הילולת מרן הרב עובדיה יוסף – מה עושים ביום זה?

יום פטירת מרן ג’ חשוון

שאלה: שלום כבוד הרב. כידוע יום ג’ מר-חשוון, הוא יום פקודת השנה (הילולא – יארצייט) של מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל. מה עדיף לעשות ביום זה, לקרוא תהלים ולהתפלל על קברו בבית העלמין סנהדריה, או להישאר בבית המדרש וללמוד לעילוי נשמתו? ואם הולכים להשתטח על קברו, מה כדאי להגיד שם?

תשובה:

באופן כללי, דעתו של מרן עט”ר רבינו עובדיה יוסף זצ”ל היתה שעדיף לשבת ללמוד תורה לעילוי נשמת המנוח, מאשר להגיע להתפלל (או אפי’ ללמוד) על קברו, והטעם, כדי לא להפסיד את הזמן היקר של הנסיעות שבהם היה אפשר ללמוד ועוד יותר, וממילא יש לצדיק המנוח זצ”ל נחת רוח טפי מאשר אם באים לקברו. ואולם, מי שזקוק לישועה באיזה ענין, כיון שבהשגחת השי”ת, קברו של מרן זצ”ל נמצא במרכזה של ירושלים, במקום שהנגישות אליו היא קלה מאוד ולא דורשת להפסיד זמן רב בנסיעות, רשאים בהחלט להתפלל על קברו ביום זה ללא חשש. וכשבא להשתטח על קברו, נכון מאוד ללמוד בספריו (כגון יביע אומר, יחוה דעת, חזון עובדיה) לעילוי נשמתו. ויקרא פרק קי”ט של התהלים לפי הסדר מרישא עד גמירא, ולא לפי אותיות שמו של הצדיק המנוח, כי כך היתה דעתו של מרן זצ”ל כפי שנתבאר במקום אחר. ויתפלל להקב”ה בזכות הצדיק, להוושע בדבר ישועה ורחמים, על הכלל ועל הפרט. ובמקום אחר מובא נוסח מסודר לאמרו על קברו של מרן זצוק”ל, לבאים השתטח על קברו. וכמובן יש להשתדל גם לקיים “ובלכתך בדרך” וללמוד גם בנסיעה בהלוך ובחזור.

מקורות:

ואעתיק בזה הדברים אשר כתבנו בס”ד בספרי הקטן שושני ציו”ן (עודנו בכת”י), והמקורות תמצאן בהערות:

השתטחות בקברות הצדיקים ביום ההילולא

אם המנוח הצדיק היה רבו, או שנהנה ממנו בחיי חיותו, יש מקום להחשיב ממידת הכרת הטוב להשתטח על קברו בימי פקודת השנה (יארצייט), כדי ללמוד שם ולעשות נחת רוח לנשמתו. וידועים דברי רש”י ביבמות[1], בביאור המושג “ריגלי דאמוראי” המוזכר בגמ’ שם, וז”ל: “ובתשובת הגאונים מצאתי וכו’ יום שמת בו אדם גדול, קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם.” עכ”ל[2]. “ועל ידי זה יכול הרב מעולם האמת להשפיע יותר לתלמידיו הנמצאים בעולם השפל, ולהאציל מרוחו עליהם כמו בחיים חיותו”[3]. ויש אומרים, דמי שבחיי רבו היה דבוק בו, יש חשיבות לבוא על קברו יותר מאשר לבוא על קבר אביו[4]. ויש מגדולי ההוראה בירושלים שהקפידו לעלות לקבר רבם כל שנה ביום ה”יארצייט” אפי’ כאשר הדבר היה כרוך מסירות נפש[5]. ויש מי שכתב, שהעליה לקבר רבו ביום פקודת השנה, הוא בכלל החיוב להקביל פני רבו ברגל”[6]. ואולם יש אומרים דאין לנהוג בכל זה, כי עדיף ללמוד בבית המדרש בהתמדה את תורת רבו לעילוי נשמתו, מאשר להפסיד זמן יקר הערך ע”י ההגעה למקום קבורתו, וכך היתה דעתו של מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף זצוק”ל[7].

השתטחות בקברות הצדיקים – אם יש להמנע מחמת ביטול תורה

ע”כ מספרי הקטן שושני ציו”ן, בנוגע ליום פקודת השנה. והנה בעיקר הנושא של השתטחות בקברות הצדיקים (שלא ביומא דהילולא), אם אין לחוש לזה משום ביטול תורה, גם בזה הארכנו בדלותינו טובא בספרי הקטן הנ”ל, וכאן בהערה נביא עכ”פ מהנוגע לדעתו של מרן פאה”ר הגר”ע יוסף זצוק”ל[8]. ומ”מ בעת צרה של הכלל, או אפי’ של הפרט, כאשר יש צורך בתפילות לעורר רחמי שמים, בכה”ג נכון הדבר להתפלל במקומות הקדושים ובקברות הצדיקים, וגם מרן הגרע”י זצ”ל היה נוהג כן, כפי שיתבאר כל זה בהערה[9].

^[1]  דף קכ”ב ע”א ד”ה תלתא.

[2] ואע”פ שאין ראיה לדבר, כעין זכר לדבר מצינו בקידושין דף י”ג ע”א “כי נח נפשיה דרב אסי, עיילו רבנן לנקוטינהו לשמעתתיה” עיי”ש. וע”ע בשו”ת לבושי מרדכי תניינא יו”ד סי’ קל”ב שכתב דבודאי מצוה היא לתלמיד להשתטח על קבר רבו ביום היארצייט, דהרי רבו הוא כאביו, ועכ”פ מי שנהג לעשות כן כמה שנים נהפך עליו לנדר וצריך התרה, עיי”ש. והאריך בזה גם בשו”ת דברי יציב חיו”ד סי’ רמ”ד, וכתב ש”זה טובה גדולה עבור הרב” עכ”ל עיי”ש.

