למה באמת לא להתיר פאה נכרית?

מקורות:

א) הנה הטעם לחיוב כיסוי הראש מפורש בראשונים ובאחרונים שהוא משום חציפות צניעות ופריצות ולא משום גזירת הכתוב, ואצטט כאן מעט מלשונותיהם, הרשב”א (כתובות עב:): שזה מקלות הדעת ושיזונו עיני אחרים ממנה. עכ”ל. הרמב”ם בפירוש המשנה (כתובות פרק ז משנה ו): ואמרו ראשה פרוע ואפילו במטפחת על ראשה וכו’, וכל כיוצא בזה מן הפריצות ומיעוט הצניעות. עכ”ל. הרא”ש בפסקיו (כתובות פרק ז משנה ו): ודת יהודית משום חציפותא ומשום חשד זנות הוא דמפסדא. עכ”ל. והריטב”א (כתובות עב. ד”ה ראשה): ראשה פרוע דאורייתא היא, דכתיב ופרע את ראש האשה, פירש רש”י ז”ל מדכתיב ופרע מכלל דמעיקרא מכוסה היתה, ועוד כיון דאמרה התורה לפרוע ראשה כדי לנוולה, מכלל דפריעת ראש פריצותא לאשה. עכ”ל. המאירי (כתובות עב. ד”ה אלו יוצאות): ואחר כך פירש פרטים שבדת יהודית, וכולם עינים של צניעות ומתורת שהם דברים של פריצות ויוצאים מהן דרכים ושבילים לזנות. ופירש בהן יוצאה וראשה פרוע, ופירשו בגמרא שזו מן התורה וכו’. עכ”ל. וכן כתב בתוספות ר”י הזקן (שבת סד:), ובשו”ת תרומת הדשן (סימן י) שהטעם שהנשים צריכות לכסות ראשן היינו משום “פריצותא דגברי”, וכן כתב בשיטה מקובצת בשם רש”י במהדו”ק והריב”ש. וכן כתב בשיטה מקובצת עמ”ס נדרים (ל.) שטעם פרועת ראש הוא משום צניעות. ע”ש. ובנות ישראל גזרו זאת על עצמן כמבואר בספרי (פרשת נשא סימן יא) שהוא משום הצניעות. וכן כתב הר”י (הובא בשיטמ”ק שם), וכ”כ עוד ראשונים, רבינו בחיי (במדבר ה, יח), ורבינו ירוחם והריא”ז (הובאו בשלטי הגבורים כתובות לב: מדפי הרי”ף אות ב), ובספר מעלות המידות לאחר מן הראשונים, ועוד. שהטעם שחייבת האשה לכסות את שערותיה היינו משום פריצות צניעות וחציפות.

וכ”כ מהר”ם חאגיז באלה המצוות (ל”ת תקנח), וזה לשונו: יוצאת וראשה פרוע הוא דת יהודית כי הוא מנהג הצניעות שנהגו בו בנות ישראל, והוא דבר מוסכת בתורה שבכתב והוא לאו זה דמפורש במשנה ובתלמודים וכל הפוסקים באין חולק, דהואיל וכו’. עכ”ל. ומשמע מדבריו שאין מי שחולק על היסוד הזה שהטעם שצריכה האשה לכסות ראשה היינו משום פריצות וצניעות. וכ”כ בתורה תמימה (במדבר ה, יח הערה צ) והב”ח באו”ח (סימן עה אות ב) ועוד, והבאתי דבריהם בספרי זהב לבושה (פרק א). [וכל זה נעלם מעיני הגר”ש משאש, שכתב בפירוש בתשובתו בסימן קלז, שהטעם שצריכות הנשים לכסות שערן הוא משום גזירת הכתוב. וכבר תמה עליו הגר”מ לוי זצ”ל מדברי רש”י והריטב”א הנ”ל (ולא הביא את שאר הראשונים), והגר”ש משאש אישתפוך חמימה עליו באור תורה בחודש שאח”כ וכתב “וכי נער בן י”ז שנה יכול לגלות דעתו נגד גדולי הדור”, אולם אחרי המחילה לא השיב כלל על טענתו. ושמעתי באומרים לי (הרה”ג שלמה אלמקייס) שהגר”ש משאש כשראה דברי רש”י הנ”ל עמד דום, דום לה’ והתחולל לו, ולא ידוע אם חזר בו אם לאו. עכ”ד. אבל קרוב להניח שלא חזר בו, וראה בזהב לבושה פרק יד, שדחינו את כל דבריו אחד לאחד].

