מקורות ונימוקים
עניית אמן על ברכת ‘גאל ישראל’
יש להקדים, מה שהביא מרן הבית יוסף (או”ח סימן סו) פלוגתת ראשונים האם עונים אמן אחר ברכת גאל ישראל בשחרית, שדעת רש”י (ברכות מה: ד”ה הא) רבינו יונה (שם לג: מדפיו ד”ה הא) והרא”ש (שם פרק ז סימן י) שיש לענות אמן אחר ברכת עצמו בסוף ברכות דק”ש שחרית וערבית, אבל בדעת הרמב”ם (פ”א מברכות הי”ח) הוכיח הב”י שאחר גאל ישראל דשחרית אינו עונה אמן, לפי שאין שם אחר ק”ש אלא ברכה אחת בלבד ואין עונה אמן אלא אחר סיום שתי ברכות או יותר. וכתב הב”י, שעכשיו נהגו העולם שלא לענות אמן אחר גאל ישראל, ולאו משום דסברי כהרמב”ם, דאם כן לא היה להם לענות אמן אחר ישתבח ולא אחר יהללוך, אלא טעמא משום דחשבי ליה הפסק בין גאולה לתפלה. וכך פסק בשולחנו הטהור (שם סעיף ז) שאינו אומר אמן אחר גאל ישראל, משום דהוי הפסק.
[ולכאורה איכא נפקא מינה בזה אי הוי מטעם הפסק או הוי מטעם שבעצם אין לענות אמן אחר ברכה זו, באופן שהוצרך להפסיק שם, וכגון שנזדמנו לו תפילין בין גאולה לתפילה, לדעת הסוברים (עיין משנ”ב ס”ק מב) שיש לו להניחם ולברך עליהם, דבכהאי גוונא כיון דבלא”ה יפסיק א”כ יש לו להפסיק גם לעניית אמן על ברכת גאל ישראל, אבל אם זו ברכה שלא עונים עליה אמן א”כ גם אם יפסיק אין לו לענות אמן. ואמנם בעיקר האי מילתא, שאם הפסיק לדבר אחד יכול להפסיק לדבר אחר, צ”ע אי אמרינן הכי, דאפשר שאף שהוצרך להפסיק לדבר אחד אין לו היתר להפסיק לדבר נוסף אשר אילולי ההפסק המותר לא היה מפסיק לו, אך אולי שאני הכא שאין כאן “איסור הפסק” אלא “חיוב סמיכת גאולה לתפילה” ובזה כל שלמעשה לא יסמוך גאולה לתפילה ממילא כבר יכול לומר שם שאר דברים הנצרכים, ועיין. ומ”מ לכאורה למעשה כמעט ואין נפ”מ בכל זה, דהא נקטינן כפסק השו”ע (שם בסעיף ח) דאפילו על תפילין לא יברך. אלא שיל”ד לפמש”כ בשו”ת בית יעקב (סימן טז בד”ה והשתא) שאפשר להפסיק בשתיקה לשמוע קדיש או קדושה לצאת יד”ח מדין שומע כעונה, וא”כ כיון שבלא”ה אינו מסמיך גאולה לתפילה א”כ יכול לענות אמן אחר ברכתו. אכן ע”כ דלא דמי הפסק בשתיקה להפסק בדיבור, דאל”כ היה גם עונה קדיש וקדושה, ודו”ק].
והרמ”א כתב שיש אומרים דעונים אמן, וסיים שכן נוהגים לענות אחר הש”ץ, אבל אם התפלל לבד אין עונין אמן. וביאר במשנה ברורה (ס”ק לד, ע”פ הטור ב”י ודרכ”מ) דהאי י”א ס”ל דאפילו על ברכת עצמו עונה כיון שהוא סיום של סדר ברכות של ק”ש ולא חשבי ליה להפסק בין גאולה לתפילה, וע”כ קאמר רמ”א דמצד אחד מנהג האשכנזים הוא ג”כ כהי”א הזה דלא חשבינן ליה להפסק בין גאולה לתפילה, ועל כן נוהגים לענות אחר הש”ץ אמן, אבל אם מתפלל לבדו אין מנהגם לענות אמן וכדלקמן בסימן רט”ו סעיף א’. [והיינו שבזה יש את הנפ”מ הפשוטה לאידך גיסא בין הטעמים, שהאשכנזים נוקטים שבעצם זו ברכה שאין המברך עונה עליה אמן, אך מאידך סברי שעניית אמן בין גאל ישראל לתפילת לחש אינה הפסק (היפך מנהג הספרדים בתרתי), וממילא נפ”מ בזה דהיכא דבעלמא היה עונים על ברכה זו יכולים לענות גם כעת, והיינו כששומע ברכה זו מהש”ץ. וצ”ע מה הדין כששומע ברכה זו מחבירו].