[ובכן לענין עצם הצורך בהתייחסות ליום פקודת השנה של רבו, הנה מצינו בגמ’ בנדרים י”ב ע”א “אמר הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין וכו’ כיום שמת בו רבו” – ונקט בחי’ רעק”א בשו”ע יו”ד סי’ ת”ב סע’ י”ב די”ל דכוונת הגמ’ הנז’ היא לכל שנה ושנה ביום שמת רבו, וכי יש מכאן סמך להתענות ביום זה עיי”ש (ולענין יום המיתה עצמה, כבר נפסק בשו”ע יו”ד סי’ שע”ד סע’ י’ עפ”י הירשלמי: “על רבו שלמדו חכמה, נוהג דיני אנינות.” ע”כ). וכ”כ השל”ה הק’ מסכת תענית (עמוד העבודה) שמנהג יפה הוא להתענות יום שמת בו רבו מובהק. ואין להרחיב].

[3] לשון שו”ת דברי יציב חיו”ד סוף סי’ רמ”ד.

[4] שו”ת קנין תורה בהלכה ח”ב סי’ מ”ו אות ד’, וז”ל: “ולקשורים ברבם, הרי זה עוד יותר ענין מקברי אבותיהם, ובפרט ביומא דהלולא דיליה.” עכ”ל.

[5] בספר מרא דארעא דישראל ח”א עמ’ ל”ז מובא בזה”ל: “לעיתים תדירות היה רבינו [מורי”ח זוננפלד זצוק”ל בעל שו”ת שלמת חיים] משתטח על קבר רבו [הגאון מהרי”ל דיסקין זלה”ה], ועוד בכ”ט טבת של שנת תרצ”ב, יומא דהילולא של הגאון [מהרי”ל דיסקין] מבריסק, שנה אחרונה לימי חייו [של הגרי”ח], על אף חולשתו, ואע”פ שהיה זה ביום גשם וסופה, עלה רגלי להר הזיתים להשתטח על ציונו, ולהעתיר שם. תחנוני בני ביתו שביום סגריר כזה יחדל מלצאת, לא מנעוהו באותה שעה, מדת הכבוד שחלק לרבותיו הכריעו וגברו על בקשותיהם.” עכ”ל.

[6] כ”כ הגאון רבי ראובן מרגליות זצ”ל בהקדמה לספרו הלולא דצדיקיא, דמהאי טעמא נקרא “רגלא דאמוראי”. עיי”ש. ואולם יתכן שכתב כן על דרך צחות ולא לדינא. ועכ”פ בחיוב “להקביל פני רבו ברגל” גופא, יש להרחיב את היריעה בגדר “רבו” לענין זה, ואם שייך בזה”ז, ואכמ”ל.

[7] בספר דרך שיחה (דברות קודש של הגר”ח קנייבסקי שליט”א) עמ’ תכ”ז כתב בשם החזו”א לגבי יום פקודת השנה (של אבותיו), דיותר מועיל לנשמת המנוח שילמדו לעילוי נשמתם מאשאר שילכו לבית הקברות (כלומר גם אם לומדים בביה”ק, מ”מ עדיף שלא יפסידו את הזמן של ההליכה), ורק בשנה הראשונה יש לילך לביה”ק. והוסיף הגר”ח: “אבא [הגאון בעל קהילות יעקב] זצ”ל לא היה הולך [לביה”ק] ביא”צ של החזו”א [אע”פ שהיה חמיו] ושל אמא ע”ה. אני כן הולך משום ‘הסר ממך עקשות פה’, שלא ידברו.” עכ”ל. ובספר אורחות רבינו ח”א עמ’ ש”ט אות כ’ ג”כ כתב כדברים האלו בשם הגר”ח, והעיר על דבריו דבעל קהילות יעקב זצ”ל היה הולך מידי שנה על ציון החזו”א ביום היארצייט, ורק בשנים האחרונות (סביבות שנת תש”ל) הפסיק להשתטח בציון החזו”א, בטענה שכבר אין לו כח, ועכ”פ גם אז אם היתה סיבה מיוחדת כגון עת צרה או חולה וכיו”ב, היה משתטח על קברו של החזו”א ביום היארצייט, עיי”ש. ובספר לשכנו תדרשו עמ’ כ”ו כתב בשם הרב קהילות יעקב זצ”ל, דעכ”פ בגוונא שהבן לא מתגורר באותה העיר שבה קבורים הוריו (שם הנידון הוא באברך שגר בבני ברק, וקבר הוריו הוא בירושלים), אזי עדיף שילמד לעילוי נשמתם בעירו מאשר להפסיד זמן רב כדי לנסוע לקברם ביום היארצייט, עיי”ש.

