מקורות:
הנה נהי דבעלמא יש להחשיב מעות (רגילות) כמוקצה מחמת גופו (וטעמא דלא חשיבי ככלי שמלאכתו לאיסור – ראה נא בעניינו בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ג עמ’ ב”ן ד”ה ובעיקר) מ”מ הכא ייחדן לנוי (ע”י הנחתן בוויטרינה למטרה זו), וכל דבר העומד לנוי, תשמיש הנוי משוי ליה שם כלי והוי כלי שמלאכתו להיתר, וכדמצינו במהרי”ל הל’ שבת דף כט’ ע”א שענפי אילנות שקוצצין בימות החמה לשמוח בהן בבית [דהיינו לנוי] מותר להעמידם במים בשבת. והו”ד להלכה במפה סי’ שלו’ סע’ יא’. וכן מצינו במג”א בסי’ שטו’ סק”ב דמותר לתלות סדינים המצויירים שלנו וכו’. עיי”ש, הא קמן דאין בזה איסור מוקצה. וכן תכשיטים אינם מוקצה אע”פ שכל כולן לשם נוי ואינם “עומדים” לתשמיש אחר. ובהאי מילתא דתשמיש ה”נוי” משוי ליה שם כלי – כבר אנן יד עניי הרחבנו בזה בדלותינו בספרי הקטן הנ”ל עמ’ כב’ עד לב’, ושם כתבנו לדון במש”כ בשו”ת מהר”ח או”ז ובעוד מקורות, קחנו נא משם.
ואם יש את נפשך לומר דשאני הכא דהם מטבעות מכסף טהור וקפיד עלייהו וממילא הוי מוקצה מחמת חיסרון כיס (והרי אפי’ במטבעות שאינם מכסף יש שכתבו דהוי מוקצה מח”כ) – אען ואומר, דנהי דמדברי התוס’ דף מה’ ע”א (ד”ה אין) משמע דשייך מוקצה מחמת חיסרון כיס בכלי שמלאכתו להיתר, מ”מ כידוע שיטת מרן השו”ע סי’ רנט’ סע’ א’ וסי’ שח’ סע’ כו’ דדברים שמקפיד עליהם שלא להשתמש מחשש שיפגמו אך ייחד אותם לתשמיש היתר, לא שייך בהם איסור דמוקצה מחמת חיסרון כיס. (ומאי דמצינו דכלי שמלאכתו להיתר שעומד לסחורה דהוי ממח”כ, שאני התם דע”י שהקצה אותו לסחורה מנע ממנו כל שימוש היתר, משא”כ כלי שמלאכתו להיתר שמקפיד עליו להשתמש בו רק לתשמיש שמיועד לו מחשש שיפסל, סוף סוף אותו “שימוש שמיועד לו” הוא שימוש היתר וממילא אינו מוקצה). ואין להביא ראיה מסכין של מילה, וכמש”כ הרב מנורה טהורה סי’ שח’ בקנה”מ סק”א ואכמ”ל. ולפיכך הכא לגבי מטבעות מכסף שייחדם בתמידות לנוי, כיון שעומדים לתשמיש היתר (“נוי”), לית בהו איסורא דמוקצה מח”כ. ובכך מתבארות בפשטות כל הסוגיות (כגון בשבת דף מו’ ע”ב לגבי נזמים וכיו”ב) דאין איסור “מוקצה מחמת חיסרון כיס” בתכשיטין, ואין צורך להדחק דלא היו מקפידים או דההיתר מצד מלבוש וכיוצא מדחקים אלו.
