מקורות
הנה אם מכירת עוונות היתה חלה, לפענ”ד היה קושי מאד לבטלה, שהרי בשביל לבטלה צריך את הסכמתו של המוכר, זאת ועוד לא מהני רק הסכמתו, אלא צריך לבצע קניין חדש, של מכירת העוות בחזרה למוכר, כי א”א לבטל את המכירה ע”י מחילה בעלמא, וכמבואר בשו”ע (חו”מ קפ”ט), וז”ל: אין המקח נגמר בדברים, שהאומר לחבירו, היאך אתה נותן לי חפץ זה, ואמר ליה בכך וכך, ונתרצו שניהם ופסקו הדמים, יכולים לחזור שניהם, אפי’ היה הדבר בפני עדים ואמרו להם הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה, הרי זה אינו כלום עד שיגמור המקח. כל דבר ודבר כראוי לו, קרקע לפי קניינו, ובעלי חיים לפי קניינם, ומטלטלים לפי קניינם. ולאחר שנגמר המקח, כל אחד לפי קניינו, אין שום אחד מהם יכול לחזור בו, אפי’ לא היו עדים בדבר. וכתב הרמ”א ואפי’ מחל זה לזה אח”כ, לא מהני, אלא צריכין לחזור ולהקנות זה לזה, ומקורו בתה”ד (סי’ שי”א), ובשו”ת הריב”ש (סימן תק”י). והוא דין מוסכם לכו”ע. וא”כ אפי’ יעמדו הקונה והמוכר ויאמרו שהם מגלים דעתם שברצונם לבטל את המכירה, הדבר בלתי אפשרי, כי צריך לעשות קניין חדש, והנה עתה שימכור הקונה את העוונות שקנה למוכר, נראה שגם זה בעייתי, כי אחרי שכבר זכה בהן, היאך רוצה להכניס חבירו תחת אותם עוונות, ולכאו’ עובר בזה על ואהבת לרעך כמוך, ועוד הרי אמרו חז”ל (שבת קמט:), כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב”ה. ותקנתו רק להרבות בתשובה על עוונותיו.
ועכ”פ נראה שכדי שלא יהיה לאחד על חבירו קפידא ותביעה כל שהיא בדיני שמים, רצוי לעשות שטר כתוב וחתום ע”י ב’ הצדדים שמבטלים את המכירה, ויכתבו בו שמגלים דעתם, כי הסכימו בלב שלם וביטלו את המכירה ע”פ כללי ההלכה, ולכאו’ שטר זה מועיל לבטל את הקניין, אפי’ למי שיסבור שהמכירה חלה, [וכה”ג שפ”ד, דלא חשיב שמוכר להדיא העוונות למוכר, וניחא מ”ש לעיל], והוי כהודאת בעל דין שביטלו המכירה כהלכה, בכל צד ואופן שיהיה, וכקניין אודיתא דקי”ל שמועיל, אפילו במקום שידוע שלא עשו קניין וכדומה, וכמ”ש הרמ”א (חו”מ סי’ ר”ז סעיף ט”ו), דכיון דאסמכתא שקנו עליה בב”ד חשוב הרי זה קנה, אם ציווה לכתוב בשטר שקנו ממנו בב”ד חשוב, אע”ג שלא קנו מהני, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, וביאר הסמ”ע דאע”ג דידעינן בודאי דלא קנה בב”ד חשוב מהני הודאתו, דכיון שהודה ואמר שקנה, הו”ל כאילו ידענו שגמר והקנה. והדברים מפורשים בב”י (שם) בשם הר”מ מרוטנבורג (ד”פ סי’ תתקע”ו), המובא בהגהות מיימון (פי”א מהל’ מכירה אות ז’, ובתשובות קניין סי’ ד’), ושכ”כ רבינו ירוחם בשם הרא”ש ורבני צרפת שאם ציווה לכתוב שטר, יכולין