מקורות
התשובה מתוך ספרי הקטן ללקוט ששונים חלק ו’: לפי העולה במחשבה תחילה, היה מקום לומר דיש מעט טעם לשבח להדר לקרוא תהלים מתוך הקלף (כאשר נכתב בשלמות ולא פרשיות פרשיות), והוא עפ”י מאי דמייתינא בעניי בספרי הדל שפתי שושנים פרק ה’ הערה א’ בשם כמה רבוותא, דקריאה מתוך ספרים המודפסים נחשבת כקריאה בע”פ ולא כקריאה מתוך הכתב, ומה שהותר לקרוא מתוך ספרים מודפסים (ואין בזה משום דברים שבכתב אא”ר לאמרם בע”פ), הוא משום עת לעשות לה’ הפרו תורתך (כלומר דמהאי טעמא הותר לקרוא מיהא מתוך ספרים מודפסים, אך לקרוא בע”פ ממש לא הותר). ראה נא שם כל הצוג”ה בשושנים. וע”ע מה שכתבתי בזה בדלותי בקובץ בית הלל גליון כב’ עמ’ קטז’, עיי”ש. והנה בשפתי שושנים פרק יג’ הערה ג’ הבאתי פלוגתא דאשלי רברבי בכמה דוכתי, האם ההיתר של “עת לעשות לה'” הוא היתר כללי שמתיר לגמרי אף היכא דקיימת האפשרות שלא להשתמש בהיתר, או דילמא רק היכא דיש צורך הותר, והיכא דאין צורך לא התירו. [וע”ע שם בהערה ד’ ובהערה ה’, ובפרק ב’ הערה כו’ (ד”ה אלא שבמקור חיים, ואילך), עיי”ש היטב]. והנה כפי המבואר שם, דעת מרן השו”ע דדין “עת לעשות לה'” מתיר רק לצורך, אך שלא לצורך אין להתיר. [כלך הבט נא שם בספרי הקטן הנזכר, וראיתם את האר”ש מה היא, ואין צורך לרשום כאן משנ”ה התורה הזאת]. ועל פי הבא”ר נמצא לכאו’, דמי שיש לאל ידו לתת שכר טוב לסופר שיכתוב לו ספר תהלים שלם בקלף, יש בזה מעליותא מסויימת, כיון דעי”ז יכול לקרוא התהלים כעיקר הדין בלי להשתמש בהיתר של “הפרו תורתך”.
ומיהו יש לחלק ולומר, דגם לדעת הראשונים (ומרן) דסבר”י מרנ”ן ד”עת לעשות לה'” אינו היתר כללי וכל מקרה לגופו, מ”מ לענין זה דהקריאה מתוך ספר מודפס איננה בכלל האיסור של קריאה בעל פה, בזה יש ללומר דהיקלו טפי להתיר בכל מקרה ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים, כיון דסוף סוף קריאתו איננה בע”פ ממש. וכ”כ להדיא בשו”ת אגרות משה ח”ד חאו”ח סי’ ט”ל ד”ה והנה טעם. ובאמת כן עמא דבר, דמי שנמצא בביהכנ”ס שיש בו ס”ת, לא מקפיד למשמש בו בכל שעה ושעה, אלא אף לכתחילה לומד (לעצמו, לא קריאה בציבור) מתוך חומשים המודפסים. [ורק לענין שמו”ת היו נוהגים האריז”ל והרדב”ז לקרוא מתוך ס”ת, וכמובא בספרי הקטן הנ”ל פרק יא’ הערה ז”ך, ומכלל הן אתה שומע לאו, דלא כל הלומד מקרא ראוי שיפתח ס”ת (ויש לדחות)].
ובר מן דין, בנידון של כת”ר, שקורא כל יום ויום אותם המזמורים תמידין כסדרן, הרי בודאי שגורים המה בפי הקורא, ולפיכך מן הדין מותר לו לקרותן אפי’ בע”פ ממש (אע”פ שאינם שגורים בפי הכל, וכמבואר בספרי הדל הנז’ פרק ג’ הערה ג’), ונהי דישנם כמה טעמי תריצי לומר דראוי מאד שיקרא בתהלים מתוך ספר מודפס (כמבואר שם פרק יא’ סע’ כב’, עיי”ש באורך), מ”מ נימוקים אלו מתקיימים כולם כאשר קורא מתוך ספר מודפס, ולא מצינו טעם כעיקר להעדיף קריאה מן הקלף. ועשה לך צר”ף גם ממה שכתב בשו”ת חתם סופר חיו”ד סי’ קצא’, דכאשר דוד המלך ע”ה תיקן קריאת התהלים, תיקן על דעת שתהיה אמירתו בעל פה. [ובעיקר דין הקריאת תהלים בע”פ (כאשר אינו שגור בפי עצמו), זיל קרי נא בספרי הנז’ פרק ו’ הערה ח’, ומשם באר”ה בעהי”ת].