אך מקום יש בראש לערער ולומר, דכיון שמטבעות אלו עומדים “גם” לפדיון הבן (אם יזדמן) בימות החול, א”כ אינם עומדים “רק” לנוי, והדר דינא דהואיל ומקפיד בהם מחמת חשיבותם שלא להשתמש לתשמיש אחר מחשש שיפגמו, הוי כמוקצה מחמת חיסרון כיס. ברם, דהרי כפי שנראה משאלת כת”ר, רוב תשמישם להיתר (לנוי), וכל כלי שרוב תשמישו להיתר מקרי כלי שמלאכתו להיתר אע”פ שעומד גם לתשמיש איסור (עיין משנ”ב סי’ שח’ סק”כ וסי’ שיג’ סק”ט, ואכמ”ל). אך מאידך, נהי דרוב הזמן משתמש בהם להיתר, מ”מ תשמישם ה”עיקרי” בודאי הוא פדיון, ושפר קדמי בעניי להשוות נידון דנן להא דנחלקו האחרונים חביבים בדין פמוטות של כסף של ימינו, די”א דכיון שעיקר תשמישם הוא להדלקה אפי’ שבשבת זו לא הדליק בהם הוו מוקצה מחמת חיסרון כיס, וי”א דכיון שעומדים לנוי הוי כלי שמלאכתו להיתר ולכן אם בשבת זו לא הדליק בהם מותר לטלטל אף מחמה לצל, וי”א דדינם ככלי שמלאכתו לאיסור, וי”א שתלוי אם כבר הדליק בהם פעם אחת (שאז חל בהם תשמיש האיסור וממילא אפי’ שבשבת זו לא השתמש הוי מוקצה מחמת חיסרון כיס) לבין היכא דלא הדליק בהם אף פעם (דאז הזמנה לאו מילתא וממילא נשאר תשמיש ההיתר במקומו והוי כלי שמלאכתו להיתר). וכלך הבט בשו”ת שבט הלוי ח”א סי’ נו’ (ובהשמטות שם, ובח”ג סי’ לב’), ובשו”ת דברי יציב חאו”ח סי’ קנא’ סוף אות א’ ד”ה ונראה, ובשמירת שבת כהלכתה פ”כ הערה ריד’ (ובנדמ”ח הוא בהערה רמב’) בשם הגרשז”א זצ”ל, ובמאור השבת עמ’ תצח’, ובשו”ת אגרות משה חאו”ח ח”ה סי’ כב’ אות כח’, ובשו”ת אז נדברו ח”ג סי’ ט”ל, ובחוט השני הוכמן (פסקי הגר”ן קרליץ זצ”ל) שבת ח”ג סוף פרק מב’ עמ’ סח’, ובשו”ת אור לציון ח”ב פרק ח”י סי’ כא’ (בהערה ד”ה ואם), ובילקו”י שבת ב’ עמ’ שלד’, ובמנוחת אהבה פי”ב סוף סע’ עח’, ובאדני שלמה מגנוז סי’ שח’ אות מד’, ובנשמת שבת ח”ג סי’ קיז’, ובמעדני דניאל פהלבני שבת ח”ב סי’ רעט’ הערה יא’, ובארחות שבת ח”ב פי”ט הערה כא’, ושאר אחרונים רבים ועצומים הלא בספרתם, והנח”ץ השיאני לקצר.
והנה לפי זמן מועט האיר זרח באור הדפוס ספר חזון עובדיה שבת חלק ג’, ושם בעמ’ צ’ הכריע בגודלו דפמוטות מכסף של ימינו, הם כלי שמלאכתו להיתר (כל עוד שלא הדליק בהם באותה שבת), כיון שבאותה שבת עומדים לנוי ותו לא. עיי”ש. ודון מיניה ואוקי בתרין[1].