ועיין במשנה ברורה (ס”ק לה) שכתב על דברי הרמ”א, דדוקא אם לא התחיל עדיין הפסוק של “אדני שפתי תפתח” יכול לענות, דמשם ואילך הוי כתפילה. והביא עוד שיש מדקדקים שרוצים לצאת לכו”ע וממתינים ב”צור ישראל” או ב”שירה חדשה” כדי לענות אמן אחר הש”ץ, וכתבו כל האחרונים שלא יפה הם עושים שהרי הוא באמצע הפרק של אמת ויציב ואין לענות שום אמן, ועוד דלכתחילה ראוי להתחיל תפילת י”ח עם הש”ץ והקהל בשוה. אלא כתב המשנ”ב שיש עצה אחרת ונכון לעשותה כדי לצאת לכו”ע, שיכוין לסיים עם הש”ץ בשוה ואז אינו מחוייב לענות אמן, או שיתחיל שמו”ע מעט קודם הש”ץ דהיינו הפסוק ד’ שפתי וגו’ דבזה המעט ודאי ליכא קפידא דאין ניכר כלל הקדמתו. עכ”ד.
ומקור האי מנהג הוא במגן אברהם (ס”ק יא) שהביא שמדקדקים ממתינים ב”צור ישראל” כדי לענות אמן וצידד שיש להמתין ב”שירה חדשה”, ועל כך תמהו האליה רבה ופרי מגדים וחידושי רבי עקיבא איגר ולבושי שרד וחיי אדם, דבאמצע ברכה אסור להפסיק לעניית אמן של ברכות. והעצה הראשונה שהביא המשנ”ב אח”כ, אף היא כתובה במג”א, שכתב שנראה לו שאם ירצה יוכל לכוין לסיים עם הש”ץ ואז אינו מחויב לענות אמן. ואף על כך תמה הלבושי שרד (וציין שהפמ”ג הרגיש בזה) שהרי המג”א עצמו כתב לעיל בסימן נ”א ס”ק ב’ שאם סיים בשוה עם הש”ץ ‘ישתבח’ ודכוותה עונה אמן, כיון דיש פוסקים דעונה עליהם אמן אחר ברכת עצמו, וא”כ הו”ה אחר גאל ישראל דפסק הטור בסימן זה דעונה אמן אחר ברכת עצמו. [ועייה”ט בכס”מ (פ”א מברכות הט”ו בסו”ד) שמפורש שיענה אמן בנידו”ד וכהלבו”ש]. ולכן העלה הלבו”ש שיסיים גאל ישראל מעט קודם הש”ץ ויתחיל התפילה, וזוהי העצה האחרונה שכתב המשנ”ב.
וצ”ב מדוע הביא המשנ”ב את העצה הראשונה אחר שהלבו”ש סתר אותה, ויותר צ”ב דמאחר ופליג על המג”א וס”ל שאם עומד באמצע הברכה אין לו לענות אמן אחר ברכת הש”ץ, א”כ מדוע לא כתב שזה גופא עצה שיהיה באמצע הברכה ואז לא יצטרך לענות, ודומיא דתרי העצות האחרות שהביא. ואף שיש לומר שמיאן בעצה זו מחמת ההערה הנוספת שכתב, שלכתחילה ראוי להתחיל תפילת י”ח יחד עם הש”ץ, אכתי קשיא דהיה לו לכתוב עצה שישהה לקראת סיום הברכה ולא יסיימה עד שיסיים הש”ץ ואז מיד יסיים הברכה ויתחיל תפילת י”ח מעט אחרי הש”ץ, וכמו דמהני שמתחיל מעט קודם הש”ץ. ובאמת הקושיא כאן אינה מצד נתינת עצה ועוד עצה, אלא שפשוט לא מובן מה הנידון בכלל, הרי בכל גוונא שפיר דמי, בין אם מתחיל י”ח קודם הש”ץ בין אם מתחיל אחריו ובין אם מתחיל עמו ממש, שבכל גוונא אין לו לענות.