וגם על דרך הסוד לא מצינו בספרן של צדיקים דאיכא מעליותא בקריאת תהלים מתוך הקלף, זולתי לענין מזמור למנצח בנגינות, וכמובא בספרי הקטן הנז’ פרק יא’ סע’ יד’. ואע”ג דמובא בכתבי האריז”ל (שער הכוונות דף מח’ ע”ד ופרי עץ חיים שער קריאת ס”ת פ”א) דהמסתכל באותיות ספר התורה מושך אור גדול לנפשו, מ”מ מעלה זו לא קיימת בספר תהלים כלל אפי’ אם יהיה כתוב בקלף ככל חוקיו ומשפטיו, דהרי אפי’ בס”ת גופא הני מילי מעת פתיחת ההיכל ועד שסיימו לקרוא בס”ת בציבור, דאח”כ כבר מסתלקים האורות ושוב אין ענין בהסתכלות, כאשר יחזה המעיין בעין יפה בשער הכוונות שם דף מט’ ע”א. ושא נא עיניך וראה בבא”ח ש”ר פרשת תולדות סוף סע’ טז’, ובספרו “כתר מלכות” אות ריב’. ואף למנהג ירושלים שמחזירין הס”ת פתוח, הנה בשו”ת ישכיל עבדי ח”ח סי’ כד’ ענף ה’ אות ג’ יהיב טעמא, דכיון דבעת פתיחת ההיכל היו בו אורות, ממילא גם כשנסתלקו אח”כ נשאר עכ”פ רושם מכח אותו האור שהסתלק, עיי”ש. ובתהלים לא שייך טעמא דא כל עיקר. וראה גם בשו”ת יביע אומר ח”ז חאו”ח סי’ טז’ בהערה, עיי”ש. ואשר על כן, בודאי דאין ענין מיוחד בהסתכלות האותיות בתהלים כשר. ומה גם דהגאון שר בית הזוה”ר כמוהר”ר מרדכי כהן זלה”ה בספרו שפתי כהן עה”ת דברים ד’ שלח את באר”ו לומר, דמה שנמשך אור גדול כשמראים ספר התורה לציבור, הוא מפני שאותיות ספר התורה הן ששים ריבוא כנגד שורשי נשמות ישראל, עיי”ש, ולכאו’ טעמא דא לא תיכון לענין תהלים.
[ונהי דהרמח”ל בתחילת ספרו עץ חיים כתב, דהסתכלות באותיות של ספרי קודש, חשיבא כעין לימוד במקצת, מ”מ הכא בנ”ד דקורא ממש מתוך ספר התהלים, אין נ”מ בזה, ומה גם די”ל ד”ענין” זה שייך אף בספרים המודפסים].
ויומא כי האידנא שעלו על מזבח הדפוס ספרי תהלים עם שילוב הוי”ה ואדנו”ת, נמצא דאדרבא עדיף טפי לקרוא מתוך ספרי תהלים המודפסים מאשר לקרוא מתוך תהלים מקלף[1], דהרי רבינו האריז”ל (שער הכוונות בהקדמה הנמצאת לפני הקדמת ביהכנ”ס) הוא ציוה ויעמוד דבכל עת אשר יוציא אדם מפיו את שם השם ב”ה, הן בתפילה הן בלימוד, יצייר במחשבתו שם אדנו”ת בתוך אות הה”א האחרונה של שם הוי”ה, ויכוין ג”כ שילוב אותיות אדנו”ת עם הוי”ה, ועוד אזהרה שמענו (בשער רוח הקודש יחוד כא’), דיש לכוין שם הוי”ה עם ניקוד “לעולם” ועי”ז יבוא לידי יראת שמים. ופשיטא דכל זה הוא אצלו בנקל כאשר קורא בתהלים המודפסים החדשים שכל הנ”ל כבר מצוייר לעיני כל ישראל, רק בעיניך תביט.