וכמובן שאין כאן דרשינן טעמא דקרא מכמה סיבות, חדא, שבפסוק כתוב רק הטעם שצריכה לכסות ראשה ולא כתב האיסור. וכמו שנתבאר לעיל. ונמצא שהטעם דרוש ועומד. ועוד, דלכולי עלמא דרשינן טעמא דקרא לחומרא, וכמ”ש בשו”ת חתם סופר חיו”ד (סימן רנד): אולם לדידן וכו’, ופשוט שיש לחוש לטעמא דקרא להחמיר אפילו לרבי יהודה. עכ”ל. וכן כתב בתוספות הרא”ש לב”מ (צ. ד”ה היתה אוכלת) שלכולי עלמא דרשינן טעמא דקרא לחומרא. וכ”כ עוד אחרונים רבים באין חולק, והרחבתי בזה בזהב לבושה (פרק ג אות ד).

ואם כן אין הבדל בין שערותיה לבין שערות הפאה הנכרית, כיון שהתורה לא אסרה את השערות דוקא אלא את הנוי והפריצות היוצאת מהן, ומסיבה זו אין הבדל בין שער המחובר לשערותיה לבין מה שאינו מחובר, ואין על זה מחלוקת.

ובהקשר למה שרבים שואלים, דאם כן תהיה פאה צנועה ותהיה פאה פרוצה, ועוד שואלים מדוע לא נאסור מדינא כל כיסוי ראש המושך את עיני הגברים? אולם התשובה לזה מבוארת כבר בקדמונים, ורש”י ברכות (כד.) כתב: מדמשבח ליה קרא בגויה אלמא מידי דתאוה נינהו. עכ”ל. ומבואר בפירוש שטעם איסור פירע הראש הוא משום שגילתה התורה שיש נוי מיוחד בשערותיה, וכן כתב החינוך (מצוה שעז) שעיקר נוי האדם הוא בשערותיו. וז”ל התורה תמימה (במדבר ה הערה צה): ממילא מבואר דלא רק את שערה פורעין כי גם את גופה, כמו שאמרו בגמרא וכו’, ומה שתפס דוקא פריעת הראש, הוא משום דעיקר חינה של אשה בשערותיה. עכ”ל. וכ”כ הגנת ורדים בגן המלך (סימן ק) בשם מהריק”ש מח”ס ערך לחם, וכן כתב הב”ח באו”ח (סימן עה אות ב) ועוד אין ספור, ולפי זה יש קפידא מיוחד בשערות, דהיינו שהם מושכות עינים על אשה המלובשת במלבוש של נוי האסור מן התורה. ולכן כתבו הריטב”א והר”ן (כתובות עב.) שאם תצא האשה בבד של משי על פדחתה לרשות הרבים, הוי עוברת על דת יהודית. ע”ש. וכן כתב משמם בשו”ת דברי חיים מצאנז ח”ב (סימן נט), כי אין שום הבדל בין שערותיה לבין שערות הפאה הנכרית, וכן כתב מהר”י מינץ בדרשותיו (הדרוש הראשון): ואבותינו ואבות אבותינו מיחו בדורותים שלא ישאו הנשים בד הבינדי שהגוון שלו דומה לשיער וכו’. עכ”ל. ומזה יש להבין שאין הבדל כלל בין שערותיה לבין שערות הפאה הנכרית.