ועכ”פ בעצם הדברים שהובאו בשם החזו”א, דעדיף למנוח שילמדו כל אחד בביתו מאשר שילכו ללמוד בביה”ק (בהניח שהדברים נאמרו אף למי שמתגורר באותה העיר שבה קבורים הוריו, כפי משמעות השמועה), כדי לחסוך את זמן ההליכה, לפום ריהטא צדיק נסת”ר מדברי רש”י ז”ל אודות ריגלי דאמוראי, וכי האמוראים לא היו מקפידים על ביטול תורה [ובשו”ת תורה לשמה סי’ תצ”ג באמת הביא כשאלה, האם עדיף לעשות את הלימוד על אביו ואמו בבית הנכסת או על קברם, ופשט מדברי רש”י נ”ל דעדיף על קברם, ומ”מ ההתייחסות שם איננה דוקא מצד ביטול תורה]. ואולם יש ליישב דברי החזו”א בכמה אנפי, וכגון דבזמנם לא היו מבטלין תורה בדרך כלל וכלל דהרי בוודאי היו מקיימים “ובלכתך בדרך” בהידור. ולא דבר ריק הוא לומר, דיתכן דדברי החזו”א אמורים רק לגבי קבר הורים ולא לגבי קבר רבו, דלגבי ההורים, גם אם לומד בבית מועיל להם מאוד מפני שברא מזכה אבא, יען כי הוא כרעא דאבוה והוי כאילו האב עצמו לומד, משא”כ לגבי קבר רבו וכדומה י”ל דאם לומד בבית הקברות עביד להו נייח רוחא טפי מאשר הלימוד במקום אחר. ועוי”ל, דהנה בהליכה לקבר יש בזה משום כבוד לנפטר, וממילא לגבי קבר אביו קיי”ל במגילה דף ט”ז ע”א דגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם (ועיין בפרישה יו”ד סי’ ר”מ סקכ”א ובביאור הגר”א שם סקל”ה, ומיהו לפי מה שמביא שם הפת”ש סק”ח מדברי הפר”ח בספרו מים חיים יש בזה חילוקים, ועיין בספר המיקנה על קידושין דף לא”א ע”א, ואכמ”ל, ועכ”פ לפי פשטות הדברים יש מקום לקיים הוראת החזו”א דעדיף שילמד בביתו ולא יהפסיד זמן ע”י ההליכה לקבר), שמא”כ לגבי קבר רבו איכא למימר דמבטלין תורה מפני כבוד התורה כדמצינו בכתובות דף טו”ב ע”ב דמאן דתני וקרי יוצאין שישים ריבוא להלוויותו (ויש לדחות דהם הוא משום חיוב קבורה באופן הנחשב כ”צורכו” אצל ת”ח ואכמ”ל) , וכדאמרינן נמי במגילה דף דף ג’ ע”ב דכבוד התורה מקרי “חמור” אצל תלמוד תורה דמקרי “קל” לעומתו. ומ”מ יש בכל זה עקולי ופשורי, ודי בזה.

והתייצבו וראו בספר מעדני המלך [שיכתוב שיעוריו של מרן הגרע”י בעל יביע אומר זלה”ה] ח”ג פרק ח’ עמ’ קנ”ו וז”ל: “אמרו פעם לגר”א, יהיה לאמך נחת רוח אם תלך לבקר בקברה. ענה להם, אמנם יהיה לה נחת רוח, אך אני מפסיד הרבה מכך. יש אנשים החושבים שזו מצוה גדולה לילך ליד קבר אמם, בוכים ומספידים, ובאמת כל אלה דברים מיותרים בלי טעם וריח, מוטב שבמקום שיאבד זמן רב עד שליך ויבוא, שישב וילמד ויקרא כמה פרקי תהילים ויאמר לעלוי נשמת אמו, ובזה יהיה לה יותר נחת רוח מכל הדברים האלה. מי שנוהג ללכת, שילך, אינני אומר שהדבר אסור, אלא שאין בו צורך.” עכ”ל [ואם כי הדברים נאמרו שם לאחר שהרצה על החשש לאחיזת החיצונים בבית הקברות, סוף סוף בסיומא דמילתא כתב להדיא טעמא דביטול תורה, ואה”נ דזה וזה גורם]. ומר בריה דרבינ”א הגאון הראש”ל שליט”א בילקוט יוסף הל’ אבלות (מהדורת תשס”ד) סי’ ל”ה הערה ל”ד כתב וז”ל: “והנה מנהג מרן אאמו”ר [מוהרע”י בעל יביע אומר] (שליט”א) [זצוקלל”ה] היה בתחילה לעלולת לקבר אביו ע”ה ביום השנה, אך בשנים האחרונות אינו עולה לקבר, מפני שהדבר כרוך בקשיים וגם בביטול תורה” עכ”ל. וכדברים האלו כתב בספר מנהגי הראש”ל ח”א פרק כ”ב הערה ה’, והוסיף על זה וז”ל: “ויאמר [מרן מוהרע”י זלה”ה], שיותר טוב אם ילמד יותר בביתו, ובזה יגרום יותר נחת רוח לאביו.” עכ”ל. ועוד כתב שם: “אולם באזכרה של אשתו הרבנית ע”ה, נהג לעלות לקברה בבית הקברות בסנהדריה, עד השנה האחרונה לחייו.” עכ”ל. וכן שמענו ממו”ח הגר”א סימן טוב שליט”א שמרן זצוק”ל בתוך ה”שלושים” של פטירת הרבנית, היה נוסע כל יום לקברה ע”ה. והנה לפי דברינו לעיל אתי שפיר החילוק בין קבר הוריו לקבר אשתו, דדוקא באביו ואמו שייך בחינה זו דטפי עדיף הלימוד בבית, כיון דברא כרעא דאבוה. ומיהו איכא ליתובי דעתא בפשטות יותר, דשאני ביה”ק סנהדריה שהוא במרכז העיר ואין הרבה טורח וביטול תורה לבקר בו. ובזה ניחא ג”כ מה שכתוב שם בסע’ מ”ג בשם חתנא דבי נשיאה הגר”א אבוטבול בשם מרן מלכא זלה”ה, והבן.