ופוק חזי דאף חסידים ואנשי מעשה ומקובלים אמתיים לא נהגו בכזאת לקרוא תהלים מתוך קלף. ובכל ענייני עבודת ה’ נקוט האי כללא בידיך, דחלילה לנו להמציא “עניינים” חדשים לבקרים אשר לא שמעו אבותינו ואבות אבותינו, אלא עלינו להשקיף למעון קודש לגדולי התורה בדורות חלפו והנצבים עמנו היום בדורנו דור יתום, וכל הנהגה אשר לא המצא תמצא אצלם, גם אנו אין לנו ליטול את השם. ולדאבוננו הדור אתם ראו, כי פשה הנגע דכל בר בי רב סולל דרך חדשה לעצמו איש הישר בעיניו, ולא זו הדרך לא זו העיר, כי אם עלינו לחזות בנועם רועי העדה אשר המה לנו לעיניים, וגדול שימושה יותר מלימודה.
ואף אם ימצא איש טעם כמוס לקריאת תהלים מתוך קלף כשר, מ”מ כתיבת ספר תהלים שלם כרוכה בהוצאה רבה, ויותר היה ראוי כי יתן איש באהבה את כל ההון ההוא למצוה חשובה יותר, וכגון להוצאת ספר חידושי תורה, דהרי הכריעו האחרונים חביבים (הבאתים בספרי הקטן “שושנת העמקים” כרך “חופה וקידושין” עמ’ מד’ עד מע’ מז’) דמי שנכספה וגם כלתה נפשו לתת לכסף מוצא לכתיבת ספר תורה, יש להורות לו שעדיף שיתן אותו הסכום להדפסת ספר חידושי תורה. ואפי’ שנדר לתת הכסף לכתיבת ס”ת, יש להתיר את נדרו, ולאדפוס”י הדר”א. ועל אחת כמה וכמה הכא בנ”ד לענין ספר תהלים, דדינא הכי.
וכל הנ”ל כתיבנא בעניי לענין כתיבת ספר תהלים שלם. אך לכתוב פרשיות פרשיות, בודאי לאו שפיר עביד, וכנפסק בשו”ע יו”ד רפג’ סע’ ב’, והרי זה כמבוא”ר לעיל דלדעת מרן נהי דהתירו בכמה דוכתי לכתוב תורה פרשיות פרשיות, מ”מ היכא דאין צורך מוכרח לכך, אין להתיר. [ובאמת זה זמן זמנם זמניהם נשאלתי בדלותי כיצד נוטה מידת הדי”ן לענין פרשיות הקטורת, ועניתי ואמרתי בעניי (לולי שאיני ראוי להשיב) דסופר ירא ה’ עדיף לו להחמיר בזה, ועל כן כאשר יכתוב הפסוקים שבפיטום הקטורת, יכתוב כל ג’ תיבות בשורה בפני עצמה וכנפסק בשו”ע שם סע’ ג’. וכן עשו. ואח”כ זרח האיר שו”ת יביע אומר חלק ט’, ושם בחיו”ד סי’ כג’ יצאה הוראת”ו בקדושה להחמיר לכתחילה, כדאמרן בס”ד. ותלי”ת בשנים האחרונות אכשור דרא וכל הסופרים כבר החלו לכתוב ג’ תיבות לשיטה וכנ”ל. ומיהו הכא בנידון דנן בענין התהלים, אין תקנה לכתוב כל ג’ תיבות בשורה, דהרי כאשר כותב בדרך זה, הכתיבה לא נחשבת ככתיבה כשרה בקלף, וא”כ מה הועילו חכמים בתקנתם, ולא דמי לפרשיות הקטורת דמשום סגולה נגעו בהן ולא מחמת הכשר הכתיבה].
ומ”מ אם כבר קבע עם הסופר שיכתוב לו כל ספר התהלים, ראוי שלא לחזור מדיבורו (דאע”ג דיש לבעה”ב סיבה לחזור, כי עתה נתברר לו שאין תועלת בקריאה מתוך ספר תהלים בקלף, מ”מ כתב הסמ”ע בסי’ שלג’ סק”א דלדעת המחמירים שברמ”א חו”מ סי’ רד’ סע’ יא’ אף בכה”ג שייך בזה משום מחוסר אמנה, ואין הפנאי מסכים להרחיב בזה). ואולם אם פסק עם הסופר לכתוב רק חלק מספר התהלים, דהיינו “פרשיות פרשיות”, ועכשיו נודע לו דיש בזה חשש איסור לדעת מרן השו”ע, יכול לחזור בו, והכסף יקדיש להדפסת ספרי קודש, ויחולו ברכות התורה על ראשו.
[1] דבקלף הרי אין כותבים השילוב הנז’, כדי שיהיה דינו כדין ספר כשר, ואם יכתבו השילוב בקלף, הרי יפסל מכללי כתיבת ספרי תנ”ך הכשרים, ומה צבע כי תכתבנו עלי קלף אם כותב באופן הפסול בלא”ה.
