה כולה (וכן מוכח בב”י סי’ קכד’). ועל כן בסי’ מו’ דשם איירי לענין השלמת ק’ ברכות דקיל טפי (וי”א דאינו אלא מידת חסידות ולא חיוב) שפיר יש לסמוך על שיטת המקילים דא”צ לשמוע כל הברכה, דהרי אין שיטה זו דחויה לגמרי.

אולם אחרי שובי נחמתי, כי האי פירושא אין לשון השו”ע סובלתו, דהרי בכמה דוכתי הפוסקים נוקטים לשון “יצא” מחמת סב”ל אע”פ שמשורת הדין לא היה לנו לפסוק כשיטת הראשונים דס”ל יצא. ועוד בה, דאי כדברינו, עדיין לא נושענו מהקושיא על המנהג, דנמצא דמי ששמע ובא איזו ברכה מחבירו וגם הוא היה צריך לברך זאת הברכה, אסור לו מעתה לברך מעצמו, משום סב”ל, וכאמור לא נהגו כן. ונהי דבאמת הגר”ז ז”ל בשו”ע דיליה סי’ ריג’ סע’ ד’ כתב כן [וז”ל: “ולדברי האומרים שמצוה של דבריהם א”צ כונה אע”פ שלא נתכוין המברך להוציאו וגם הוא לא נתכוין לצאת בה יצא, בין בברכה אחרונה בין בברכה ראשונה, כגון מי שנטל פרי בידו לאכלו או מצוה לעשותו, וקודם שהספיק לברך שמע ברכה זו מפי אחר המברך לעצמו, אין צריך לברך. ויש לחוש לדבריהם ויזהר שלא ליכנס בספק ברכה לבטלה”. עכ”ל. וחשש לדבריו הרב ברכת הבית איינהורן בכמה דוכתי בספרו, וכגון בח”ב שערי ברכה שער ד”ן סק”ז ושער סב’ סק”א], מ”מ הלא פוק חזי מאי עמא דבר, דלא שמענו ולא ראינו למי שיזהר בזה.

ובאין אומר ואין דברים, דרך אחרת היתה עמי בביאור דעת מרן מלכא זיע”א. דהנה מה שכתב מרן ברוח קדשו בבית יוסף הכל שריר וקיים לדינא, דיוס”ף הוא המסבי”ר דלפי המ”ד דאין מצוות צריכות כוונה – מהני שומע כעונה גם בלי כוונה. אלא דכל זה הוא הלכתא גרידא ללא סברות צדדיות, אך בנוגע למעשה אשר יעשון (שהוא עניינו של חיבור השו”ע) איכא אומדנא דסתם בני אדם לא ניחא להו לצאת בברכות אחרים, דהרי עדיף שכל אחד יברך לעצמו וכדאיתא בריש פרק שלשה שאכלו דף מה’ ע”ב ובשו”ע או”ח סי’ קצג’ סע’ א’^[6]. וידועים דברי התוס’ בסוכה דף לח’ ע”ב ד”ה שמע ולא ענה, דאע”ג דשומע כעונה מ”מ מצוה מן המובחר לברך בעצמו. עיי”ש ראיותיהם. ומצוה בו יותר מבשלוחו. וכיון דהוי כמכוין שלא לצאת לפיכך גם למ”ד מצוות אינן צריכות כוונה – לא יצא י”ח^[7]. ואפי’ שהמברך כיון להוציאו, לא מהני, דהרי סוף סוף השומע מכוין שלא לצאת.