והנה בשו”ת יביע אומר ח”ד חיו”ד סי’ ל”ה כתב וז”ל: “מנהג יפה בישראל ללכת על קברי אבותיו ביום פקודת השנה ולהתפלל שם לעילוי נשמתם וכו’.” עכ”ל (ואת מקור”ו הער”ה לספר קב הישר פרק ע”א ולספר טעמי המנהגים ח”ג דף ל”ז ע”א עיי”ש). וצריכים לומר דאע”פ שמנהג יפה הוא, מי ששוקד בתורתו עדיף לו לאחזור בתלמודו מאשר לקיים מנהג יפה זה. ומיהו בהמשך דברי היביע אומר שם, באות ח’, כתב עפ”י דברי הגר”ח מצאנז זצ”ל דהאבות מקפידים כאשר הבן נמנע מללכת על קברם, כיון שמנע מהם ההנאה שיש להם בבקורי קרוביהם ע”י קברם, ומביא משו”ת מהר”ם בריסק ח”א סי’ מ”ד שהאבות מצטערים מזה שבניהם לא באים על קברם. ומסיק שם ביבי”א דיש לחוש לדבריהם ואפי’ כאשר נמנע מללכת מחמת אונס, עיי”ש. ולא קשיא, כי בחלקו”ת תשית למו, דנידון הרב דברי חיים ומהר”ם בריסק היינו כאשר עתה הולך על קבר אבותיו לאחר ששנים רבות לא היה שם, די”ל דע”י הגעתו כעת הוא דמעורר את צערם על מה שלא עשה כן עד כה, משא”כ אם לא הולך כלל (ובפרט אם נמנע מללכת לשם שמים, כדי שלא להתבטל מלימודו וכיו”ב) אזי אין כאן צער ולא קפידא. וק”ל. ועוד יש ליישב כל זה בכמה אופנ”י הקודש לפי הדרכים שכתבנו במקום אחר (בספרי הקטן שושני ציו”ן כת”י) בענין הסתירות בדעת בעל היביע אומר זצ”ל בנוגע לחשש לאחזית החיצונים בבית הקברות, ואכמ”ל.

[8] מרן הראש”ל מוהר”ר יצחק יוסף שליט”א בילקוט יוסף מהדורת תשס”ד ח”א עמ’ תי”ג הביא דבר השמועה בשם האדמו”ר מצאנז זצ”ל (בשינוי קצת) דעדיף לעסוק בתורה מאשר להשתטח בקברות הצדיקים, ואח”כ כתב וז”ל: “וכן דעתו של (יבלח”ט) מרן אאמו”ר [מוהרע”י] (שליט”א) [זצוק”ל] שאין ללכת לקברות צדיקים על חשבון לימוד תורה. והוא עצמו עד היותו בגיל ארבעים ושתים לא ראה מעולם את מירון.” עכ”ל [ועפ”ז כתב שם בילקו”י עמ’ תי”ב: “וראוי לפרסם כי לימוד תורה עדיף על נסיעה לקברות צדיקים, שאין לך דבר גדול מלימוד תורה”. עכ”ל. ובספרו השיעור השבועי ח”ד העד העיד בנו, שכאשר אמו הרבנית מרגלית ע”ה נפלה למשכב והיה חשש על חייה, הציע בפני מרן זצ”ל שהבחורים של הישיבה הגדולה חזון עובדיה יסעו להתפלל לרפואתה בקברות הצדיקים, ומרן התנגד בתוקף בנימוק שיש בזה משום ביטול תורה עיי”ש]. וכן בספר אין למו מכשול ח”ז פ”ג הערה ט’ כתב וז”ל: “ומרן רבינו עובדיה יוסף (שליט”א) סיפר [פי’ בשיעוריו במוצאי שבת קודש] על הגאון מוילנא שנסע ביום הפטירה של אמו להתפלל על קיברה, וכשחזר לביתו בכה ללא הפוגות, וכששאלוהו מדוע הוא בוכה סיפר להם שכשהגיע לקבר של אמו ראה את אמו שנמצאת על הקבר והיא שמחה שבנה בא ללמוד שם לעילוי נשמתה, שאלוהו אוהביו אם כן מדוע הרב בוכה, אמר להם שאם לא היה הולך ואת זמן הנסיעה היה משקיע יותר בתורה אמא היתה שמחה עוד יותר ממה שראיתי שהיא שמחה בקבר. ומרן (שליט”א) [זצ”ל] העיד על עצמו שהוא לא הולך לבית הקברות גם ביום הזכרה של אביו ואמו.” עכ”ל.

ובכן בספר מעדני המלך (שיכתוב שיעורים של מרן הגרע”י זצוק”ל) ח”ג פרק ח’ כתב וז”ל: “וכן ההליכה לקברי הצדיקים, אם הוא כבר נמצא שם, יכנס, אך לילך בכוונה לשם אין בזה שום מצוה וכו’. רבי יצחק אלפיה ע”ה התחיל להנהיג ללכת להר הזיתים לעשות סליחות ומנחה, וכל זה מיותר, ובפרט שיש אומרים שהמתפלל מנחה על יד הקברות נקרא לועג לרש. אמנם לגבי אמירת הסליחות אפשר שיש לכך יסוד בגמ’ בתענית ט”ז ע”א יוצאים לבית הקברות כדי שיבקשו עלינו רחמים. ואם נזדמן לעבור שם, ילך להשתטח על קברו של רבי פנחס בן יאיר או רבי שמעון בר יוחאי וכדומה, אך המבטל את זמנו לנסוע למירון וכיו”ב יצא שכרו בהפסדו, כי טוב יום בחצרך מאלף בחרתי, ותלמוד תורה כנגד כולם, אם ילמד כפי מה שביכולתו הרי זה עדיף מכל דברים אלה. האנשים חושבים שיש בזה סגולה, או שיש בזה נחת רוח לצדיקים שבאים לקבריהם, ובאמת הסגולה הכי גדולה היא ללמוד תורה. כי הם חיינו ואורך ימינו. וכו’.” עכ”ל [ובעיקר מה שנקט מרן הגרע”י זלה”ה דאינו נכון שיש נחת רוח לצדיקים כשבאים על קבריהם וכו’, נראה דכוונתו רצויה דאמנם אמת נכון הדבר דיש נחת רוח (כפי שמבואר בספרי הקטן שושני ציו”ן מפי סופרים ומפי ספרים), עם זאת לימוד התורה עדיף על זה, דזו “הסוגלה הכי גדולה” כלשונו הזהב, ולכן מה שסבורים האנשים שיש עדיפות להשתטחות על פני לימוד התורה, בזה הם טועים. וק”ל]. ואח”כ הוסיף שם מרן הגרע”י ענין החשש לחוסר צניעות בקבר הרשב”י ביום ל”ג בעומר (הרחבנו בזה יותר בספרי הדל שושני ציו”ן), ועל זה כתב עוד וז”ל: “רק בזמנים אחרים [שאינם ל”ג בעומר] שאין שם בני אדם, והוא נמצא כבר באיזור בלי ביטול תורה, וגם ברכב לומד כפי השגתו, יכול ללכת. אך כשיש ביטול תורה, יצא שכרו בהפסדו.” עכ”ל.