וכמובן שמפורש ברמ”א שהמנהג לענות אחר הש”ץ, אך כאמור במשנ”ב היינו דוקא כשלא התחיל היחיד עדיין תפילת הלחש, וזו היא קושייתנו, שהרי צריך לסמוך גאולה לתפילה, וא”כ קודם סיום הברכה אסור לו לענות ואחר כך כבר צריך להתחיל תפילת לחש, ולא נשארה אפשרות אלא שיענה אמן כשהוא עצמו סיים את הברכה ואז הרי לדעת המשנ”ב אין לו לענות כיון דמיחזי כעונה אמן על ברכתו. ובודאי מסתברא דאף אם סיים הברכה והש”ץ סיים אחריו בתוך כדי דיבור אין לענות אחריו (ושו”ר שהאג”מ או”ח ח”ה סימן ט אות א נקט שיכול לענות בתוכ”ד, אבל הגרשז”א בהליכות שלמה תפלה פכ”ב סי”ז נקט כדאמרן) דבשיעור זמן זה הוי כעונה על ברכת עצמו, ואם יסיים קודם החזן בשיעור זמן יותר מזה, יוצא שהוא לא יסמיך גאולה לתפילה, והן אמת שהפרי חדש (בסימן קיא סוף ס”ק א) כתב דשיעור מה שאמרו תיכף לגאולה תפילה היינו פחות מהילוך כ”ב אמה (11 שניות), מ”מ המשנ”ב גופא (שם ס”ק ב) כתב להחמיר שלא להפסיק יותר מכדי דיבור (וכן מסקנת הפמ”ג במשב”ז שם ס”ק א, דלא כמש”כ בספרו ראש יוסף ברכות מב.), ויוצא א”כ שלפי ההלכה אין אפשרות לענות אמן אחר ברכת הש”ץ (אא”כ הוא בכלל אוחז בקטע אחר בתפילה), וממילא לא מתחיל כל הנידון, וצ”ע.
שו”ר לגבי קושית הלבו”ש על העצה שיכוין לסיים עם הש”ץ ואז אינו מחויב לענות אמן, שהגר”ז שם בסעיף ט’ נמי נקט עצה זו, וכנראה שהמשנ”ב נמשך אחריו, ולכאורה פליגי בזה ע”ד הלבו”ש, אלא שצ”ב שהמשנ”ב גופיה הביא לעיל (סימן נא ס”ק ג) את דברי המג”א שבברכה שיש בה מחלוקת הפוסקים אם עונה בהן אחר ברכת עצמו אזי כשמסיים עם הש”ץ יכול לענות אחריו ולא חיישינן בזה מצד מיחזי שעונה על ברכת עצמו כיון שזה גופא בפלוגתא. וא”כ גם הוא סותר עצמו במש”כ כאן שהמסיים גאל ישראל עם הש”ץ אינו עונה אמן. אכן מצאתי בתשובות והנהגות (ח”א סימן קה) שכתב ליישב דברי המג”א והמשנ”ב, דדוקא כשיש מחלוקת אם לענות גם על ברכת עצמו וטעם האוסרים הוא רק מפני שמגונה, בזה כששמע גם מאחר יכול לענות ולא הוי מגונה, משא”כ בגאל ישראל שאם עונה זה לא רק מגונה אלא יש בזה הפסק להאוסרים, גם כשמסיים עם שליח הציבור לא יענה דהוה הפסק. עיי”ש מה שביאר שאין כאן צד של ביטול חיוב עניית אמן, שכאשר מסיים את הברכה יחד עם הש”ץ זה גופא הוי כעניית אמן.
טעמי הפוסקים שאין לש”ץ ללחוש את סוף חתימת גאל ישראל
והנה בזמננו מצוי בכל מיני בתי כנסיות אשכנזים, וכן הוא לפעמים במניינים של ספרדים אשר כידוע יש מהם שנמשכים אחר מה שהם רואים אצל האשכנזים כהלכה למשה מסיני, שהשליח ציבור אומר בקול “ברוך אתה ה’ גאל” ו”ישראל” אבד בגלות יען הוא אומרו בלחישה, ויש כאלה שמעלימים שתי התיבות יחד, ומוליכים את “גאל ישראל” לתוך תפילת לחש, ובזה לא רק שמסמיכים גאולה לתפילה אלא גם מדמים אותם זה לזה. וכנראה שהשתרבב מנהג זה, מחמת שחששו לעניין זה של עניית אמן אחר גאל ישראל, ולכן כדי לא להגיע חלילה למכשול, החליטו לפתור את הבעיה מעיקרא ולפטור אותנו מלדון בה, על ידי שהש”ץ לא ישמע קול בבואו אל הקודש והייתה העלמה ובקול דממה דקה נקנית במסירה. ואיכא לעיוני האם זו הדרך אשר ישכון בה האור.