ומסיבה זו אין הבדל בין פאה צנועה לפרוצה, דפאה צנועה דומה לאשה שמגלה את שערותיה עד הכתף בדמיון הפאה הצנועה, שכולם יאמרו “זוהי פרועת ראש”, ואילו כאן אחרי שהתברר בכל הפוסקים באין חולק (כפי שקבצה ידי יד כהה כ-19 ראשונים, ואם יש משהו שכותב שזה גזירת הכתוב לכסות את הראש, אשמח מאוד לקבל ולראות את דבריו), שטעם פירוע הראש היינו משום פריצות, א”כ מה הבדל בין שערותיה לשערות הפאה, והדבר דומה למי שפתח בור גבוה י’ טפחים, וכיסה אותו בנילון שחור, שהעוברים שם מלבד שלא רואים שיש בור אלא גם נופלים לתוכו, והיה עדיף לו להשאירו פתוח, והוא בעל הבור אומר “ולא יכסנו”, אני כיסתי. והבן.

ב). והנה הרב (…) הביא רשימה של פוסקים שפסקו שמותר לקרות ק”ש לפני הפאה הנכרית, וביניהם הביא דברי הכף החיים שפסק את דברי הרמ”א בשם השלטי הגבורים בשבת (כט:) ועוד פוסקים, וכתב: “הרי לך שיש על מה לסמוך”. ובאמת שאין הנידון דומה לראיה, שהרי גם הפרי מגדים (שהובא במשנ”ב סימן עה) שכתב להוכיח מק”ש לרשות הרבים, הוא עצמו בספרו אם לבינה (ערך צעף, וכתובה) חזר בו, וכתב דמ”ש בפריו (כונתו לפרי מגדים) לגבי ק”ש, אחרי העיון לא דמי דפרועת ראש איסורה מן התורה וכו’, כיע”ש שסיים שהדבר אסור בכל תוקף ומצוה לפרסם זאת, ותבא ברכה על השומעות לו. ע”ש.

ובייחס לשאר הפוסקים שהביא שם, הנה אין לשכוח יסוד חשוב מאוד, שדין שער באשה ערוה ודין פרועת ראש שונים ומחולקים זה מזה בתכלית הריחוק, מכמה טעמים: א). פרועת ראש דאורייתא (כתובות עב. וכל הראשונים). ושער באשה ערוה מדרבנן (ברכות כד. במאירי רשב”א ולבוש או”ח סימן עה ועוד). ב). פרועת ראש נלמד מן הפסוק “ופרע את ראש האשה” כמבואר בכתובות עב., מה שאין כן “שער באשה ערוה” שהוא נלמד מן הפסוק “שערך כעדר העיזים”, כמבואר בברכות (כד.). ג). פרועת ראש זהו חיוב לאשה שתכסה את ראשה, מה שאין כן שער באשה ערוה, שזהו חיוב המוטל על הגבר שלא להסתכל ולא לקרוא קריאת שמע כנגדו. ד). לדעת הרמב”ם פ”ג מקריאת שמע הלכה טז ורבינו ירוחם ועוד שאיסור שער באשה ערוה הוא להסתכלות ולא לקריאת שמע, ולראש ראשונים הוא הדין בהסתכלות ובשאר דברים שבקדושה. משא”כ פריעת ראש שאין זה שייך. וזה פשוט בלי חולק. ולכן אם התירו מדין שער באשה ערוה, היינו משום שהוא רגיל בזה ולא אתי להרהור, ולא היו לובשות את הפאה הנכרית אלא בביתן וחצירן בלבד כמבואר ברש”י (שבת סד:) שפאה נכרית היינו עם קליעתה ביחד עם שערותיה, וכן כתבו כל הראשונים, ואיך תצא לרשות הרבים כששערותיה נראות עם הפאה הנכרית. ועוד, שלא היו לובשות את הפאה הנכרית אלא הנשים ששערן חסר או שהלבין, כמבואר בכל הראשונים שם, שאשה שאין לה רוב שער לוקחת שער של חברתה וכו’, כמבואר ברש”י ובפירוש המשנה לרמב”ם, ובמאירי, וברשב”א, ובריטב”א, ור”ן, ותוספות ר”י הזקן, ועוד.