[ומ”מ שמעתי ממשמשו בקודש הרב צבי חקק נר”ו, שביקש מרן הגרע”י זצוק”ל שיסעו לצפון בחודש אלול להתפלל על קברות הצדיקים, ומרן לא היתה דעתו נוחה בזה, אבל לאחר ההפצרות מרן נענה לבקשתו ונסעו, ובאותה נסיעה ככל הנראה מרן זצ”ל ראה תועלת בדבר, כי מאז, מידי שנה בשנה בחודש אלול, מרן הגרע”י זצ”ל היה נוסע לצפון בחפץ לב כדי לשפוך שיח בפני בוראו בקברות הצדיקים, במשך שנים רבות, זיע”א].

[9] הנה כל המקורות שבדברי חז”ל העוסקים בענין ההשתטחות על קברות הצדיקים, כולהו מיירי כאשר היתה עת צרה, לכלל או לפרט, וכגון כלב בן יפונה שהיה צריך להינצל מעצת המרגלים, והכנת קבר רחל אמנו ע”ה לעת היציאה לגלות המר, וכן בשאר המקורות שהזכרנו בספרי הקטן שושני ציו”ן. והוא כמוזכר בלשון הזוה”ק בפרשת אחרי מות דף ע’ ע”ב ד”בשעתא דאצטריך עלמא רחמי וחייא” – אזי – “אזלי ומודעי להו לנפשייהו דצדיקייא ובכאן על קברייהו וכו’.” ודו”ק. ובדומה לזה בגמ’ תענית דף ט”ז ע”א (אלא דבגמ’ בתענית לא מוזכר להדיא ענין של “צדיקים” דוקא, וגם לא מוזכר שם דעושים כן על כל צרה שלא תבוא אלא הנידון שם הוא לענין גשמים, ומ”מ כאמור הדבר מפורש בחז”ל בזוהר הק’ וכנ”ל ויש ללמוד הסתום מן המפורש). ובספר מגיד מישרים פרשת אמור, הורה המלאך המגיד למרן בעל השלחן ערוך זלה”ה, שעל כל צרה שלא תבוא על הציבור, שיסע למירון ויקיף את ציון הרשב”י ורבי אלעזר ויתפלל שם, עיי”ש. והגאון החת”ס בספרו “ספר זכרון” (שבו רשם לעצמו את כל אשר קרהו בשנת תקס”ט) דף ט”ו ע”ב כתב שכאשר הצרפתים זרקו אבני בליסטראות על עירו והיתה סכנה לאזרחים, ביקש (החת”ס) לשלוח “עשרה לומדי תורה על קברי הצדיקים להתפלל ולבקש רחמים כי אל רחום ה'” עכ”ל. וזיל קרי נמי מש”כ בשו”ת כפי אהרן עזריאל, בהקדמה השניה מהגהמ”ח זלה”ה, ד”ה ועתה, עיי”ש. וכהנה רבות.

[וכמובן לאו דוקא עת “צרה” ממש, אלא הוא הדין והוא הטעם כאשר יש צורך מיוחד לבקשת רחמים על נושאים חשובים מאוד, ודוגמא לדבר כמצינו להגאון מהר”ר יהונתן אייבשיץ זלה”ה, שכאשר נתמנה לכהן כאב בית הדין בק”ק מיץ, שלח מכתב התנצלות לבני קהילתו החדשה (מכתבו דפו”ס ועומד בספר גדולת יהונתן עמ’ קנ”א) על שיצטרך להתעכב מלבוא אליהם בטרם יתחיל כהונתו, ובין נימוקיו: “והן כי אח”כ עלי חובת גברא לילך למדינת מעהרין קצה ארץ שלעזיא, להשתטח עלי קברות אבותי ז”ל והמה יבקשו עלי רחמים שיהיה נועם ה’ עלינו ומעשה ידינו יכונן ויצליח אותי כל דרכי” עכ”ל, ונ”מ גם לחתן בטרם הקמת ביתו וכל כיו”ב. ובספר אש התורה ח”א פ”ב עמ’ ל”ב מובא שהגאון ה”סבא מסלובודקה” זצ”ל השתטח על קברו של בעל “יסוד ושורש העבודה” זצ”ל כדי להתפלל על אחד מתלמידיו החשובים (זצ”ל) שלא יהיה מושפע מרוחות ההשכלה עיי”ש. ומודעת זאת דהגאון מוהר”ר יצחק עטייה זלה”ה אחרי לידת בנו הנולד לו (מוהר”ר עזרא עטייה ראש ישיבת פורת יוסף) נסע למרחקים לקבר עזרא הסופר כדי להתפלל על בנו שיגדל לתורה ויראת שמים. וכהנה רבות].