וראיתי לגאון הקדוש המקובל רבי שריה דבילצקי זצוק”ל בספרו וזרח השמש (הערה ד) שעמד בזה וכתב שבכל מניני הותיקין הקדומים שהוא ראה ושמע, היו נוהגים לסיים גאל ישראל בקול רם. וביאר שאין שייך כאן הטעם לומר בלחש כדי שלא יענו אמן, כי הותיקין מקפידים לסיים הברכה כולם ביחד מילה במילה וממילא פטורים בלאו הכי מעניית אמן. והוסיף דבלאו הכי לא נראה לו כלל מנהג זה שמסיימים תיבות גאל ישראל בלחש אחר שאמרו ברוך אתה ה’ בקול רם, שחוץ ממה שאין לזה טעם וריח בהרגשה משום שנראה כברכה קטועה באמצעיתה, עוד יש לחוש לנראה למוציא שם שמים לבטלה וכאילו סיים בברוך אתה ה’, עיי”ש שהביא לזה ראיה מדאמרינן בגמרא סוכה (לח:) לא לימא איניש “ברוך הבא” והדר “בשם השם” דלא קיימא אזכרה אמילתא דלעיל ומחזי כמוציאו לבטלה.
ועיי”ש שהפליא בקיאותו בהבאת דעות האומרים שיש לסיים דוקא בקול רם, ואלו הם. “ספר הפנים” הנדפס ביחד עם ספר “מורא מקדש” (אזהרה יא), “מעורר ישנים בר אבהן” (עמוד לט), “לקט הקמח החדש” (סימן סו ס”ק לג) ששמע מתלמידי הגאון מהרי”ץ דושינסקי זצ”ל שהקפיד מאד שהש”ץ יסיים גאל ישראל בקול רם, דעת הרב יוסף אליהו הנקין זצ”ל בספרו “עדות בישראל” (מנהגי חב”ד עמ’ 11. וכ”ה בכתביו ח”א עמ’ קכד וח”ב עמ’ ח), מנהגי פפד”מ (דברי קהילות עמ’ 32), הגאון רב”י זילבר זצ”ל בשו”ת אז נדברו (ח”י סימן כד) ובספרו בית ברוך (חלק ב’ עמ’ קכט ס”ק נו), וכ”כ הגה”ק רבינו מצליח מאזוז הי”ד זצ”ל בספרו איש מצליח (ח”א או”ח סימן יח) וכן דעת בנו הרב הנאמן שליט”א בקובץ אור תורה (אב תשמ”ח סי’ קצ), הג”ר שמואל הלוי ואזנר זצ”ל (‘מבית לוי’ תשנ”ה קובץ ו’), הגרש”ז אויערבך זצ”ל (הליכות שלמה ח”א עמ’ צ”ג, ושם בעמ’ צ”ד שכן המנהג בבית כנסת הגר”א בשערי חסד), הגר”מ שטרנבוך שליט”א (תשובות והנהגות ח”א סי’ קה), וציין עוד שכן דעת הגרי”ש אליישיב והגראי”ל שטיינמן זצ”ל ועוד גדולים.