ג). ולכן מה שהוכיחו מהש”ס (שבת סד:) והגר”ש משאש ושאר פוסקים דימו מילתא למילתא, תראו נא בספרי זהב לבושה, שיש בו ביאור רחב גם בכל הנזכר לעיל (פרקים א-ג), וגם בדברי השלטי הגבורים (פרק ו), וגם בדעת כל הפוסקים (פרק ז), וגם בדברי הגר”ש משאש (פרק יד) והגרב”ץ א”ש (פרק יג), ועוד ועוד. (ובפרק טו הבאתי הערות על כל הספר חן וכבוד). והדברים מצאו חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, ובס”ד לומדים אותו בקבוצות ובכוללים בעיון. וקיבלתי תגובות לשבח, בסיעתא דשמיא.

[ובספר זהב לבושה פרק ו התבאר שגם השלטי הגבורים לא התיר אלא לענין קריאת שמע שעיקר טעמו הוא משום הרהור לגבי בעלה וכדומה, שרגילין בה ויהיה מותר, כמו שכתבו הרשב”א (ברכות כד:) והאגור (הובא בב”י או”ח סימן עה) ששער היוצא מחוץ לקליעתה, מותר לקרות כנגדו אם רגילה לגלותו, אבל לגבי רשות הרבים הוא עצמו כותב: “יראה מכאן להביא סמך לנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהן – אבל במקום קליעת שערן (שזהו ביתן וחצירן) נושאות שערות חברותיהם, שקורין קרנליאו בלע”ז”, עכ”ל, ובכל לשונו לא הזכיר מאומה מדין פרועת ראש אלא מדין שער באשה ערוה בלבד. והוא לשיטתו בכתובות (לב: מדפי הרי”ף אות ב) בשם הריא”ז שאסור לאשה להיות פרועת ראש בחצירה, וכדעת הירושלמי (וכ”כ בשמו בב”ש אה”ע סימן כא ס”ק ד), וכאן הוא מצא סמך ממשנה שמותר לנשואה שלא יתגנו על בעליהם. וראה בספרי שם שהבאנו למעלה מ-30 קושיות וסתירות בדברי השלטי הגיבורים דלא מיתוקמא למילתיה אלא אם נסביר דמיירי על ביתה וחצירה. והדבר לא חדש, כי כך כתבו בדעתו של השלטי הגבורים הרבה אחרונים, ומהם, שו”ת פני יצחק אבולעפיה ח”ו חאה”ע (סימן ו) ושו”ת חסד לאברהם תאומים מהד”ת חאה”ע (סימן פז), ובשו”ת חקל יצחק מספינקא (סימן תקע) ובמקור חיים להגאון רבי חיים בכרך או”ח (סימן עה) ועוד].

ד). ומה שכתבת בסוף דבריך, שיש להעיר על אותן שמוחים ביד רמה על ענין דא, כיון שיש לנו להדבק במידותיו של אהרן הכהן שאוהב שלום וכו’. רק מפני שרצונו לחתור לאמת אען ואומר, כי הדבר לא שייך בדבר המביא מכשול ופריצות בחומת הטהרה של עם ישראל. וכבר כתב הרמב”ם (פרק ו מדעות הלכה יב) שבדברי שמים מוחין ומקללין ומכין את העובר עליהם ברשות הרבים וכו’. ע”ש. ואנחנו רק מפרסימים דעת גדולי ישראל זצ”ל שבאמת ראו כמה מכשול הדבר הזה גורם.

וביודעינו ומכירינו קא אמינא כמה מביעים באוזנינו שהם נכשלים מן הנגף הזה והיינו מן הפאות הצנועות, וגם בשנים ששימשתי כר”מ בישיבה, ידעתי בבירור כמה הגיעו מכך למכשולות בקדושה, ואוי לדור שכך עלתה לו. וכמה בחורים שפכו לפני שיחם שקשה להם הדבר מאוד להתגבר על היצר הרע על ידי שהרהרו בנשים הלובושות בזה ובוא לידי הוז”ל (וראה בספר דברי שלום פרק ז, שהביא מכתב מבחור אחד המביא את נפילותיו כתוצאה שאשת אחיו לובשת פאה צנועה), ומי ואיזה גדול ישמע זאת ולא יחרד. אוי לנו. אוי לנו.