לכתוב שנעשה בב”ד חשוב, דכאילו הודה שנעשה בב”ד חשוב כיון שאמר לכתוב שטר, ואע”פ שלא נעשה בב”ד חשוב, דומיא דמתנה שאם ציווה לכתוב שטר כותבין ‘ואמר לנו מתנה זו כתבוה בשוקא’, דסתמא דעתו לומר כמו שכותבין בשטרות, כמבואר בתוספות (ב”ב מ:). והנה דעת התוס’ ב”ב (קמט. ד”ה שכיב מרע), ובב”מ (מו. ד”ה ונקנינהו) דמהני אודיתא כקניין, אע”פ שאנו מוחזקים בו שאינו כדבריו. וכן דעת הקצוה”ח (סי’ קצ”ד סק”ד), דמהני אפי’ לעניין איסור, ולא נופל מכל הקניינים. ומרן החיד”א בברכי יוסף (חו”מ סי’ מ’ סק”ב) כתב שכן דעת רבינו הרמב”ם (פרק י”א מהל’ מכירה הל’ ט”ו), שהודאת בעל דין מהני לקניין, וכמו שביאר מרן הב”י בכסף משנה (שם), וכן פסק בשו”ע (שם), שבהודאת בעל דין מקנה למקבל, אף במתחייב עתה באמירה בעלמא אם אמר אתם עדי. וכדברי השו”ע שם שהמתחייב עצמו ממון לחבירו, אע”פ שלא היה חייב לו כלום, הרי זה חייב. ושכ”כ להדיא הרדב”ז בתשובותיו (כ”י סי’ אלפיים ש”ב) שהרוצה להקנות לחבירו חלק בשטר חוב, יודה לפני עדים שיש לחבירו חלק במעות הכתובים בשטר, שליש או רביע, ואף שכתובים בשמו, כההיא אודיתא דנפיק מבי איסור גיורא, ושכן כתבו עוד פוסקים. אך העיר דהוא פלוגתא דרבוותא, שלדעת בעל העיטור והגהות אשרי דין איסור גיורא שמהני הודאתו הוי דוקא בשכיב מרע. וגם הרשב”א בקידושין (כו.), סובר דהודאת בעל דין לא מהני לקניין. וכן מבואר בחי’ יד רמ”ה (ב”ב קמח.), דאודיתא אינו קניין ממש, וכן דעת החזו”א (ב”ק סי’ י”ח). ועכ”פ מבואר שלדעת הרמב”ם ומרן השו”ע שקיבלנו הוראותיהם, ונפסקה הלכה בכל מקום כמותם, שהכותבין בשטר “וקיבלנו קניין על כל הנכתב בשטר” מועיל אף להקנות, וכ”כ רבינו יוסף חיים זצוקל”ה בתשובותיו רב פעלים (חו”מ ח”ב סי’ י”ד) שלדעת מרן מהני אודיתא אפי’ לעניין הקנאה, אע”פ שהיא הודאה בשקר, כמבואר בתשו’ אבקת רוכל (סי’ ק”ה), והאריך לבאר לדינא שהודאת בעל דין מהני אפי’ לקניין, בתנאי שלא יהיה מוכח מתוכו שהודאה זו באה בתורת הקנאה, אלא מכח הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וכן מבואר עוד כיו”ב במרדכי (מי שמת סי’ תרי”ז), והביאו הד”מ (חו”מ סי’ רי”ב סק”א), ששטר שכתוב בו שקיבלו עליהם ככל שטרי פירות העשויים כתיקון חכמים, נמצא שהעדים מעידים שנעשה כתיקון חכמים, ואפי’ יאמרו עכשיו העדים שלא כך היה המעשה, אינם חוזרים ומגידין. וכן פסק הרמ”א (שם), וכעין זה מבואר עוד בשו”ע (חו”מ סי’ רמ”א סעיף י”ב, י”ז), דמהני גם מה שכותבין בשטר ותנאים הללו נעשים כתנאים המקוימים. ויכתבו שהשטר נעשה בעניין שאין בו אסמכתא, ומהני הודאת בעל דין שכל התחייבותם נעשה באופן המועיל, ולא שטועה בדין.