טענה נוספת כנגד הצד לומר סיום הברכה בלחש, חזינא בשו”ת אור יצחק עבאדי (ח”א ענינים שונים סימן י’ עמ’ תלו) שזה היפך מהתקנה ששליח ציבור צריך להוציא את האחרים ידי חובה ועמידתו על הבימה אינה לשם חזנות בעלמא אלא הוא צריך לפרוס על שמע מברכו עד גאל ישראל וצריך לומר בקול, עיי”ש. וכיוצ”ב כתב בשו”ת אבני ישפה (ח”ג סוף ס”ה) בשם מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל (ושוב נדפסו פסקי הגריש”א בקובץ עיון הפרשה גליון קפ, ושם בעמ’ קנט איתא כאמור). וכ”כ בשו”ת עמק הלכה (גולדשטיין, ח”ג ס”ג סוף אות ב. ועיי”ש וע”ע לבנו שליט”א בספר שפתי רננה עמ’ נו). ואמנם מצאתי בספר עיוני הלכות (ח”א ענין יז הערה ב) שכתב שאין זו טענה, שהרי מבואר במשנה ברורה (סימן נט ס”ק טו ובביאור הלכה שם ד”ה בנחת) שבזמננו כבר לא נוהגים לצאת יד”ח מהש”ץ אלא כל אחד מברך ברכות אלו לעצמו. אולם כנגד זה, עין ראתה להגרח”פ שיינברג זצ”ל (שם) שתמה על המנהג שנתחדש לסיים בלחש, שהרי חובת הש”ץ לאומרה בקול רם כדי שישמעו הציבור את חתימת הברכה, וכתב שאף היום שהציבור אומרם בעצמו, בכל זאת נשארה התקנה הראשונה, ולכן לפחות יש לו לש”ץ לומר את סיום הברכות וחתימתן בקול רם.
גם הגר”מ שטרנבוך שליט”א (שם) כתב בטעם הדבר שמדינא ראוי לשליח ציבור לומר ברכת גאל ישראל בקול רם, שכאשר השליח ציבור אומר בלחש ולא שומעין כלל לא קיימו מצות פורס על שמע בזה, עיי”ש שהביא כן מהרמב”ם (פ”ט מתפלה ה”א). והוסיף עוד טענה שאם אומר בקול רם, הלוא יש הרבה שאינם אז במקום שאסור להפסיק, ויכול לזכות אותם באמן, ואם כן למה לאומרה בלחש. [ויש להוסיף טענה עפמש”כ באשל אברהם מבוטשאטש (על המג”א שם) שיש להמתין בשתיקה כדי שישמעו הסיום של גאל ישראל וישמעו גם כן מה שיענו רבים שעומדים אז בזמירות וכדומה ומדין שומע כעונה יחשבו כעונים אמן דגאל ישראל, ודוק”ה]. ומצאתי עוד להגאון הנאמ”ן שליט”א שהשיב בזה (בספר ‘זהב מכתם אופיר’ ברדה, סימן ב’) שהמנהג בזה חדש הוא גם אצל האשכנזים, והמשנ”ב אינו מביאו והרבה מחכמי האשכנזים מערערים עליו וכו’, ואצל הספרדים לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה, שאם באנו לחוש שמא יענו אמן, נחוש גם בברכת ‘יוצר המאורות’ ו’הבוחר בעמו ישראל באהבה’.
ולכאורה יש להשיב על טענת הגאון הנאמ”ן מאי שנא הכא דחיישינן ובשאר דוכתי לא חיישינן, ואפשר לבאר דהכא לא חששו סתם שמא יענו אמן על ברכה שאינם רשאים, אלא הכא שאני שיש בזה פלוגתא בפוסקים, וכפי שהתבאר למעלה דנחלקו המג”א והלבו”ש לתרי צדדי, שאם היחיד נמצא עדיין בתוך ברכת גאל ישראל, לפי המג”א יענה על ברכת הש”ץ ואילו לפי הלבו”ש (ושאר אחרונים) אין לו לענות, ומאידך כשסיים ברכת גאל ישראל עם הש”ץ, לפי המג”א אין לו לענות ואילו לפי הלבו”ש יש לו לענות, ובכדי לאפושי נפשייהו מפלוגתא, הנהיגו שהש”ץ יאמר סיום ברכת גאל ישראל בלחש. ועדיין יש להנדז בזה שבעוד ברכות ובעוד מקומות יש נידון בפוסקים אם יענה או לא, אך אי”ז כל כך קושיא ויש לחלק (וע”ע בלקח הקמח החדש או”ח סימן סו ס”ק לג) ודו”ק, ולפי זה יש יותר הבנה במנהג זה, אלא שעדיין נראה שאין סיבה זו מספקת כנגד הטעמים הנזכרים שלא לומר סיום הברכה בלחש.