וכי תאמר בלבבך, דאין שום אומדנא שאין רצון האדם לצאת בברכת חבירו, דהרי קיי”ל כבית הלל בברכות דף ג”ן ע”א לגבי נר של הבדלה, דאחד מברך לכולם משום “ברוב עם הדרת מלך” (וכנפסק בשו”ע סי’ רח”ץ סע’ יד’)^[8], והכי נמי תנינן בתוספתא בברכות פ”ו מ”ו: “היו כולם עושים מצוה אחת, אחד מברך לכולם” ע”כ. אען ואומר דמרן ז”ל אזיל לשיטתו, דכבר כתב בשו”ע או”ח סי’ ו’ סע’ ד’ דהמנהג שכל אחד מברך ברכותיו לעצמו [וראה גם להרב החבי”ב זלה”ה באו”ח סי’ ח’ בהגה”ט: “יש נוהגים שעומדים כמה אנשים להתעטף בציצית וכל אחד מברך לעצמו, וזה הוא המנהג שלנו.” עכ”ל], וטעם המנהג י”ל כמש”כ המשנ”ב בסי’ ח’ סקי”ג, דחוששין שמא המברך אינו בקי לכוין יפה יפה להוציא האחרים י”ח (ואינו כזמן הש”ס דהיו בקיאים היטב וליכא להאי חששא)^[9]. ופוק חזי גם בשו”ע או”ח סי’ נט’ סע’ ד’, דברכת יוצר אור יש לכל אחד לומר לעצמו, ולא לצאת י”ח באמירת הש”ץ, וטעמא דמילתא מפורש יוצא מפי הרא”ש בתשובה כלל ד’ סי’ יט’ ובטור שם, דהחלו לנהוג כן מחשש פן לא יכוין השומע כל כך ויפנה לבו לדברים אחרים, איש כחלומו. עיי”ש. וכן בשו”ע או”ח סי’ קצג’ סע’ ז’ כתב מרן: “נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה”, ואין לצאת י”ח בברכת המזמן כפי שהיה נהוג בזמן הש”ס, והטעם מבאר הט”ז במקום סק”ו, דאם ירצה לצאת י”ח בברכת המזמן שכיחא הזיקא שלא יכוין לבו כיאות, עיי”ש. וע”ע בערוך השלחן עפשטיין או”ח סי’ קצג’ סע’ ב’, עיי”ש. ולאור כל המבואר, דהמנהג בכל דוכתי להעדיף תמיד לברך בעצמו (כדי לכוין לבו וכנ”ל, או מטעמי אחריני), אתי שפיר לשון מרן השו”ע באו”ח סי’ ח’ סע’ ה’ כפשוטו, וז”ל: “אם שנים או שלשה מתעטפים בטלית כאחת, כלם מברכים, ואם ירצו אחד מברך והאחרים יענו אמן.” הא קמן דלדעת מרן עדיף טפי (עכ”פ האידנא) שכל אחד ואחד יברך לעצמו^[10]. ועוד יש לצרף בזה מה שכתבו האחרונים לדקדק בדעת הרמב”ם פ”ה דברכות הל’ י’, שכתב לענין זימון: “וששה יש להם ליחלק” עכ”ל, דמשמע מקופיא דס”ל דעדיף לזמן בשתי כיתות של שלושה מאשר לזמן ששה ביחד, כיון דריבוי ברכות עדיף מדין “ברוב עם”. וכן מפורש בדברי הראב”ד שהובא בשיטה מקובצת לברכות בסוגיא דנברך. [ואע”ג דלדינא לא קיי”ל הכי, אלא טפי עדיף לזמן בששה^[11], מ”מ סעיד וסמיך הוי לן ביישוב מנהג העולם ובישוב דעת מרן]. ובר מן דין, הנה הגאון המלבי”ם זצ”ל בארצות החיים שלח את באר”ו לומר, דדברי מרן בסי’ ח’ סע’ ה’ הנ”ל (שנקט דאין עדיפות שאחד יברך על טליתו עבור כולם) הם בדוקא, דמאי דמצינו גבי ברכת הנר וברכת המזון דמצוה שאחד יברך ויוציא את כולם, היינו דוקא בברכות אלו שמברכין על ההנאה, וההנאה היתה משותפת (דגבי נר, נר לאחד נר למאה, וגבי ברכהמ”ז, הרי מיירי שאכלו בחבורה), ולכן ראוי שיברכו בצירוף, משא”כ לענין ברכת המצות (וברכת שהחיינו על המצוה), כל אחד מקיים את מצוותו האישית, ואין טעם לשבח להצריך שאחד יברך לכולם. עיי”ש. וכעי”ז כתב לבאר גם בשו”ע הגר”ז או”ח סי’ ריג’ סע’ ו’, עיי”ש. וע”ע להגאון אור החיים הק’ זלה”ה בספרו ראשון לציון על ברכות דף מג’ ד”ה אמר רב, שהאריך הרחיב טובא לבאר דתמיד מצוה יותר שכל אחד יברך לעצמו, מאשר שאחד יברך לכולם, אי בעית אימא סברא אי בעית אימא גמ’, עיי”ש.

וכלל העולה, דלפי המנהג, בכל דוכתי איכא עדיפותא לברך בעצמו, ועל כן, לא דבר ריק הוא לומר כפי שהקדמנו, דמי ששומע ברכה מפי זולתו, סתמו הוא כאילו מכוין להדיא שלא לצאת בברכתו, דבודאי אנן סהדי שחפץ לעשות כמנהג לברך בעצמו ולא לצאת בברכת אחרים, אע”פ שבפועל לא מעלה בדעתו לא הן ולא לאו. ובזה מיושבים היטב דברי מרן בשו”ע, וכנ”ל.