אמנם למעשה, בלא”ה אנו נוקטים להלכה שהמכירה כלל לא חלה, וא”א למכור מצוות ועוונות זה לזה, כפי שהארכתי במכתבים קודמים, וכמבואר בחיבורי יינא דיוסף (בהערות אות ז”ך), ולפי”ז ניתן למצוא מזור ותרופה לעוונם של המוכר והקונה, כי לא בלבד הקונה, שסבר ליקח על עצמו עוונות בשביל בצע כסף עוונו חמור, אלא גם המוכר שחושב שיוכל להיפטר מיום הדין הגדול והנורא ע”י מכירתם, וגם עוונו חמור שסבר לגרום עונש לחבירו תחת עוונותיו, וכפי שהארכתי במכתבי הקודם. ועל כן ע”י תשובה תפילה וצדקה יעבירו מעליהם רוע מעלליהם, ובשו”ת מהרש”ם (ח”ג סי’ קנ”א), כותב שהקונה עבירות חבירו, יתאבל על רוע מעשיו ומעשה חבירו, ויירא ויפחד וידאג לנפשו. וכ”כ בשו”ת קנין תורה (ח”ב סי’ מ”ב), שהקונה עוונות, ראוי לעונש וקנס כי חילל שם שמים בקבלו על עצמו עבירות חבירו, וכאילו כופר בשכר ועונש. ובשו”ת מחנה חיים (חו”מ סי’ כ’), בשלהי תשובתו כתב, שהגם שאין קניין ומכירה של עבירות חלה כלל, מ”מ הקונה והמוכר שניהם צריכין כפרה, להתוודות על חטאתם ביום תענית, ויבקשו מחילה ברבים בס”ת, וה’ יסלח להם כי ודאי הכל נעשה בשגגה. ואת כסף המכירה יחלקו העני, קונה החטאים לצדקה לעניים, ולא יהנה הוא מהכסף ח”ו. וראוי שיקבלו שניהם את אותו היום ליום תשובה, לקיים וחטאתי נגדי תמיד, להיות להם לאות שלא יועיל הון ביום עברה, אלא רק תשובה תציל ממות, והוא רחום יכפר עוון, עכ”ד. ומבואר שהצריך ה’ דברים, לכפרתן: ווידוי, תענית, בקשת מחילה ברבים לפני הס”ת, לחלק כסף המכירה לעניים, לקבוע בכל שנה את יום המכירה ליום של תשובה.
והנה מ”ש בשו”ת מחנה חיים שיקבעו יום תענית, הנה מי שהוא שכיר בעבודתו אצל בעה”ב, אסור לו להתענות, שמבטל במלאכתו, וגוזל את בעה”ב, וכמבואר בשו”ע (חו”מ סי’ של”ז סעיף י”ט, וע”ע סי’ של”ג ס”ה), וכן ת”ח אסור לו לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים, וכמבואר בשו”ע (או”ח תקע”א ס”ב), וכמבואר בגמרא תענית (יא:), שת”ח שלומד ויושב בתענית, ראוי שיאכל הכלב סעודתו, כלומר שאין מעלה בתעניתו, כי ע”י התענית מתבטל ממלאכת שמים. ואם בארזים נפלה שלהבת, חכמי הגמרא, שהיו חזקים בבריאות גוף ונפש, מה יענו אזובי הקיר, בדורנו שירדה חולשה לעולם. וכ”כ בשו”ת נודע ביהודה (מהדו”ק סי’ ל”ה), שעיקר התשובה היא חרטה ווידוי, ולא סיגופים, בפרט בדורנו שירדה חולשה לעולם. וכ”כ הח”ח בביאור הלכה (סי’ תקע”א ד”ה ת”ח), וז”ל: “כתב השל”ה בשם ספר חסידים, שמצא בספר כת”י להמקובל האלקי חסידא קדישא האריז”ל, כל מה שתמצא בסיגופים לא נזכרו אלא למי שאין עמלו בתורה, אבל מי שתורתו אומנותו ויודע דעת ויראת ה’, לא ייחלש ולא יתבטל מלימודו. והביא עוד שכעין זה כתב החיי אדם, שאפי’ על עבירות הידועים המבואר ברוקח שצריך להתענות לכפרה כמה ימים, אם ת”ח הוא ותורתו אומנותו, אפילו בזה”ז לא יסגף עצמו כ”כ, רק ישוב לפני ה’ בלב שלם ויבכה מקירות ליבו וילמוד יותר מאשר היה רגיל, כי התורה היא מקוה טהרה ונמשלה לאש, וכל אשר יבוא באש, באש יובא וטהר”. ובספר עליות אליהו (סי’ ל”ז הובא במילואים לכתר ראש סי’ קמ”ב), הביא שרבינו הגר”א הוכיח למי שסיגף עצמו ואמר שמתחרט על מה שהתענה בצעירותו. ובספר יסוד העבודה מהר”א מסלונים (פרקי תשובה פ”ה), כתב על הגאון רבי גרשון מקיטוב שפעמים היה מתענה משבת לשבת, וראה יהודי א’ ולמד ממנו, והתענה ג”כ כך עד שמת, והלך רבי גרשון ללוותו אחר מטתו, וע”י קברו בעט וקרא בקפידא גדולה בפני כולם, רשע רשע, מפני מה הרגת את עצמך, מדוע השווית אותך אלי ולמדת ממני ריבוי תעניות שאינם לפי כוחך. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוקל”ה בספרו חזון עובדיה (אבלות ח”ג עמ’ ר”כ), הביא מ”ש בשו”ת חמדת שאול (סי’ מ”ז), שאפי’ ביום פטירת ההורים, לא ניחא לאבותיו של ת”ח, שיתענה ביום היארצייט שלהם, ויתבטל עי”ז מלימודו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ובספר נטעי גבריאל (אבלות עמ’ תקנ”א ב’) כתב, העידו על המהר”ם שי”ק ומרן החזון איש, שלא התענו ביום היארצייט, כדי שלא להתבטל מלימוד תורה.
