מקורות וביאורים:
ראה דינים אלו של אשה שפסק ווסתה, בשולחן ערוך (יו”ד סי’ קפט כח – לא).
והנה לגבי שאר נשים האם מותרת לישון עם בעליהם במיטת אחת כשהגיע זמן ווסתן ולא ראו, העתיק לך תשובת כת”י שכתבתי:
מרן הב”י (סי’ קפד) אחר שהביא דעת התרומת הדשן שהחמיר בשאר קריבות בעונת ווסתה, השיג עליו וכתב, ואין דבריו נראין בעיני, דמדכתבו שאינה אסורה אלא בתשמיש משמע דכל מידי דלאו “תשמיש ממש” הוא שרי. עכ”ד. וכן העלה שם בשו”ע (סעיף ב’) וז”ל: בשעת וסתה צריך לפרוש ולא משאר קריבות אלא מתשמיש המטה בלבד. הרי שפירש להדיא שלא אסרו אלא תשה”מ בלבד, ולפי”ז כל שאר קריבות דלאו תשמיש ממש מותרים וה”ה שינה במטה אחת בקירוב בשר. והיינו טעמא, דכיון דקיימ”ל דפרישה סמוך לווסת הוי דרבנן, לא גזרו אלא בתשמיש שהוא העיקר המביא את חימוד הדם. וכן כתב בספר זבחי צדק (סימן קפד ס”ק ח’) בשם השולחן גבוה (ס”ק ה’), וז”ל: אבל חבו”נ וישן במיטה אחת בקירוב בשר שרי, והוסיף הזב”צ שכן המנהג בבגדד שאין פורשים מכל זה עד שתפרוס נדה. עכ”ל.
ב). ולכאו’ כן מוכח, דאל”ה למה לא כתב השו”ע דיש להחמיר בשינה במיטה אחת וכפי שכתב בהל’ ט”ב (סי’ תקנד סעי’ יח), יש מי שאומר שלא ישן בליל ט’ באב עם אשתו במיטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. ע”כ. אלא שבאמת דברי השו”ע צ”ב, דמאי שנא דבט’ באב החמירו טפי, מפרישה בעונת וסתה דאית ביה חשש כרת היקלו. ויש ליישב, דבעונת וסתה עצם התשמיש אינו אסור אלא מחמת שמא תפרוס נדה מחמת חימוד תשמיש, וא”כ שינה במיטה אחת שהיא חשש שמא ישמש עמה ושמא תראה, הוי חשש רחוק, משא”כ בט”ב דעצם התשמיש אסור. א”נ יש לומר, כמ”ש הגר”ז (סימן קפד קונט”א אות ב’), דכיון דהביאה בט”ב הוי מדברי קבלה חמיר טפי מעונת ווסתה, ועפי”ז התיר מדינא לישון עמה במיטה אחת בעונת וסתה. ולפיכך אין להביא ראיה נמי מהל’ אבלות (סי’ שפג ס”א) שהחמירו בשינה עמה במטה כלל. דהתם נמי איסור הביאה הוא מדברי קבלה חמיר טפי, וכן עצם הביאה אסורה מצד עצמה, אבל הכא הביאה היא הרחקה משום שמא תראה ואינה אלא דרבנן וכמ”ש מרן הב”י.
ג). וברא”ה בבדק הבית (שער ב’ או’ ב’) דמה שהתירו חבו”נ בעונת ווסתה ואסרו תשה”מ ואע”ג דבשניהם איכא לאו מן התורה וכמ”ש הרמב”ם (פרק כא מהל’ איסורי ביאה ה”א), (וע”ע בש”ך יו”ד סו”ס קצה גבי משמוש הדופק באשתו נדה). וע”כ היינו טעמא, דשאני תשמיש שהוא הגורם לחימום, וע”כ חיישינן שתראה דם בתוך עונה שהיא רגילה לראות בו, משא”כ חבו”נ. וכ”כ המאירי בשבועות (יז:), וכן בספר האשכול (סי’ מח), וברדב”ז ח”א (סי’ קסג). וכיוצ”ב כתב הב”ח (סי’ קפד ס”ב), והכרתי (סק”י) דחימוד תשמיש גורם הראייה. וכ”כ החת”ס (יו”ד סי’ קע), ולפי טעם זה יש להתיר שינה במיטה אחת.