ושפר קדמי להביא דמות ראיה מדקדוק לשונו הזהב של מרן בשו”ע באו”ח סי’ ו’ סע’ ד’. דהנה בב”י שם הזכיר מה שכתב מהרי”ל: “וכתב עוד שנשאל מהר”י מולין לקהלות אשכנז שנוהגין הזקנים בהשכמה בבית הכנסת לברך על נטילת ידים בקול רם ואחד הוא המברך וחביריו עונים אמן ואחר כך מברכין האחרים גם כן פעם אחרת על נטילת ידים בקול רם, למה לא יצאו באמן שענו. והשיב, שאף על פי שענו אמן יכולין לחזור ולברך מאחר שהמתחיל לברך אינו מברך להוציא, ואפילו אם השליח צבור יכוין להוציא מי שאינו בקי מכל מקום המברכין אחריו אינם מכוונים לצאת ידי חובתן בברכתו עד כאן.” עכ”ל הב”י בשם מהרי”ל, והנה שאו נא לבכם דבשלחנו הטהור כאשר הביא מרן את דינו של מהרי”ל לדינא, הקפיד מרן לשנות מעט מלשון המהרי”ל, וכתב בזה”ל: “יש נוהגין שאחר שבירך אחד ברכת השחר וענו אחריו אמן, חוזר אחד מהעונים אמן ומברך ועונין אחריו אמן, וכסדר הזה עושין כל אותם שענו אמן תחלה, ואין לערער עליהם ולומר שכבר יצאו באמן שענו תחלה, מפני שהמברך אינו מכוין להוציא אחרים, ואפילו אם היה המברך מכוין להוציא אחרים, הם מכונים שלא לצאת בברכתו.” עכ”ל. הרי פקח עיניך וראה דלא סגי ליה למרן לומר שהמברכין “אינם מכוונים לצאת ידי חובתן” כלשון מהרי”ל, אלא נקט מרן דיש כאן כוונה הפכית, שמכוונים שלא לצאת. ולכאו’ כל הנוגע בו יתמ”ה, דכי כל העם מקצה בקיאין כולי האי בהלכתא, שמכוונים בדווקא שלא לצאת. אלא בודאי מרן רצונו רצון יראיו לומר דגם בסתמא רצונם שלא לצאת י”ח, וזה נחשב שמכוונים שלא לצאת (כלומר יש בזה כוונה הפכית ב”סתמא”, מכח האומדנא שאין רצונם לצאת). כנלע”ד פשטות כונת מרן מלכא זיע”א.

[ומ”מ גם אם לחשוך אדם לומר דלשון מרן הוא כפשוטו, דצריך לכוין להדיא שלא לצאת, ולא סגי באומדנא (ועיין בתהלה לדוד האשכנזי סי’ ו’ סק”ד שכבר עמד על לשון מרן) מ”מ אין מזה תמיהה על כל הנתבאר, דלא דבר ריק הוא לומר דבימיהם היו הציבור מכוונים לצאת י”ח בברכות הש”ץ (ברוב ככל התפילה, ולא רק בתפילת י”ח), ובהכי היה בסתמא, אלא דלכן נצרך השו”ע לומר דברכות השחר כל אחד אמר לעצמו שלא לצאת בברכת חבירו. משא”כ לענין ברכות שאינם מסדר התפילה (וכיו”ב) בסתמא איכא אומדנא שלא חפצים לצאת י”ח. וק”ל. וככל הדברים האלו י”ל ג”כ בנוגע ללשו”ן הקוד”ש של מרן בשו”ע או”ח סי’ רצו’ סע’ ז’, עיי”ש היטב, ודו”ק].

