בס”ד
עובדים זרים – אכילת חמץ בבית היהודי
מקורות ונימוקים:
א). בפסחים (דף ה:) איתא: ומה שאור האמור בגבולין – שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, אף שאור האמור בבתים – שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. וכן פסק השו”ע (סי’ תמ סעיף ג’), אינו יהודי שנכנס לבית הישראל וחמצו בידו, אינו זקוק להוציאו אע”פ שהישראל רואה חמץ של אינו יהודי אין בכך כלום. אבל אסור להעלותו עמו על השולחן ואפילו בהפסק מפה.
ולפי”ז לכאו’ אין שום חשש כשמכניס הגוי את חמצו לבית הישראל אם אינו אוכל על שולחנו. אלא שכל זה בגוי דעלמא אבל בעבדו או בפועל שחייב במזונותיו כתב הגר”ז (סימן תמ ס”ג) דאין להתיר אף על פי שהחמץ הוא של הנכרי, מכל מקום יש לחוש למראית העין שיחשדו אותו שהוא מאכיל את עבדו חמץ בפסח. וכ”כ להלכה המ”ב בשער הציון (ס”ק ל).
ובאמת שכן מבואר כבר בספר האגודה עמ”ש השו”ע (סי’ תנ סעיף ו’) דמותר לומר לעבד בפסח הילך דינר זה וקנה ואכל ואע”פ שיודע שיקנה חמץ. וכתב האגודה הוב”ד במג”א ובמ”ב (ס”ק יד) דאם הוא מושכר אצלו לשנה, לא יאכל בביתו משום חשדא.
וא”כ בנד”ד שהמעסיק מחויב כיום לדאוג לארוחותיהם של העובדים המטפלים, או עכ”פ לשלם להם דמי אכילה, א”כ יש לחוש למראית העין אם אוכלים בביתו שמא יאמר שמאכילם חמץ.
ב). אלא שיש לומר שכל זה כשאוכלים במקום אכילת היהודי, במטבח או בסלון, אבל כשמקצים לגויים הללו חדרים נפרדים ומצוי הדבר ושם ישנים ומניחים חפציהם האישיים ועושים בו כל צרכי תשמישם וחדר זה מיוחד להם בלבד, א”כ חשיב כביתו של הגוי, דבית בכל דוכתא היינו חדר וכמ”ש המג”א (סי’ קלט סק”ז) דבית היינו חדר, ע”ש בשם המהרי”ל. וכ”ה גם בבאה”ט (שם סק”ו), ובא”ר (סי’ רמ”א אות ד’), ובס’ כף החיים (סי’ רלט אות טו”ב. גם בס’ לקוטי מהרי”ח (סוף סדר ק”ש על המטה) העתיק דברי המג”א דבית היינו חדר. וא”כ בכה”ג ליכא חשש של מראית העין. ושוב מצאתי שכן העלה בשו”ת רב פעלים ח”ב (סימן נה) דבכה”ג שמייחדים לגוי חדר נפרד ואינו אוכל עם היהודי, ליכא לטעמא דחשד ומותר לו להכניס לשם חמץ. ועוד הוסיף שם טעם אחר להתיר, דהחשד היא מפני בני הבית, וכל שהדבר ידוע לאנשי הבית, אף על גב דאינו ידוע לכל אנשי העיר לית לן בה, וכמ”ש הרמ”א (סי’ רמג ס”ב) שאם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצין במרחץ רק אותם שבביתו, והם יודעים ששכרו הגוי, שרי, ועל כן ה”ה בנ”ד שאנשי הבית יודעים שבעה”ב נתן להם מעות לאכילתם והם אוכלים משלהם שרי. וכ”כ להתיר בנד”ד בספר עזרה כהלכה (פרק ו’ אות יט).