על כן נראה, כי במקום תענית הגוף, יקבעו הקונה והמוכר, יום ללימוד תורה בתענית דיבור, כי ידוע שהלימוד בתענ”ד, הוא תחליף לכפרת עוונות בתעניות, כמ”ש הגאון מוילנא באיגרתו המפורסמת: “ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניות וסיגופים, אלא רק ברסן פיו ובתאוותו, וזוהי התשובה, וזהו כל פרי העולם הבא, וזה יותר מכל התעניות והסיגופים שבעולם, וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער, ובזה יכופר לו כל עוון וניצול משאול תחתית”. והובא במשנ”ב (סי’ תקע”א סק”ב), וכתב שם בפירוש, שמי שרוצה להתנדב תענית, טוב יותר שיקבל תענית מדיבור, ממה שיקבל עליו תענית מאכילה, כי בתענית דיבור לא יינזק, לא בגופו ולא בנשמתו, ולא ייחלש. וכן מצאתי בספר מעשה רב להגר”א (בתוספת מעשה רב, ובליקוטי הגר”א על מעשה רב בנד”מ ס”ק נ”ד), שדרכו של רבינו הגר”א היה, לפסוק מעשה התשובה לבעלי תשובה ביגיעת לימוד התורה, ומניעת הדיבור במקום תענית. ועוד הביאו שם מהנהגות הגר”א (כתבי הצדיק רי”ז מסלנט עמ’ קי”ב), שהתשובה המעולה היא ג”כ עול תורה, כדמתרגמינן בפסוק (שמות ל”ד ז’) “ונקה לא ינקה” ונקה “לדתייבין לאורייתא”. כלומר שיכפר ויסלח לשבים לתורה, והיינו לעסוק בתורה. וכן מובא בשם הנועם אלימלך, שיום א’ של תענ”ד שווה אלפי תעניות אוכל. וכן הוה מרגלא בפומיה דמרן הגראי”ל שטינמן זצוקל”ה שודאי תענ”ד עדיף מתענית הגוף, שהרי אנשים מעדיפים שלא לאכול ולדבר, מאשר לא לדבר ולאכול.
והנה בהעלותי על יצועי ליל כ”א טבת התשע”ח, ואראה בחלומי היאך אני יושב ומבאר כח התענית דיבור שגדולה היא מתענית הגוף, שהרי מצינו שאירע בישיבת “פורת יוסף”, כאשר כמה חכמים גדולים מתו בט”ו בשבט, שנה אחר שנה ברצף, במשך ד’ שנים, הלא המה, ראשי ישיבת פורת יוסף, רבי שלמה לאניידו, רבי אברהם הכהן, רבי יצחק יהושע שהרבאני, וכן המקובל רבי ניסים נחום, וחרדה נפלה על לומדי הישיבה, עד שקם מרן הגר”ע עטיה זצ”ל, שנתמנה באותה תקופה לכהן כראש הישיבה, ותיקן יום זה לתענית דיבור בישיבה, ומאז המגפה נעצרה, וכידוע מנהג אבותיהם בידם, ועד היום נוהגים כן, ומוכח שכח תענ”ד רב הוא לבטל ולהסיר רוע גזירת מוות, שלא ביטלו גזירה קשה זו, אלא ע”י תענית דיבור, ועל אחת כמה שלא גרע מתענית הגוף, ואיקץ והנה חלום, ולאות זאת שהוטבו הדברים בעיני קבעתי אותם עלי ספר, למען יעמדו ימים רבים.