ופוק חזי כעין סברא זו (דמי שבסתמא מעדיף שלא לצאת, נחשב כאילו כיוון כוונה הפכית שלא לצאת) בדברות הכהן הגדול מאחיו זיע”א בביאור הלכה סי’ תפט’ סוף ד”ה שאם יאמר, שכתב דמי שרגיל להחמיר להמתין לספור ספיה”ע אחר צה”כ ועתה נזדמן שאמר את היום לפני צה”כ, הוי כאילו התכוין להדיא שלא לצאת אע”פ שלא חשב ולא כלום, יען כי כל זמן דאנן ידעינן דלא ניחא ליה לצאת י”ח מחמת איזה הידור שרגיל בו, הוי כאילו התכוין שלא לצאת. ודון מיניה ואוקי באתרין [והגם דהביאור הלכה כתב שם דצריך להיות “רגיל” באותו הידור – הנה התם מיירי בהידור שאינו שוה לכל נפש, ולכן צריכין גילוי דמקפיד על כך, משא”כ לענין ההידור לברך בעצמו, דכו”ע קפדי לכתחילה]. וכיו”ב אשכחנא טובא בפוסקים, ולדוגמא בעלמא כתב בשו”ת חת”ס חאו”ח סי’ טו’ הראשון ד”ה וליישב, וסי’ טו”ב ד”ה ואפשר, וסי’ קמג’ ד”ה אך, דכיון דכל אדם מסתמא רוצה לצאת י”ח באופן המובחר כפי תיקון חכמים, הרי זה כאילו כיוון להדיא שלא לצאת לפני כן, נהי דלא עלה בדעתו שום כוונה חיובית או שלילית. עיי”ש. ועיין בשו”ת שאילת יעקב סי’ לז’, ובשו”ת מהר”ם שיק חאו”ח דף קיז’ ע”ב ד”ה וראיתי, ובשו”ת דברי מרדכי פרידבורג סי’ יז’, ובשו”ת מנחת אלעזר ח”ג סי’ לד’ ד”ה אולם, ואין להאריך עוד בזה לעת עתה. והב”ט היטב היטב הב”ט באליה רבה סי’ תפט’ סקי”ד. וכל זה מסתברא אפי’ בעם הארץ גמור שאינו בקי בתנאים וכוונות כלל, עיין לכמוהר”ר חיים ניסים מודעי זלה”ה בשו”ת מימר חיים סוף סי’ כב’, והנח”ץ השיאני לקצר בכל זה.

ולאור האמור ניתן לומר דתו ליכא לאקשויי על כל זה ממש”כ מרן בסי’ תפט’ סע’ ד’ גבי ספירת העומר, דהיכא דעונה לחבירו איזה יום היום בספירה, ליכא למימר דאיכא אומדנא דמוכח שאין דעתו לצאת י”ח, דהרי האומדנא האמורה לעיל היא מחשש שהשומע יפנה מחשבתו לדברים אחרים ולא יכוין לבו יפה למה שיוצא מפי המשמיע [או משאר הטעמים שהזכרנו: מפאת דמצוה בו יותר מבשלוחו, או מחשש שהמשמיע לא יכיון להוציא את חבירו, או מטעם ריבוי ברכות, וכנתבאר כל זה לעיל] – והכא הלוא עביד מעשה בגופייהו גופא, לא ע”י מלאך ולא ע”י שרף ולא ע”י שליח, ולא שייך לכל הני טעמי.

[והט”ז במקום סי’ תפט’ סק”ז ס”ל דגם לענין ספירת העומר סתמו הוא כמתכוין שלא לצאת, כדי שלא להפסיד את הברכה, וכתב כן גם בדעת השו”ע עיי”ש. וקרוב לזה ס”ל להרב מור וקציעה סי’ תפט’. ועוד^[12]. ובזה סרו מהר כל תלונות האחרונים על הט”ז. ודו”ק. וראה באורך וברוחב בספר שעשועי צבי סי’ ח’ ד”ה ולענ”ד נראה לבאר וכו’ ואילך, עיי”ש וצרף לכאן. ולמען סיו”ם ל”ו אחשה. ומ”מ בודאי דגם לדברינו אם כיוון להדיא שלא לצאת והודיע לחבירו הספירה של היום – לא יצא, וחוזר ומברך, ומה שמרן לא נתן עצה זו הוא משום דחשש לכתחילה לשיטת הרא”ה וכמו שכתב הרב היח”ס סי’ תפט’ ס”ק ח”ן, או משום דאין כולן בקיאין בכוונות כמו שכתבו הגאון שלחנו של אברהם סי’ ס’ סע’ ד’ ואחרים, או כשאר התירוצים המפוזרים באחרונים חביבים. ועיין להפר”ח סי’ תפט’ סוף ד”ה ולכן נראה, ולהרב חמ”י פ”ו דפסח דף מג’ ע”ג, ובשו”ע הר”ז סי’ תפט’ סע’ יד’, וביפה ללב סי’ תפט’ סק”ב, ובמטה יהודה סי’ תרנא’ סע’ ה’, ובמאמר מרדכי סי’ תרנא’ סק”ט, ובשלמי חגיגה דף רצז’ ע”ב, ובשו”ת ויען אברהם פלאג’י חאו”ח סי’ לה’ בשם קמח סולת בסוף העמוד, ושאר ספרים, ודוחק השע”ה הוא דקגרים לי לבוא בקצירת האומ”ר. והבט נא להרב משנה ברורה שם סקכ”ב דהבין דאה”נ לכוין שלא לצאת היא עצה נוספת אף לכתחילה].