ונהי דהזכרנו לעיל דעת רבא בשבת דף י’ ע”א שמי שעוסק בתפילות ותחנונים במקום לעסוק בתורה דהרי הוא בכלל “מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה”, והבאנו ג”כ דברי הרב לחם חמודות שכתב דסגי לן בתפלות החוייבות מאנשי כנסת הגדולה, ובמקום שאר התחנונים והקרבנות יש לעסוק בתורה וכו’, והזכרנו ג”כ מדברי שאר האחרונים ז”ל על כיו”ב, מ”מ כל הנ”ל היינו שלא בעת צרה, משא”כ בעת צרת הציבור או היחיד יש לעסוק בתפילה, וכדמצינו בירושלמי פ”ב דראש השנה הל’ ה’ על רב כהנא שהיה מאריך בצלותיה מפני שהיה מדבית עלי, והוא מטעם דכתב הרמב”ן בהשגות לספר המצוות מצוה ה’ דבעת צרה יש חיוב להתפלל (ולאו דוקא צרת רבים אלא גם צרת יחיד וכמו שדייק מלשון הרמב”ן ב”ספר התשובה” ח”א פתיחה ב’ אות ד’ עמ’ קמ”ב). וגם הרמב”ם מודה בדא (עכ”פ לגבי צרת רבים) וכמש”כ בפ”א מהל’ תענית ה”א עיי”ש. וכתב החינוך בסוף מצוה תל”ג וז”ל: “ומי שצר לו, ולא קרא אל ה’ להושיעו, ביטל עשה זה, כדעת הרמב”ן ז”ל, ועונשו גדול מאד, שהוא כמסיר השגחת השם מעליו.” עכ”ל. וכבר פסק מרן בשו”ע או”ח סי’ תקע”ח סע’ א’ “כשם שהצבור מתענים ומתפללים על צרתם, כך כל יחיד מתענה ומתפלל על צרתו.” עכ”ל. וכן מצינו במשה רבינו ע”ה דאין ערוך אליו בהתמדת התורה ובכל זאת התפלל תקט”ו תפילות (כמנין ואתחנן) על צרתו כידוע מהמדרש דברים רבה פר’ וזאת הברכה י”א י’, וכן על דוד המלך ע”ה נאמר בשמואל ב’ י”ב ט”ז דכאשר נחלה בנו “ביקש את האלקים” (התפלל במשך כל היום עד הלילה כמו שפירש הרד”ק שם) ובכה והתענה, וזאת למשך שבעה ימים עד שמת הילד (עיי”ש), וכן נמי מרדכי היהודי הפסיק לימוד הלכות קמיצה כדי להתפלל על הגזירה כדאיתא במגילה דף ט”ז ע”א, וכהנה רבות. והדברים פשוטים וידועים.

וז”ל רבינו משה אבן מכיר ז”ל בספרו סדר היום בסדר תפילת ערבית במוצאי שבת: “מה שמועילה התפלה לא יועיל הלמוד, ומה שיועיל הלימוד לא תועיל התפלה, ושניהם כאחד טובים וצריך לאחוז מזה וגם מזה אל תנח ידך. וכן הדין כשגוזרים תענית על איזה צרה שלא תבא על הציבור, צריך כל אדם להיות נמנה עמהם ראשון לכל ענין, בין להתאסף עמהם למקום הוועד, בין להתענות עמהם בתענית שגזרו, בין להתפלל עמהם בכל התפלות. ולא יאמר החכם והדיין למה אבטל למודי להתענות ולהתפלל עמהם ות”ת כנגד כולם יתפללו המה ואני על משמרתי אעמודה עוסק בלמודי וה’ חפץ במעשי יותר ממעשיהם, חלילה לבעל נפש שיאמר כדברים האלה, כי לא כל העתים שוים, הלמוד הוא טוב ויפה ואין למעלה ממנו והוא כנגד הכל אבל יש עתים וזמנים שצריך להתעצם בתפלה, וזמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד, כשח”ו יש שום צרה לרבים צריך לבקש להם ישועה מאת הש”י בתפלות ובתחנונים, ויותר מוטל הדבר הזה לחכמים וליודעים לעתר ולרצות שיבקשו רחמים על עם ה’, וכ”ש לזקני העם ושופטיו שהם מגינים על הדור וצריכין הם להיות לפני העם לבקש מלפני ה’ בתענית ובדמעה ברנה ותחנה עד שירחמו מן השמים, ואין להם לעסוק בלמודם, כי אם לפקח על עסקי רבים, ואין לך פקוח גדול מזה.” עכ”ל.

וכן העלה הגאון מוהר”ח פלאג’י זלה”ה בשו”ת לב חיים ח”א חאו”ח סי’ ז’, דאע”ג דאין לת”ח להאריך בתפילות ותחנונים, “אבל כשיש לו לאדם איזה צרה או גזרה, הרי יש לעתור ולרצות ולהרבות בתפילה הרבה מאוד” עכ”ל (אלא דכתב שם בהמשך דיש ליזהר בנוסח ולקצר במילים כדי שלא תצא מפיו דבר תקלה כמעשה דחנה ע”ה, אלא א”כ מתפלל עם ציבור דאז ליכא למיחש עיי”ש). וע”ע בספרו רוח חיים סי’ א’ סקכ”ו.

ובשו”ת שבות יעקב ח”ב סוף סי’ מ”ד מחלק באופן אחר (למעיין בעין יפה בדבריו), דמחלק בין קבוע לאקראי, דלת”ח “יש חשש ביטול תורה להרבות בתפלה יותר מדי” אם עושה כן באופן קבוע, אבל אם עושה כן לעיתים לפי צורכו (כלומר אפי’ שאינו עת צרה ממש), משרא שרי, ומהאי טעמא גופא מותר לציבור להרבות בתפילה בעת צרה. עיי”ש היטב.