והגרב”י זילבר זצ”ל (בית ברוך שם) כתב טענה נוספת לאידך גיסא, דלא יהני להו מה שהש”ץ מסיים בלחש, שהרי נקטינן (שם ציין לח”א כלל ו סימן ה. ועיין בשו”ע סימן קכד סעיף ח ובמשנה ברורה שם ס”ק לא ולג) שהרי אפילו אם לא שומע הברכה אם יודע איזה ברכה מסיים המברך עונה עליה אמן, והכא נמי כשאומר החזן בא”י הרי השומע יודע מתי הוא מסיים גאל ישראל, ונמצא שאין מרוויחים בזה כלום. [ולכאורה יש למקום לחלק, דהתם איירי בש”ץ שיש לו עונים, ולכן גם מי שלא שומע, יכול הוא להצטרף לעונים ע”פ ידיעתו, משא”כ הכא שאף אחד לא שומע את הש”ץ. אכן לכאורה לא מצאנו בפוסקים חילוק זה]. שוב ראיתי בספר עיוני הלכות (ח”א עמ’ רפג) שהביא הערת הגרב”י זילבר והוסיף שזה כמו באלכסנדריה של מצרים (סוכה נא:), אבל שר התורה הגרח”ק שליט”א השיבו שאין זה ראיה, דהתם רצה הש”ץ שידעו מתי הוא מסיים ולכן כשידעו שסיים היו כולם יכולים לענות, משא”כ הכא הרי הש”ץ עושה פעולה מכוונת כדי שלא יענו אמן אחריו, ומי יימר שאת התיבות בלחש אינו אומר במתינות גדולה וכו’ כדי שלא ידעו מתי הוא מסיים. ולענ”ד עדיין לא איפרק מחולשא, אחר שכהיום הציבור יודע שלמעשה הש”ץ לא עושה כך אלא מסיים מיד גאל ישראל, ודו”ק.
מקור טעם המנהג ושקו”ט בדבר
ויצאתי לח’פשי לבדוק מה מקור המנהג של המסיים תיבות גאל ישראל בלחש, וראיתי בספר יסודי ישורון (ח”א עמ’ רפד) שכתב שנוהגין שהש”ץ אומר בלחישה בכדי שלא יצטרך לענות אמן, וציין על כך במוסגר מהר”י טירנא. ונמשכו אחריו בסידור הגאונים והמקובלים (ויינשטוק, ח”ב עמ’ תצז במע’ תפילה פ”ה ס”כ) ובשו”ת רבבות אפרים (ח”א סימן עא). ועמלתי וחיפשתי בספר המנהגים להקדמון מוהר”ר יצחק אייזיק מטירנא ולא מצאתי שם אלא רק שהביא (בעמ’ ג) פלוג’ דלרב עמרם אין עונים אמן על ברכת גאל ישראל ולאו”ח (היינו הטור) טוב לומר אמן. ואכן ראיתי שהעירו בזה כמה חוקרים בני דורנו הי”ו דליתא למה שציין היסודי ישורון, ואדרבא ממה שהביא מהר”י מטירנא פלוג’ אם עונים אמן מוכח שהש”ץ לא היה אומרה בלחש. ושוב דקדקתי שהרב יסודי ישורון לא דקדק בדבריו, והתכוין להביא ממהר”י טירנא את הפלוג’ הנ”ל אם עונים אמן או לא (ומה שכתב שהרמ”א הוא שחולק על רב עמרם, גם בזה לא דקדק, שבודאי כוונת מהר”י טירנא היא לטור ולא לרמ”א, שהרי מהר”י היה קודם הרמ”א ומובא כ”פ בדבריו) ועל זה הוסיף שהמנהג שהש”ץ אומר בלחישה ובסיום הענין ציין על הכל מהר”י מטירנא, והיה לו להביא הציון קודם המנהג שאותו הוסיף מדעתו כפי מה שמן הסתם ראה במקומו, ותל”מ.