וכי שאל נא הרי אכתי נודע בשערים שיטת החזו”א סי’ מא’ סקט”ז וסי’ מג’ ס”ק טו”ב, דכל הקובע מקום (גם שלא מתוך חשש פגימה) הוי הקצאה אפי’ בכלי שמלאכתו להיתר, א”כ גם באותם המטבעות של פדיון הבן נימא הכי דכיון שקבע להם מקום בוויטרינה נעשו מוקצה מח”כ. (ומהאי טעמא באמת כתב בשו”ת אז נדברו ח”ג סי’ ט”ל לאסור איסר טלטול פמוטות מכסף, אפי’ אם מייחד אותם בתמידות לנוי). ע”ז אען ואומר בעניי, חדא, דלא קיי”ל לדינא כחידושו של הגאון החזו”א בזה, וראה נא בעניינו בספרי הדל ללקוט שושנים ח”ג עמ’ קסא’-קסב’, ולא אכניס ראשי במסכת ארכי”ן זו לעת עתה. ותו, דקרוב אצלי בדלותי לומר, דאותם המטעות של פדיון הבן, ביום חול שכיח דשליף ומחוי (בתוך ביתו) כדי לראותן ולהראותן לאורחים, יען היותם דבר שאינו מצוי בכל בית ויש בהם “ענין” מצד שמשקלם הוא משקל הלכתי בדקדוק, וא”כ אין בזה קביעת מקום גמורה, וממילא אף בשבת לא יהיה איסור אף לשיטת החזו”א. ועכ”פ לא גרע ממה שכתב בספר חוט השני הנ”ל (עפ”י מה ששמע ובא מהגר”ן קרליץ זצ”ל), שכתב דכלי כסף (שמניחים בוויטרינה – זו כוונתו למעיין) אינם מוקצה מחמת חיסרון כיס כיון ש”עומדים לפעמים לטלטלם להראות הקישוט” עכ”ל.
ומ”מ כל האמור היינו מצד הדין, אך אם יוקח נא את המעות של פדיון הבן לעיני כל חי ביום השבת, הוי הוראה התמוהה לרבים, דכל העם מקצה רגילים שכסף אסור בטלטול ואין יודעין להפריד בין הדבקים, ואיכא למיחש נמי דאוושא מילתא והויא זילותא דשבת (אם כי י”ל דלא שייך גדר “זילותא דשבתא” אלא במעשה ש”דומה” למלאכה דאורייתא כטחינה ובישול והוצאה שלא ברה”י, ולא במעשה שנראה כשבות בעלמא, ומה שכתבו האחרונים חביבים דבהדלקת רדיו מערב שבת איכא זילותא אע”פ שההדלקה בשבת גופא היא רק שבות, שאני התם שמשמיע קול וגרע טפי, ואכמ”ל).
הערות:
[1] והוי יודע דאין ללמוד מכל זה לענין מי שיש לו מטבעות עתיקות של אספנות ומעמיד אותם בוויטרינה וכיו”ב, דהתם מגרע גרע ואסורים בטלטול, יען וביען כי באמת אינם עומדות “לנוי” ממש (כי עפ”י רובא כבר השחירו והפך מראיהם למראה גרוטאה בעלמא), אלא מתוך שבני אדם מייחסים חשיבות לעתיקות ממילא חשים כבוד להראותם ומתעניינים לראותם, אלא דזה אינו עונג גופני כראיית נוי שמרחיב דעתו של אדם, אלא זהו עונג שכלי של מחוסרי דעת המייחסים חשיבות לגרוטאות רק מפני שהם עתיקות (ונהי דיש להעריך את העבד, היינו הערכת חכמת העבר וקדושת העבר, ולא גרוטאות העבר דאינם אלא הבל וריק), וכל כה”ג יתכן דשימוש כזה לא משוי ליה שם כלי לדעת מרן השו”ע סי’ שח’ סע’ מה’, וביאור חילוק זה תמצאנו בספרי הקטן ללקוט שושנים ח”ג עמ’ לב’ ד”ה ועוד, עיי”ש. ומה גם דגבי מעות אספנות, מה שמתענגים לראותם אינו ע”י הבטה בעלמא (כי באמת אינם תאווה לעיניים ואדרבא עפ”י רוב כבר השחירו כשולי הקדירה), אלא מתענגים ע”י קריאת התאריך ומקום שבאו משם בארצותם לגויהם וכל הכתוב בהם, וזה בלא”ה אסור גזירה משום שטרי הדיוטות, אי לאו לדעת הגאון יעב”ץ ומהר”ח גאגין ודעימייהו שכתבו להקל קריאת “עיתון” מטעם עונג שבת, ויש להרחיב את היריעה בכל זה אך הזמן גרמא לעצר”ת הדברים האלה. וכלך הבט בספר ויאמר אברהם עדס סי’ שח’ עמ’ קפז’ שכתב שמעות אספנות דינם כמוקצה מחמת גופו לדעת מרן הנ”ל.