ואפי’ אם יתעקש המתעקש ויאמר, דלמ”ד מצוות אינן צריכות כוונה, שפיר יוצא י”ח גם בדבר דאיכא אומדנא דלא ניחא ליה לצאת בו כל זמן שלא מכוין להדיא שלא לצאת (וכמו שאכן משמע קצת ממה שהזכרנו לעיל בהערה עפ”י החולקים על הט”ז לענין ספירת העומר ועפ”י הפוסקים לענין נטילת הלולב), עכ”פ בנוגע לדין “שומע כעונה” מסתברא טובא דמהני מאי דלא ניחא ליה, דהרי לא גרע מהא דכתב מרן בב”י או”ח סי’ נט’ (והמג”א סי’ קכד’ סקט”ז, ובסי’ קצג’ סק”ב, ושאר אחרונים) דהשומע ברכה ומפנה לבו לדברים אחרים אינו יוצא י”ח, והיינו דגם למ”ד מצוות אינן צריכות כוונה, נתינת לב פורתא מיהת בעי, וא”כ די לנו לחדש דהיכא דניחא ליה יוצא. ובזה מינח ניחא הא דדכרינן לעיל מהב”י או”ח סי’ קצג’ בשם הסמ”ג, ועיין שם בפרישה סק”ב, עיי”ש. ועיין היטב בשו”ת ארץ צבי פראמער ח”א סי’ מה’ ד”ה מבואר, ויש לדחות, והבן כי קצרתי.

ואשר על כן יבוא לנכון לשון מרן בספרו הקצר דאין יוצא י”ח עד שיכוין לצאת, כי כן נוטה מידת הדי”ן גם למ”ד מצות אינן צריכות כוונה, ויען וביען כי היה מן הצורך בהאי לישנא לגבי מי שאינו מכוין לצאת, מוצדק הלשון גם לגבי המברך שאינו מתכוין להוציא, וק”ל.

[וכל הנתבאר היינו בדעת דעת עליון של מרן מוהר”י קארו זיע”א, אך בדעת מור”ם נחלקו הרב עולת שבת סי’ תפט’ סק”ג והמג”א סי’ תפט’ סק”ח, עיי”ש, והבן].

ע”כ מה שהיה ניתן להאמר בישוב הסתירה במרן. ומ”מ כל זה היה נראה כדחוק קצת בעיני העיוורות, עד שזכתה עין לראות דהיסוד שכתבנו הלא הוא בכתובים בספר מגן גיבורים סי’ ריג’ (בשלטי הגיבורים) סק”ב, ועל פי הדברים האלה ישב על הבא”ר לתרץ כמה וכמה קושיות אלימתות בדברי מרן מלכא עיי”ש [אלא דלא נחת בנוגע לסתירה דידן בשו”ע]. ונח”ה רוח אליהו.

ולאור האמור, יבוא לנכון מנהגינו דהש”ץ או החכם סופרים ספירת העומר, ואחריו יענו כל העם יחדיו את הברכה והספירה. דלפי הנתבאר אפי’ למ”ד מצות אינן צריכות כוונה, אין בזה בית מיחוש, דאנן סהדי דלא ניחא לכל העם הזה לצאת י”ח בספירת הש”ץ, מהנימוקים שנתבארו לעיל. [והוא דלא כהגר”ז בשלחנו סי’ תפט’ סע’ יב’, דאיהו ז”ל אזיל לשיטתיה בסי’ ריג’ שהבאנו לעיל]. ושוב אין אנו נזקקין לכל הלחץ זה הדח”ק שנדחק בשו”ת ישועות משה אהרונסון ח”ג סי’ מט’ ליתובי דעתא על מנהג העולם לעומת טענת הגר”ז, ובאמת גם איהו ז”ל הרגיש קצת די”ל דלפי המנהג עתה הוי כאילו כיוונו להדיא שלא לצאת, עיי”ש.