וכן יוצא מבואר לפמ”ש הרדב”ז (שם) בטעמו הראשון, דכיון דוסתות דרבנן רק בתשמיש שהוא בכרת החמירו. ולפי”ז בשינה יש להתיר. והב”ח (סימן קפד ד”ה ופרישה) כתב לחלק, דבתשמיש חיישינן שמא ע”י התשמיש תראה בתוך אותה עונה, אולם בחיבו”נ לא חיישינן שמא יבוא עליה דהא אף אם יבוא עליה אינו אלא איסור דרבנן דהא קיימ”ל וסתות דרבנן, וא”כ הוי גזירה לגזירה. וגם לפי טעם זה יש להקל בשינה במיטה אחת בעונת ווסתה שהרי אכתי אינו אלא חשש שמא יבוא עליה ואף אם יבוא עליה מי יימר שתראה. וכ”ש בווסת שאינו קבוע דקיל טפי דהחשש הוא שמא תקבענו
ואע”ג דהגר”ז (שם) כתב, דלפי הט”ז דאסר מדינא חבו”נ בעונת וסתה, ומשום שמביא לידי חשק וחיישינן שמא יבוא עליה, כל שכן דאין לו לישון עמה יחד במיטה אחת דחיישינן שמא יבוא עליה. עיי”ש. אולם כבר נתבאר, דהכא אף אם יבוא עליה אינו אלא חשש שמא תראה, ולא דמי לאבלות ולפיכך קיל טפי. ומה גם שהט”ז הנ”ל חולק על דברי השו”ע המתיר חבו”נ, ולפי דעת מרן ליכא נמי בהא הך חששא, ומה גם דהרבה אחרונים פקפקו על ראייתו מהל’ אבלות וכמ”ש המנחת יעקב (ס”ק ד’), והגר”ז (שם).
ד). ולכן אף שהרב בא”ח (פרשת צו אות ב’) כתב, דאין לישון עמה בכר אחד שמא תראה בתוך שינתה ולא תרגיש ונמצא ישן עמה בקירוב בהיותה פורסת נדה, היינו משום דאיהו חשש להחמיר אף בחו”נ וכמ”ש שם. אולם לדעת מרן השו”ע שלא חשש להכי מעיקר הדין, אף שינה בקירוב בשר יש להתיר מדינא.
ה).
ומכאן קצ”ע עמש”כ בספר טהרת הבית ח”א (סימן ב’ עמוד סז) להחמיר בשינה במיטה אחת בעונת ווסתה ואע”ג דהתיר חבו”נ בעונת וסתה. ומה שנימק, לפי שחוששים שמא תפרוס נדה ולאו אדעתא, משא”כ בחו”נ מיד כשתחוש תפרוש. הנה כיוצ”ב כתב החת”ס (סי’ קע) בשם רבו הגאון רבי נתן אדלר ז”ל, שהחילוק בין חבו”נ לבין תשמיש הוא, שבתשמיש איכא למיחש שמא תראה ולא מצי לפרוש באבר חי, משא”כ בשאר קריבות שאם תרגיש תודיע לו ויפרוש מיד, ולפי”ז גם בשינה במיטה אחת איכא למיחש שמא תראה ולאו אדעתיה ובפרט באמצע שינה וכמ”ש הרב טה”ב.
אלא שמסתימות לשונם של כל הראשונים הנז’ בב”י, נראה שלא אסרו אפילו שינה במיטה אחת ואפילו בווסת קבוע. וכן משמע מלשון הראב”ד, והרמב”ן והרשב”א, ובפרט שכן מוכח מלשון מרן הב”י והשו”ע וכנז’ לעיל, וע”כ שלא גזרו אפילו בשינה דלמא תראה תוכ”ד שינתה ולא אדעתיה, ומה שהסתייע הרב טה”ב ז”ל מדברי הגר”ז והבא”ח, אינהו אזלי לשיטתייהו דהחמירו אפילו בחו”נ וכדעת הרמ”א. ואף שבווסת קבוע יש יותר מקום להחמיר, מ”מ בווסת שאינו קבוע, לענ”ד העיקר להקל בזה מצד הדין. וכל שכן שאינם צריכים להרחיק את מיטותיהן כשכל אחד ישן על מזרון נפרד, שאינו אלא חומרא בעלמא.
