מקורות
מכתב ב’
כ”ה תשרי התשפ”ד
מקורות:
אכן הגאון רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון בתשו’ מהרש”ם (ח”ג סי’ קנ”א) כותב כך, אמנם דבריו דעה יחידאה. בנוסף, דבריו לא נראים מסברא כלל, כי אין שום קשר מדין ערבות לעניין מכירת מצוות ועוונות, שכל העניין של ערבות הוא שכל ישראל ערבים, להוכיח זה לזה וכיו”ב, ושאולי בנים קטנים עלולים להיענש בעוון אבותם וכדומה, אבל אין לזה שום קשר ושייכות למכירה, דאדרבה אם יש תביעה על יהודי מדין ערבות במה שיהודים אחרים חוטאים לא צריך קניין ומכירה, והרי הוא ייענש על כך בכל מצב, ואם אין תביעה על האדם כיון שלא חטא בגללו, א”כ לא יועיל גם קנייה ומכירה. זאת ועוד אם מועיל קניין ומכירה, מדוע יועיל אח”כ תשובת החוטא, והלא העוונות יצאו כבר מרשותו.
זאת ועוד, איך יעלה על הדעת שהקב”ה יסכים להעניש את הקונה בגלל כמה פרוטות שקיבל, על עוונות שעשה המוכר, הלא הצור תמים פעלו, זה נגד היושר והמשפט, ליתן סקילה ושריפה לאדם שלא חטא, רק בגלל שקיבל על כך תקיעת כף או ממון, ובודאי זה כוונת רבינו הרמב”ן (פ’ כי תשא) עה”פ “מי אשר חטא לי אמחנו מספרי” שמשה רבינו ע”ה רצה שימחה שמו מספר החיים תמורתם, והשי”ת השיבו מי אשר חטא לי אמחנו. כלומר לא מפני שהדבר תלוי כביכול בידי הקב”ה אם להיענות להסכמת מקבל העוונות על עצמו או לאו, אלא שאין זה בדין להעניש אדם על עוונות זולתו. ואפי’ בערכאות שדנים על פי אומד הדעת, וא”צ לומר בבתי הדין, מעולם לא הענישו למי שקיבל לשאת על עצמו עבירות שביצע זולתו. ומקרא מפורש ולא “תיקחו כופר לנפש רוצח”, ובודאי גם הקב”ה מקיים מצוותיה של תורה, כמבואר בירושלמי (פ”ק דר”ה ה”ג ז:), ובמדרש (משפטים), שנא’ “ושמרו את משמרתי”. נעניין נתינת ונטילת כופר בעד עוונות, בכל צד ואופן שהוא, הוא נגד הדת, הבחירה והאמונה בשכר ועונש.
מלבד כל זה, כבר מילתי אמורה שהדברים מפורשים בדברי רב האי גאון בתשובה הנדפסת בשו”ת מהר”ם אלשקר (סי’ ק”א), שלמד מפסוק מפורש, שאי אפשר ולא שייך למכור מצוות ועוונות, וזה לשונו: הלא הכתוב (יחזקאל י”ח) אומר, “צדקת הצדיק עליו תהיה”, וכן הוא אומר “ורשעת הרשע עליו תהיה”, כשם שאין אדם נתפס בעוון זולתו כך אין אדם זוכה בזכות זולתו, היחשוב כי מתן שכר של מצות דבר שיישאהו אדם בחיקו וילך, כדי שיתן זה מתן שכרו לזה, אילו ידעו מה הוא השכר לא היה זה נותנו לזה ולא זה מקבלו מזה, עש”ב. ומפורש שגם מדין ערבות א”א למכור ולקנות, וגם לא על הספק שאולי קוב”ה ופמליא של מעלה יסכימו, או לאו, אלא אין אדם נתפס בעוון זולתו. ומהרש”ם שהוא מאחרוני האחרונים, אין בכוחו לחלוק על דברי קבלה של רב האי גאון ז”ל לחיי העוה”ב, וכמו שסיים המהר”ם אלשקר בתשובתו הנ”ל, “וכל דבריו דברי קבלה הן ואין להוסיף ולא לגרוע”. וכן מקרא מפורש הוא בתורה (דברים כ”ד) “איש בחטאו יומת”, וכל העניין של ערבות, על שאינו מוכיח חבירו וכדומה, זה ג”כ בחטא שלו שאינו מוכיחו או מלמדו. ודע עוד, דהנה קי”ל בכמה מקומות דאשל”ע, והיינו אפי’ שהמשלח אומר לשליח שהעוון יהיה עליו, ולא מצינו בשום חילוק בפוס’ בין אם עשה על השליחות קניין כגון תקיעת כף להתחייב מדין ערבות או לאו.
ויש להביא ראיה מגמרא מפורשת בסנהדרין (זך:), שהקשו על זה מהפסוק (ויקרא כ”ו), “וכשלו איש באחיו”, מלמד שכולן ערבים זה לזה, והיינו נענשים בעוון זה של זה, ומתרצת הגמרא דהיינו דוקא בהיה להם להוכיח, ולדברי מהרש”ם מה הראיה, אולי הכתוב מדבר באופן שעשו קניין וקיבלו בתקיעת כף וכדומה עוון אחיהם, שאז עלולים להיענש איש בעוון אחיו. וכן הדבר מפורש ויוצא בחי’ הר”ן שם שכ’, וכ”ת ולמאי איצטריך לן קרא שלא יענשו האבות בעוון בנים, וכי צריך לומר שאם הכה הבן את אביו או קלל אותו שלא נהרוג את האב. י”ל דעיקר קרא לא אתי לפוטרו מן העונש, דהא פשיטא הוא, אלא שהוא אזהרה על הדבר שלא יעלה על לב המושל לשפוך חמתו על הבנים בעוון האב או על האב בעוון הבנים והיינו דכתיב ובני המכים לא המית. ולמה לא יתרץ שמדובר באופן שהבן קיבל על עצמו עוון האב, שכן דרך הבן לרחם על אביו, והאב לרחם על בנו, אלא פשיטא ופשיטא ליה להר”ן דאין צד כזה בכלל, וכמו שכתב שאין שום סברא שהאב או הבן ייענשו בעוון של זולתו, ק”ו בן בנו של ק”ו בעוון אדם זר.
וכבר ציטטתי לכבוד הד”ג שליט”א לשון תשובות הגאונים (החדשות סי’ קמ”ז), ז”ל: מי שמשים בעצמו לקנות שכר שהוא לחבירו בדמים או במתנה, לבוז לו וללעג, וכל הון ויקר וחמודות אין אדם קונה בו שכר חבירו, וכן כתוב אם יתן איש את כל הון ביתו בוז יבוזו לו. ומשמעות הלשון שלא יועיל למכור אפילו מצוות, ואפילו לא על צד שאולי יסכימו לכך בשמים, ואדרבה הגאונים בזים למי שמעלה על דעתו צד וסברא כזו, על אחת כמה וכמה שלא יועיל למכור עוונות. וכ”כ באריכות תלמיד מרן החת”ס הגר”ח סופר זצ”ל בשו”ת מחנה חיים (ח”ב חו”מ סי’ כ’), שלא מועיל מכירת עוונות ואפי’ מדין ערבות. וכן כל האחרונים שכתבו בפשיטות שלא מועיל מכירת עבירות, לא חילקו בדבר בין קניין מדין ערבות או לאו.
