מקורות ונימוקים:
מכיון שקיימ”ל דכל כלי הלך בו אחר רוב תשמישו וכמ”ש השו”ע (סי’ תנא סעיף ו’) , א”כ רוב תשמיש השיש הוא לשימוש של דברים צוננין בלבד, ואף שנשפך פעמים מכלי ראשון (סירים) או מכלי שני, מ”מ די בשטיפה בלבד. אולם כבר כתב השו”ע (סי’ תנא סעיף כ’), שהשולחנות והתיבות שמצניעים בהם אוכלים כל השנה נוהגים לערות עליהם רותחין, לפי שלפעמים נשפך מרק מן הקדרה עליהן. ואע”ג דזהו מיעוט תשמישו, מ”מ הוי מיעוט דשכיח וכמ”ש הפמ”ג (שם).
וא”כ ה”ה בשיש דמצוי שנשפך נהגו לערות עליו רותחין, ואע”פ שפעמים מניחין על השיש בצורה ישירה סירים רותחים, מ”מ אין בליעה עוברת מדופן לדופן ללא מים וכמ”ש הרמ”א (יו”ד סי’ צב סעיף ח’). ולחוש שמא היה השיש רטוב והניחו עליו, אין זה מיעוט המצוי.
וכן העלה לענין השיש מרן בספרו חזון עובדיה – פסח (עמ’ קס), ולא חילק בין סוגי השיש, וכ”כ בשו”ת אור לציון ח”ג (פרק י’ תשובה יא).
ואע”ג שבשיש “קיסר”93% מהשיש עשוי מחומר “קוורץ” שהיא סוג של אבן הנשחקת, ו7% הוא דבק כימי עם צבע, מ”מ אזלינן בהגלעה בתר רוב החומר וכפי שכתב בשו”ת רב פעלים (או”ח ח”ג סימן כח). ולגבי שיש “גרניט” או “חברון”, הרי הם ככלי אבנים שמועילה בהם הגעלה וכמבואר בשו”ע (סי’ תנא ס”ח).
2 תגובות
בהמשך. לתשובתכם ..כפי שמוסבר במדריך ‘אבן קיסר’ , משטח קוורץ עשוי ברובו מחול שמותך בטמפרטורות מאוד גבוהות שיחד עם חומרי הדבקה, פיגמנטים ומינרלים שנדחסים בלחץ. ולכן יש אומרים שזה נידון כחרס שאין לשיש כזה הכשר,אלא לכסות במשטח עבה . האם עדיין לפי מרן זצ”ל ההכשר הוא כפי שכתבתם למעלה ?
הדין כנ”ל לפי שהולכים בו מעיקר הדין אחר רוב תשמישו ואין צריך הכשר כלל, אלא מחמירים מצד המנהג, ובכהאי גוונא ניתן לסמוך על הפוסקים דס”ל דאם אין כולו חרס אלא בתערובת שרי.