וראה בספר דברי שלום (פרק ז, עמוד צג) שכתב: הגר”ש וואזנר תיאר את הפאות שלפני “שלושים שנה”, וזה לשונו (פתיחה לשבט הלוי ח”א): אפשר היה להכיר ממרחק גדול שאין זה שערה, כי לא היה להם את תכונות השיער. עכ”ל. והגרש”ז אוירבך זצ”ל אמר על הפאות הישנות: “אפילו עיור ידע שזה פאה, הפאה היתה נראית כמו קש, כמו אניצי פשתן”, עכ”ל (נמסר מפי תלמידו הגאון רבי דון סגל שליט”א). וכן התבטא הגאון רבי יוסף ליס זצ”ל, וזה לשונו: “במקומינו לא רצו הנשים לכסות שיער ראשן, ואפילו פאה נכרית לא הסכימו לחבוש, כי הפאות היו נראות כגוש שיער קשה ומגושם, ומי שהסכימה לחבוש פאה היה זה מצד יצר הטוב”. עכ”ל. כי היתה גזירה (כמבואר בשו”ת שנות חיים קלוגר, סימן קטז) של הצאר הרוסי שכל בנות ישראל יצאו או פרועת ראש, או פאה, והפאה בפועל הפחיתה את הפריצות. וכן כתב הסטייפלער בקריינא דאיגרתא ח”ב (סימן קכד): “כאן לא נשמע ממי שהוא שיאמר שראה פאה נכרית הנראית לבתי היכר”. עכ”ל.

ובשנת תשנ”ו פורסם מכתב על ידי אחר הרבנים שפרסמו את התקנון משנת תשמ”ז, וזה לשונו (הובא בספר דברי שלום עמוד קי): “כפי שאומרים מוכרי הפאות וקוניהם כיום צורת הפאות כפי מתכונתו ללא סטיה מהתקנות שנכתבו, לא מצוי כלל אלא כחמש אחוז, וגם המצוי נראה על אשה צעירה כאשה מבוגרת, וכיוצ”ב, ומהאי טעמא אין בורחות בפאות הללו, ונפרץ התקנון באומרם שבלאו הכי לא שייך לקיים את התנאי האמור, כי כל הפאות המכרות היום הם במראה שיער”. עכ”ל.

והגר”ב בענגיס שליט”א בקונטרס “רפואת חיים” (עמוד ח) כתב: ואשתי שתחי’ בקשה מפאנית מפורסמת (היא הופנתה אליה על ידי ועדת הרבנים) שתסרק לה פאה שאינה במראה טבעי, הפאנית אמרה לה בערך בזה הלשון: “הרי כל הפאות הן במראה טבעי, איך אפשר לדרוש ממני פאה שאינה במראה טבעי”. היא הסתובבה אצל עוד שבעה פאניות, וכולם אמרו שהן לא מבינות את הדרישה המשונה הזו. עכ”ל. ובספר דברי שלום (עמוד צז) כתב: וההסבר לזה הוא פשוט, כיון שכל המקצועיות של הפאנית נמדדת ביכלתה לסרק ולעצב פאה שנראית כשער טבעי, ולכן היא משקיעה זמן מחשבה ומאמץ, כדי שיצא מתחת ידה דבר מקצועי ואסטטי, וכאשר דורשים ממנה שתסדר פאה שאינה במראה טבעי, בעצם אומרים לה שתכין משהו לא מקצועי. וזה דומה לאחד שלמד במשך שנים לייצר ולעצב פרחים מפלסטיק הנראים ממש כמו פרחים אמיתיים, ופתח חנות במרכז מסחרי גדול, והמון לקוחות הגיעו מכל רחבי הארץ, תוך כדי שהם משבחים אותו שממש אי אפשר להאמין שזה לא טבעי, והנה לאחר כמה שנים פנו אליו מספר אנשים בבקשה מיוחדת במינה, שיכין מעכשיו רק פרחים יפים אבל שכולם יזהו שמדובר בפלסטיק, אותו אומן גיחך למשמע המשימה המוזרה הזו… והמשל מובן. עכ”ל. ויש בזה אריכות דברים, אולם אפשר להבין שאי אפשר לומר בימינו “מותר ללבוש פאות צנועות שאינם נראות כשיער”, כי אין דבר כזה במציאות.