ואע”ג דאין ראיה לדבר, זכר לדבר מצינו נמי במילתיה דמרן החיד”א בברכי יוסף סי’ תקפ”א סק”ו בענין חודש אלול (דחודש אלול חשיב כעת צרה בכל שנה ושנה, מפני שבראש השנה ספרי חיים ומתים פתוחים לפניו יתברך), שכתב וז”ל: “יותר טוב בימים אלו להרבות סליחות ותחנונים עם הצבור מללמוד. הרב טור ברקת. וכן ראיתי לקצת רבנים שתמיד היו עסוקים בגופי הלכות והחיבורים, ובחדש אלול היו מניחין קצת מסדרם ללמוד גירסא ותחנונים.” עכ”ל. וכ”כ בכה”ח סופר שם סק”ז. [וכתב על זה מרן הגרע”י זלה”ה בשו”ת יחוה דעת ח”ג סי’ מ”ד בהערה, דאע”ג דאין בזה חיוב מן הדין, “מכל מקום טוב לעשות כדברי מרן החיד”א” עכ”ל, אלא דצירף שם (בהבלעה) את הסברא דאין ראוי לפרוש מדרכי הציבור, וזה אינו נוגע לנידון דנן]. והכי נמי דכוותיה בעת צרה ח”ו בשאר ימות השנה, אם כי יש לחלק קצת, ואכמ”ל.

ולאחר הודיע אלקים אותנו את כל זאת, דהותר להרבות בתפילה בעת צרה, ולא חוששים לביטול בית המדרש, מעתה יאמר נא ישראל דא”כ עדיף לעשות כן במקום ששם התפילות מתקבלות יותר (והיינו בקברות הצדיקים או בכותל המערבי), דאע”ג דעי”ז מוכרח להפסיד זמן גם בנסיעות, הדעת נוטה דגם זה בכלל ההיתר כי גם זה נצרך להסיר את רוע הגזירה מעליו, ובפרט דע”י שמתפלל במקום המסוגל יותר לקבלת התפילות, מתקצר הזמן הנצרך לתפילות ותחנונים, וע”י שזוכה לישועה יכול לחזור לתלמודו.

וכן הורה הגאון רבי יהודה צדקה זצ”ל ראש ישיבת פורת יוסף, שבעת צרה (מיירי עכ”פ לענין צרת הכלל) יש לבטל תורה כדי להתפלל על קברות הצדיקים, והובאו הדברים בספר ויאמר מרדכי (לגר”מ אליהו זצ”ל) עמ’ רמ”ב, עיי”ש.

וצא ולמד יקר סהדותיה דהרה”ג ר’ דוד יוסף שליט”א בהגדה של פסח “יחוה דעת” עמ’ ש”נ, דכאשר היתה עת צרה למרן מלכא הגרע”י זצ”ל (שנחלה במאור עיניו הטהורות), “נסע לצפת, שכר לעצמו חדר במלון, ובכל לילה היה הולך, באישון לילה, לקברו של מרן הבית יוסף” עכ”ל. [ועיין שו”ת מעין אומר חי”ב פ”ב סי’ כ”ב, ותבנא לדיננא. ומה שכתוב בספר השיעור השבועי ח”ד שמרן הגרע”י זצוק”ל התנגד להצעת בנו הראש”ל שליט”א שבחורי ישיבת חזון עובדיה יסעו להתפלל לרופאת אשתו הרבנים ע”ה, למרות ששם היה ענין של פקוח נפש ממש, י”ל דשאני התם שהיה ביטול תורה דרבים להוציא את כל הבחורים מהישיבה, וק”ל. ומה גם דיש לחלק בין בחורים בישיבה לבין שאר אינשי, דאצל הבחורים עצם שבירת הציביון בישיבה גריר בתרה ביטול תורה רבתי וצרות רבות ורעות ואכמ”ל]. ומודעת זאת כי בזמן מלחמת “עופרת יצוקה”, מרן הגרע”י זצוק”ל הלך להתפלל על ציון החיד”א זלה”ה, וכמובא בספר שלהבת יוסף חי (מאת אבן יקרה בבית מדרשנו הרה”ג ר’ יוסף חי סימן טוב שליט”א) פרשת חקת, עיי”ש.

ובספר כאיל תערוג חלק עובדות והנהגות על גדולי הדורות עמ’ תי”א מובא שכאשר הגרי”ז הלוי מבריסק זלה”ה נחלה מאוד, נסעו מבני ברק לציון הרשב”י במירון (בעידודו של הגרי”ז בעצמו) כל גדולי חכמי ליטא, ומהם: הגראמ”מ שך בעל האבי עזרי, הגרי”י קנייבסקי בעל הקהילות יעקב, הגראי”ל שטיינמן בעל איילת השחר, הגר”ג נדל, הגרא”צ טורצין, הגר”ח גריינימן, הגר”ב רוזנברג, הגר”ח ברים, הגר”י ליס, הגר”ד ווינטרוב, הגר”ש ברמן, הגר”י שפירא, ועוד, זלה”ה. וראה שם שסיימו בציון הרשב”י את כל ספר התהילים, וחלקם נסעו אח”כ גם לקבר הרמב”ם בטבריה, כדי להמשיך להתפלל על הגרי”ז, עיי”ש. וכזאת וכזאת נהגו גדולי ישראל בעתות צרה, והדברים ידועים.