וכבר ידעת שלימוד התוה”ק הוא תיקון לכל העוונות, ומעלתו גדולה מתענית הגוף, כמ”ש המהרח”ו בשער רוח הקודש (דף ז ע”ב), והגר”ח מוולאז’ין זצ”ל, בסוף ספר מעשה רב הישן (דף ט”ז אות ל”ה), העיד שאחד מתלמידיו של הגאון מוילנא זצ”ל שאלו שנכשל בז”ל כמעט בפשיעה רח”ל, וביקש תיקון לעוונו, והשיבו הגר”א שכאשר עוסק בתורה אין צריך לדאוג כלל, והראה הגר”א לאותו תלמיד בתיקוני הזוה”ק (תיקון כ”ב סוף דף ס”ו ע”א), שהחמיר מאד בעוון זה, שצריך לסבול ע”ז ייסורים קשים ומרים כמוות, ואין תקנה כי אם במיתה ממש, אבל הראהו שבסוף המאמר בתיקוני הזוה”ק נמצא דבר טוב למבין: “אבל אורייתא אורך ימים מימינה”, כלומר שמצלת מן המיתה, “ובשמאלה עושר וכבוד”, שמצלת מאותם ייסורים קשים כמיתה, וסיים רבינו הגר”א שאמנם בספרי המוסר האריכו בחומרת העוון, אך לא הביאו סיום זה בספריהם, שאם שב בתשובה, רפואתו בתורה שנא’ בה “עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר”, שהיא רפואה לכל המחלות, כמו שנא’ (משלי ג’ ח’) “ריפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך”, (ע”פ הזוה”ק שם). וכן איתא בתנחומא (צו סי’ י”ד ועי’ מנחות קי.), “בזמן שבהמ”ק קיים אדם חוטא ומביא קרבן ומתכפר לו, מביא מנחה ומתרצה לו, עכשיו שחרב בהמ”ק היאך אנו מכפרים חטאותינו ואשמותינו, אמר הקב”ה היו משמרים תורתי, ואני מעלה עליכם כאלו עשיתם לפני קרבן, שנא’ ‘וזאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים’, אל תקרי “לעולה” אלא ‘לא לעולה’, “למנחה” ‘ולא למנחה’, וכן על זה הדרך, ‘ולא לחטאת’ ‘ולא אשם’ ‘ולא מילואים’ ‘ולא זבח השלמים’, אלא היו עוסקים בתורה ויהיה חשוב לפני כאילו אתם מקריבים לפני כל הקרבנות, לפיכך אמר דוד (תהלים קי”ט) “מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי”, כי יודע אני שעסק תורתך מכפר העוונות, לפיכך אהבתי תורתך”. וכן איתא בברכות (ה.), כל העוסק בתורה מוחלין לו כל עוונותיו. ובגמרא ר”ה (יח.), “לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עוון בית עלי בזבח ובמנחה”, אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה. אביי אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמ”ח. וכן איתא בירושלמי (ר”ה פ”ד סוף ה”ח) דבכל הקרבנות כתוב חטא, מלבד עצרת, אמר להן הקב”ה לישראל מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם. ואיתא עוד בספרי (האזינו), שד”ת מכפרין אפי’ על שפיכות דמים. וכתב רבינו יונה (שער ד’ אות י”א), בשם המדרש (ויק”ר קדושים כ”ה א’), עבר אדם על כריתות או מיתות ב”ד, מה יעשה ויחיה? אם היה רגיל לקרוא פרק א’ ביום, יקרא ב’ פרקים. היה רגיל לקרוא פרשת א’, יקרא ב’ פרשיות. וכ”כ מרן רבינו יוסף חיים זצוקל”ה בבן איש חי (ש”ב הקדמת תצוה), שאפי’ רשע שעבר על כל העבירות, אם מתחרט ועוסק בתורה, יכופר לו ויתקדש בקדושתם של ישראל, שאין עוון שלא יתוקן בתורה. וכן האריך לבאר הגר”ח מוולאז’ין זצ”ל, בספרו נפש החיים (ש”ד פרק ל”א).
בברכת התורה, יוסף חי סימן טוב
מחה”ס “כרם יוסף” על הש”ס ו”אשכול יוסף” עה”ת
פעיה”ק ירושלים ת”ו.