ועתה חזינא גם בספר פסקי תשובות לידידנו הרה”ג ר’ בן ציון אייזק רבינוביץ שליט”א סי’ תפט’ הערה ט”ל שכתב דדבר זה מוכח מדברי שו”ע הגר”ז בעצמו בסע’ יד’, ראה שם בדבריו כי נעמו. וכדברים האלו כתב ג”כ בשו”ת מאזני צדק ח”א חאו”ח סי’ מז’, עיי”ש באורך (וזכינו לכוין לרוב ככל דבריו. וראה שם באות יב’ מה שכתב ליישב בענין הוראת מרן במי שאמר לחבירו איזה יום היום). וכל הנ”ל כתבתי אצלי זה שנים רבות, ועתה שוב האיר זרח ספר חזון עובדיה על הל’ יו”ט, ושם בעמ’ רלא’ כתב דהא דנהגו^[13] שכל אחד סופר לעצמו אפי’ שכבר שמעו את הספירה מפי הש”ץ, ולא חששו לטענת הגר”ז, וצריכין לומר דהוא יען כי כיון דידוע הדבר שעתידין לברך ולספור אחר הש”ץ, הוי כאילו כיוונו להדיא שלא לצאת. והוסיף דמ”מ נכון להתנות להדיא דאין רצוננו לצאת בספירת הש”ץ, עיי”ש. וראה גם בקובץ יתד המאיר גליון מז’ עמ’ תקסא’, ובשו”ת נשמת כל חי ניסן ח”ג עמ’ קפה’ סע’ ג’.

[1] דמהות “עונה” שייכא רק ב”דיבור” ולא בהשמעת קול מכלי, אם כי י”ל דמילתא תליא בביאורים השונים במהות דין “שומע כעונה” כפי שנזכיר להלן.

[2] וכן ביאר המג”א סי’ תפט’ סק”י דברי השו”ע, וכ”כ בשיירי כנה”ג הגהב”י אות א’, וכן הוא ברובם ככולן של האחרונים. וכן הוא פשטות לשון מרן. (ובלכתך בדרך זה מתיישבים לנכון הרבה סתירות בדעת מרן, וכמו שכתב כמוהר”י מאייו זלה”ה בשורשי הים ח”א דף כט’ ע”ד). ואכמ”ל. ואולם ישנם כמה רבוותא שלמדו אחרת, וכפי שנזכיר להלן.

[3] איברא דיתכן דמה שכתבו הב”ח והאחרונים הנ”ל ד”שומע כעונה” הוא מדין שליחות, אין בזה גדר שלישי, אלא כוונתם כהגדר השני הנ”ל, (ונ”מ דא”כ אין לדמות ממש לשליחות להצריך רצון חיובי מהצדדים), ואולם השערה זו תליא בחקירה נוספת (הובאה בארוכה בספרי הדל ללקוט שושנים עמ’ קצה ואילך, עיי”ש): מהו גדר “שלוחו של אדם כמותו”, אם המעשים מתייחסים למשלח, או שהשליח נחשב כידא אריכתא. דהנה אי נימא דהוי ידא אריכתא, בודאי אין כוונת הב”ח כהגדר השני שהזכרנו לענין שומע כעונה, אלא אכן יש בזה גדר שלישי, דב”שומע כעונה” מתחדש דנעשה המדבר כידא אריכתא של השומע, כפרשת שליחות, וא”כ בודאי מסתברא דלא ניתן ליצור מציאות זו “מאליה” ללא כוונת הצדדים, כשם ששליחות טעונה מינוי או לכל הפחות אומדנא. וקצרתי.

[4] ובדומה לזה כתבו ג”כ הרמ”ע מפאנו בעשרה מאמרות סי’ לב’, ובשו”ת בית יצחק ח”ב דיו”ד סי’ קסז’ ריש אות י’, ובספר ישועות יעקב סי’ ס’ ריש סק”ג, ועוד כהנה וכהנה. והזמן לא איפנויי מופנה להאריך בזה.

[5] וכמובן כל הקושיא היא דוקא לפי הבנת המג”א (שהזכרנו לעיל) ורוב האחרונים בביאור דברי השו”ע באו”ח סי’ תפט’ סע’ ד’, דלדבריהם דעת מרן לחוש לשיטות דמצוות אינן צריכות כוונה לענין ספק ברכות להקל. ואולם הט”ז שם בסי’ תפט’ סק”ז ועוד מקצת רבוותא פירשו דכוונת השו”ע לחוש רק לכתחילה, אך בדיעבד יכול לחזור ולברך, ולדבריהם מינח. והבט נא וראה להרב חק יעקב סי’ תפט’ סקט”ו בתירוץ השני, שכתב די”ל דמה שמתבונן לומר איזה יום הוא היום, מקרי כוונה, ולכן יצא י”ח אף למ”ד מצוות צריכות כוונה. ולדבריו מינח ניחא שפיר, אלא דדבריו מחודשים טובא. ולפי ביאור הפר”ח והשו”ר והפרמ”ג ומהרש”ק ודעימייהו, שכתבו דמה שפסק מרן בסי’ תפט’ הוא משום דס”ל דבמצוות דרבנן לכו”ע לא צריכין כוונה – קושייתנו עומדת ביתר כח ויתר שאת. ואכמ”ל.