והמקור הכתוב הקדום למנהג זה הוא מה שכתב בחתן סופר (ח”ב שער התפילה סו”ס י) וזה לשונו (אחר שהביא פלוג’ האחרונים אם לענות אמן וכו’), ובכמה מקומות נוהגים שהש”ץ מסיים ברכת גאל ישראל בלחש, והוא לדעתי מנהג נכון מאוד, וראוי להנהיג כן בכל המקומות, שלא להכניס עצמו בספק. והביאוהו במוספים למשנ”ב דרשו (שם בציון 29), וציינו עוד שבספר דרכי חיים ושלום (אות קמד) מובא שכן מנהג הגאון ממונקאטש. אלא שראיתי בעיוני הלכות (שם עמ’ רעד-רעה) שהעיר בזה בתרתי, חדא שבדרכי חו”ש מבואר שמנהגו היה לומר בלחש מתיבת צור ישראל וכו’, וכן יש לומר בדעת החתן סופר שלא כתב שמסיים תיבות גאל ישראל בלחש, אלא שמסיים ברכת גאל ישראל בלחש והיינו לסיים את כל הברכה בלחש, ואין מזה מקור לאלה שעושים ברכה קטועה שאומרים בא”י בקול וגאל ישראל בלחש. זאת ועוד, דהחתן סופר לא כתב שכן מנהגו, ובאמת הרי מנהגו היה לנהוג בכל סדר היום והתפילות כדעת ידידו הקרוב אליו רבי שלמה גאנצפריד זצ”ל בעל הקיצור שו”ע שבו מבואר (בסימן יח סעיף ב) שהש”ץ מסיים בקול את הברכה.
ובעודי עוסק בהאי פרשתא בא לידי הספר הנחמד ‘עיוני הלכות’ וראיתי שהאריך לחקור ולברר כל הענין (וכפי שציינתי ממנו לעיל), ושם מובא שני גדולים בדור האחרון שהחזיקו במנהג זה, הראשון הוא הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ”ל שאמר לו (עיי”ש בעמ’ רפא) שכן נהגו בכל קהילות מדינת ליטא המתנגדים והחסידים ובכל הישיבות שם, ואין לפקפק עליהם בזה. וכן הגר”ח קנייבסקי זצ”ל נקט שיש לסיים שתי התיבות של הברכה בלחש (שם עמ’ רפב) וכמובא בתשובותיו (שבסו”ס אשי ישראל תשו’ נב) שזה מנהג יפה, ועיי”ש (בעיוני הלכות) מה שדחה הראיה מהגמרא סוכה (הנ”ל בדברי הגר”ש דבילצקי, אך דוק”ה בדברי הגרש”ד שהוא חיזקה מדברי רבינו יוסף חיים זצ”ל ואכמ”ל), ועיי”ש (בעמ’ רפד) שהגרח”ק שליט”א אמר לו שבמנין שבבית החזו”א נהגו לסיים ברכת גאל ישראל בלחש (ובדעת נוטה עמ’ ש כתב כן בלשון ‘כמדומה’) ושכן אמר לו הגרנ”ק זצ”ל [ודו”ק שמ”מ חלוקים ביניהם, שהגרח”ק סבר שהמנהג נכון והטענות נגדו כליתניהו, ואילו הגרנ”ק נקט שיש דברים של טעם בטענות המערערים אלא שבכל זאת הוא נוהג כפי שנהגו אצל החזו”א], אכן הגרב”י זילבר והגר”מ גריינמן זצ”ל נקטו איפכא דעכ”פ החזו”א גופא לא נהג כן.
ושם (עמ’ רפה) הביא נוסחה חשובה בדבר שבעל פה ששמע מאת הג”ר רפאל יצחק וסרמן זצ”ל, שלמיטב זכרונו נהג הש”ץ בלומז’ה לסיים תיבת ‘ישראל’ בלבד בלחש מעט ולא בקול רגיל, והיה זה הסימן שנתן הש”ץ לקהל המתפללים שיסיימו עמו בשוה, וכך באמת עשו הקהל ולא נתחייבו בעניית אמן, אבל אין זה כמי שמשתתק לגמרי בסיום הברכה, שכן העומד סמוך לש”ץ יכל לשמוע היטב גם את תיבת ‘ישראל’. ושני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, שראיתי בשו”ת ושב ורפא (ח”ג סו”ס יז) שהראוהו בספר עיון תפילה בשם הרה”ג רבי שמעון שוואב זצ”ל, שנהגו לסיים ברכת גאל ישראל [קצת] בלחש, לסימן למתפללים עם הש”ץ לא לענות אמן, ולאלו שכן יכולים לענות אמן שיענו אמן. ע”כ. ויתכן שבאמת כך היה המנהג בתחילה, ובהמשך יש ששינו זאת לומר בלחש לגמרי, וצ”ע. וכעת מצאתי חוט המשולש בקובץ ‘המאור’ (שנה נו עמ’ 23) שהה”כ כתב שזוכר הוא שבילדותו סיימו השצי”ם גאל ישראל בקול נמוך כדי להזכיר שאין לענות אמן, ותמה מנין המנהג שנהגו עכשיו לאומרו בלחש.