ולשכך את האוזן, במרוקו היו בתי דינים שחייבו את הבעל להוליך את אשתו החולה להתפלל על קברות הצדיקים, אפי’ שעי”ז יצטרך לנוסע לעיר אחרת ולהוציא הוצאות, דגם זה החשיבו בכלל חיוב הבעל ברפואת אשתו. כ”ה בספר לקט הקמח משאש אה”ע ערך “רפואה”, דעל מה שמבואר בשו”ע אה”ע סי’ ע”ט שחז”ל חייבו את הבעל לממן רפואת אשתו, וכתב וז”ל: “ובדור שלפנינו הוסיפו עוד, לחייבו להוליכה להשתטח על קברי הצדיקים זיע”א בעיר אחרת. ואך דוקא בעיר הקרובה ואין שם שבוש הדרכים. ורבני פאס וצפרו חלקו על זה בטעמים נכונים. ואנן המנהג פשוט אצלנו לחייב הבעל על זה, הן מצד דגדולים צדיקים ע”ה וזכותם נפישא, הן מצד להסיר בזה חולי הדמיון לאשה, וראינו שהרבה הועיל דבר זה.” עכ”ל. ועיין בשו”ת רבי דוד צאבח חאה”ע סי’ ב’ אודות אשה שהוחזקה בנפילים, האם יש להתיר לבעל לישא אחרת עליה, ובין יתר הדברים נתן משקל הלכתי של ממש לעובדה שכבר לקח אותה להתפלל על קברות הצדיקים, עיי”ש.

ומיהו בשו”ת לבנימין אמר (תשובות הגר”ח קנייבסקי שליט”א) חלק “עניינים שונים” עמ’ פ”ה כתב דאף בעת צרה, אין לנסוע לא לקברות צדיקים ולא לכותל המערבי (משום ביטול תורה), אלא יתפלל בביתו. עיי”ש. ואולם, בספר בדרך שיחה פרשת עקב, מובא דנשאל להגר”ח קניבסקי שליט”א על משפחה שיש להם צרה רח”ל ורוצים לעשות תפלה מיוחדת, אם יעשו בבני ברק כדי להמעיט בביטול תורה, או דעדיף לערוך התפלה בכותל המערבי ששם מתפללים טוב יותר, והשיב, דאם צריך לתפלה, צריך שיהיה באופן היותר טוב, ולא שמענו שמתחשבים אז עם ביטול תורה, עיי”ש. ולכאו’ יושב בסת”ר מדידיה אדידיה. ואמנם בתשובה השניה הנ”ל הודגש שבכותל המתפלל עצמו מתפלל “טוב יותר” (כלומר מתרגש יותר), משא”כ בתשובה הראשונה הנ”ל שבשו”ת לבנימין אמר לא הוזכר ענין זה, מ”מ לפקצ”ד לא נהירא למימר דזהו החילוק בין שתי התשובות, חדא משום דבוודאי כל אדם מתרגש יותר כאשר מתפלל בכותל המערבי או בקבר של צדיק מאשר כאשר מתפלל בביתו (אלא א”כ לבו סתום וחתום לגמרי, ובסתמא לאו בכאלו עסקינן), ותו, דבנידון השני יהיב טעמא דלא מתחשבים בביטול תורה משום דהתפילה “צריך שיהיה באופן היותר טוב”, וזה הרי שייך לא רק לגבי הרגש אלא גם לגבי “המקום”, שיהיה מקום שהתפילות מתקבלות יותר, דבפשטות גם זה בכלל “האופן הטוב ביותר” (אם כי יש לחלק בדוחק). וככל הנראה יש לחלק בין צרה לצרה, דלא כל הצרות שוות, וק”ל. וראה גם בספר שמחה לאי”ש מזלומיאן סי’ י’ שאלות ל’-ל”ג, שהשיב לו הגר”ח קנייבסקי שליט”א דבעת מצרה מותר לנסוע ממרחקים כדי להתפלל בכותל המערבי, ואין בזה משום ביטול תורה, עפ”י מש”כ הר”ן דכיון דתלמוד תורה היא מצוה תמידית, נדחה מפני כל צורך. והרב השואל שם התעקש שוב ושוב בכמה תמיהות, והגרח”ק עמד בדעתו כנ”ל, ובסוף נתקשה מאי שנא ממה שהשיב הגרח”ק דתלמיד חכם לא יסע למירון בל”ג בעומר, והשיבו הגר”ח דאין בזה איסור אך תלמוד תורה עדיף. ומשמע לפ”ז דתלמוד תורה עדיף אף בעת צרה, ורק דאין בזה איסור, אך יש לדחות למעיין היטב, די”ל דהתייחסות הגרח”ק היתה רק ביחס לקושיא מדוע ת”ח לא יסע למירון הרי ת”ת נדחה מפני כל צורך (ובכלל זה צורך עבודת ה’ של העליה למירון), וע”ז התכוון להשיב דתלמוד תורה עדיף, אך אה”נ לענין עת צרה שיש צורך דוקא בתפילה, י”ל דלא אמרינן דת”ת עדיף בהכרח, כי יש להתפלל באופן הטוב ביותר (ותלוי בגודל הצרה כנ”ל), ולכן באמת לענין ל”ג בעומר (שהוא “צורך” רוחני אבל לא “עת צרה”) השיב שת”ח לא יסע, ואילו לענין “עת צרה” השיב שוב ושוב לנסוע אף ממרחקים ולא ראה כל צורך לרמוז דההנהגה היותר נכונה היא להמנע מזה. וק”ל.

וכמובן דגם כאשר הותר לנסוע כדי להתפלל בקברות הצדיקים מחמת הצרה ל”ע, כל שממעט בביטול תורה עדיף טפי, ויקיים “ובלכתך בדרך”, ומיד אחרי התפילה ישוב לתלמודו ולא יהפוך הביקור בבית העלמין לפריקת עול ונופש ח”ו.