והוי יודע, דמה שלמד הרב מגן אברהם סי’ רט’ סק”ב דדעת מרן דקיי”ל מצוות צריכות כוונה גם היכא דמחמת כן מברכין על דבר שלמ”ד מצוות לא צריכות כוונה לא מברכין, ולפום ריהטא היינו היפך מה שכתבנו עפ”י המג”א גופיה. ברם העיני בשר לו יראה בעין שכלו דלא דמו אלא כאכלא לדנא, וק”ל. ובר מן דין כבר חלקו האחרונים על המג”א, ואין הפנאי מסכים להאריך.

[6] ולא מבעיא לשיטת רש”י שם (ד”ה מצוה) דדין זה נאמר גם לגבי ברכת המוציא, אלא אפי’ לשיטת התוס’ שם (בע”א ד”ה אם) דבברכת המוציא אחד מברך לכולן, הלא שאני התם דברכה זו באה לצרפם וכמו שכתבו שם התוס’ להדיא, משא”כ הכא יותר דומה לברכהמ”ז. וגם למה שכתבו שם בתירוץ השני (והיא שיטת הרשב”ם הו”ד ברא”ש שם סי’ ו’) דשאני ברכהמ”ז דהוי דאורייתא ולכן החמירו חז”ל טפי לצריך שכל אחד יברך לעצמו, מ”מ הא חזינן דאיכא עדיפותא לברך כל אחד לעצמו אלא דלא חייבו על זה בברכות דרבנן.

[7] ואף דהביא מרן בב”י סי’ תקפט’ דלשיטת הרא”ה אף המכוין שלא לצאת יוצא, כבר כתב שם בב”י דאין לחוש לדבריו, ונקט מרן בשו”ע בכמה וכמה דוכתי דלא כוותיה, ועיין בעה”ש טייב סי’ תפט’ סק”ה מה שעלה בקב”ץ בפתגם הדין, עיי”ש. ושא נא עיניך וראה בשו”ת שאילת יעב”ץ ח”א סי’ כו’ דשיטת הרא”ה היא יחידאה ואין עוד אחר, ושעל כן לא חיישינן לה. עיי”ש. (אולם זיל קרי נא בתוס’ ר”פ לפסחים דף ז’ ע”ב ד”ה העושה, מול סו”ף, עיי”ש). ואכמ”ל. [ונהי דבשו”ת שרידי אש ח”א סי’ יג’ (ח”ב סי’ קנד’ בנדמ”ח) הרחיב לבאר דאיכא למיחש לשיטת הרא”ה, י”ל ע”ד]. וכ”ש בנ”ד דאיירינן באמירה, דלכמה אחרונים גם הרא”ה יודה בזה, דאתי דיבור ומבטל דיבור, ועיין מסברא זו בשו”ת הרמ”ץ חאו”ח סי’ י’, ובשו”ת כת”ס חאו”ח סי’ קז’, ובשו”ת ערוגת הבשם חאו”ח סי’ קסא’, ובשו”ת תורת חסד מלובלין חאו”ח סי’ מט’ אות ה’, ובשו”ת דברי מלכיאל ח”ה סי’ ו’, ועוד רבים, ואין הפנאי מסכים להאריך. וזקוף כען עיניך וחזי בשו”ת באר משה שטרן ח”ג סי’ פא’ שהאריך להוכי”ח במישו”ר דטעמו ונימוקו של הרא”ה הוא משום דלא מהימנינן ליה דלא רוצה לצאת י”ח, דבודאי בעמקי נפשו חפץ לעשות רצון קונו ית”ש, ועל פי הבא”ר כתב שם דא”כ היכא דמתכוין שלא לצאת י”ח ע”מ שיוכל אח”כ לצאת י”ח בהידור יותר, גם הרא”ה מודה ואזיל דלא יצא. עכת”ד. ולקחתם מפרי האר”ש גם לנ”ד. ובר מן דין הרא”ה גופיה סותר דידיה אדידיה, וכאשר הקשה מהר”ם ן’ חביב בכפות תמרים ר”ה דף כח’ ע”א, ונשאר עליו בצ”ע, ואכמ”ל. סוף דבר לא משגחינן בדברי הרא”ה בזה, וכן המנהג, ולא שייך בזה סב”ל. וקצרתי בכל זה.