מסקנת הענין ומנהגים נוספים בזה
תבנא לדינא, דכמעט כל גדולי ישראל מעידים שהמנהג הישר הוא לסיים הברכה בקול רם, אלא שלא נוכל למחוק עדות הגרי”מ פיינשטיין זצ”ל שכך נהגו בכל ליטא, וכן דעת הגר”ח קנייבסקי זצ”ל שמקלס למנהג זה, אך אמנם נלמד מזה שבמקום שלא נהגו כן אין להם להתחיל לנהוג כן כנגד רוב ככל גדולי ישראל שמתנגדים למנהג זה מחמת כמה טעמים שהובאו לעיל, וכל שכן עדות המזרח דלא נהגו בזה. ואולם יש לציין שהגר”ש דבילצקי זצ”ל (במכתבו שבספר זהב מכתם אופיר הנ”ל) סיים שאין לעשות מחלוקת עבור זה. והנה גם לאותם שרוצים להמשיך במנהגם שהש”ץ יסיים ברכת גאל ישראל בלחש, יש לעיין מה יעשו, כי הגר”ש דבילצקי זצ”ל כתב (בקובץ ‘בית אהרן וישראל’ גליון יח עמ’ סט) שעכ”פ אם מסיימים בלחש יש לומר גם תיבות ברוך אתה ה’ בלחש, מאידך הגרח”ק זצ”ל נקט להמשיך לאחוז במנהג לומר רק שתי תיבות ‘גאל ישראל’ בלחש.
שוב ראיתי בספר משולחן רבותינו (עטייה, שער א אות צו) העוסק בבירור וביסוס מנהגי יהדות מרוקו, שנשאל מה טעם מנהגם שהש”ץ והקהל אומרים [בסיום ברכה אחרונה דק”ש שחרית ותחילת תפילת שמונה עשרה] בקול “גאל ישראל – אדני”, והשיב שזה כדי שלא יצטרכו הציבור לענות ‘אמן’ בשומעם את המילים ‘גאל ישראל’ שבסיום הברכה – דבר האסור על פי ההלכה. ובספר עטרת אבות (סויסה, ח”א שחרית סעיף סב) כתב, שפשט המנהג במרוקו שהחזון אומר ברוך אתה השם’ בקול ומסיים ‘גאל ישראל’ בלחש, ובהערה שם ציין שכן כתב בספר דברי שלום ואמת (ח”א עמוד 53) דמנהגם כן כדי שלא יאמרו הציבור אמן ויפסיקו בין גאולה לתפלה, וכן ראוי לנהוג ולא כאותם הנוהגים שהשליח ציבור אומר בנשימה אחת תיבות “גאל ישראל אדני” כיון שבזה עדיין יש לחשוש שמא יענו אמן אחר ששמעו את השליח ציבור מסיים הברכה. ואח”כ הביא שבספר נתיבות המערב (שחרית אות פ) כתב דנהגו לסיים ברכת ‘גאל ישראל’ בלחש, ויש שנהגו לאומרה בקול ולהתחיל אף שם ה’ בקול ואז שותקים, עיי”ש.
הא קמן דמאי דנקיטנא לעיל שאצל קהילות הספרדים דבר פשוט הוא שלא לסיים גאל ישראל בלחש, אי”ז מילתא דפשיטא אלא יש קהילות שנהגו לומר זאת בלחש, אלא דלכאורה גם זה עוד מנהג של המרוקאים שנמשך מהאשכנזים וכמו שמצאנו בעוד מנהגים (אלא שזה צ”ע כי גם אצל האשכנזים כמעט ולא היה מנהג כזה), ולא לי להכריע אם יש להם להמשיך במנהגם זה. ומאידך יש לדון במנהג השני המוזכר כאן לומר בקול גם שם אדנות שבפסוק ה’ שפתי תפתח, אי נאה למיעבד הכי, ויש לצדד בזה בכמה צדדי ואכמ”ל. וראה עוד בספרים הנ”ל שהזכירו שזה גם ענין המנהג של המרוקאים שכבר מתיבות “תהילות לאל עליון גואלם” עומדים כל הקהל ואומרים הברכה יחד בקול רם, דעל ידי כך עסוקים כולם באמירה ולא בענייה, ובזה אינם באים לעניית אמן על ברכת הש”ץ.