[8] איברא דאי משום הא לחוד, לא איריא, דכתבו תלמידי רבינו יונה דדוקא לענין נר הבדלה שכולם נהנים מאותו אור, בזה דוקא צריך אחד להוציא את כולם, משא”כ בברכות אחרות. ואכמ”ל. והבט וראה מה שהרחיב בזה בשו”ת מהר”י אסאד חאו”ח סי’ ב”ן ד”ה אבל עיקר.

[9] ויש לחזק ולאמץ סברתו ז”ל עפ”י מש”כ בשו”ת ויקרא אברהם אדאדי חיו”ד סי’ ד’ דף טו’ ע”ג – ע”ד, דמרן בכמה דוכתי נקט דניתן לברך כל אחד לעצמו, יען כי האי דינא ד”ברוב עם הדרת מלך” היא דינא רפיא ונדחה מפני סיבה כל דהיא, עיי”ש. וכ”כ בשו”ת אפרקסתא דעניא ח”א סי’ ל’. ובעוד אחרונים. [אלא דהיה מקום להרחיב ביסוד זה, ולמען סיו”ם ל”ו אחשה].

[10] ונהי דהמשנ”ב כתב דלישנא קדישא דמרן ז”ל בזה לאו דוקא הוא (וכדעת הגר”א והגרעק”א במקום), מ”מ אנו בדלותינו באנו בפנים ליישב דעת מרן הוא הקדוש זלה”ה כדי להליץ טוב בעדו ולהסיר מעליו הסתירה שבדבריו באו”ח סי’ ריג’ סע’ ג’, וכנ”ל. [ומה גם דממתק לשון מור”ם ז”ל בד”מ הארוך סי’ ח’ (ובקצר סק”ד הכפול, בנדמ”ח) מבואר להדיא דעדיף טפי שכל אחד יברך על טליתו, דרק אם המצא תמצא בציבור מי שאינו בקי לברך לעצמו, אזי אחד מברך להוציא את שאינו בקי, עיי”ש. ולפ”ז שוב אין צורך להכנס בפירצה דחוקה בלשון מרן השו”ע סי’ ח’ הנ”ל, ויש לפרשו כפשוטו. והב”ט היטב היטב הב”ט בדברי הגאון אבן העוזר באו”ח סי’ קסח’ סע’ א’ (מול סו”ף), שג”כ הבין דדברי מרן הן כפשוטן. וע”ע בפנים בסמוך בשם הרב ארצות החיים ובשם הגר”ז].

[11] במקום אחר התהלכתי ברחב”ה בזה בס”ד, וכאן אמ”ל. ושם מתבאר (דבר בשם אמרו) דבקושטא גם הרמב”ם רגיל להשתמש בלשון “יש לו” “יש להם” בתור משמעות של “יש להם אפשרות”, כלומר “רשות”, ודלא כמו שכתבנו כאן לדקדק מלשונות הזהב.

[12] ולדעת החולקים על הט”ז, שפר קדמי לומר, דיתכן שפיר דמודו לעצם היסוד, אלא דסבר”י מרנ”ן דכיון שהפסד הברכה איננו גריעותא בעצם המצוה, ליכא “אנן סהדי” גמור דלא ניחא ליה לצאת י”ח (הגם דבודאי יותר מסתבר לומר דלא ניחא ליה), וכל שאין בו אומדנא גמורה לא חשיב כאילו כיוון להדיא שלא לצאת י”ח, והדר דינא דיוצא י”ח לפי המ”ד מצוות אינן צריכות כוונה. [ועל זה הדרך יש ליישב ג”כ מה שנקטו הפוסקים באו”ח סי’ תרנא’ סע’ ה’ (וכן היא ג”כ משמעות הראשונים ז”ל – ועיין תוס’ בסוכה לט’ ע”א ד”ה עובר), דלמ”ד מצוות אינן צריכות כוונה, אם הרים את ארבעת המינים כדרך גדילתן, כבר יצא ידי חובתו, ולולי שעדיין מוטל עליו הנענועים, היה מפסיד הברכה]. ואכתי יש להתיישב בכל זה.

[13] ועיין יביע אומר ח”ה חאו”ח סי’ טו”ב אות ד’.