מקורות ונימוקים לנידון של תשובה בהחזרת הגזילה.
ראשית לגבי גוי הרוצה לעשות תשובה, צריך לציין שיש נידון בעיקר הענין, אם שייכת תשובה בבני נח, ראה מה שכתבתי בתולדות נח (פרק יג סעיף כו) והתבאר שם שיש בזה כמה דעות וכמה חילוקים לענין מה היא מועילה ולענין מה אינה מועילה, עיי”ש. ולאחר שננקוט שיש תועלת מסוימת בתשובתו של בני נח, וכמו שראינו אצל אנשי נינוה ועוד, נבוא לברר את הנקודה הבסיסית של התשובה בענייננו שהיא להשיב את מה שגזל, היאך נדון זאת בבני נח. ובכלל הספק הוא האם צריך לדאוג להשיב את כל מה שגנב או גזל. וכבר הצבנו שאלה בעיקר הדבר שהרי בן נח אזהרתו זו היא מיתתו וכבר מחויב הוא מיתה על זה. ולכאורה א”כ כל הספק הוא לכשננקוט שיש מצב שבן נח אינו נהרג על הגזל, אבל אם אמרינן שבן נח שגזל תמיד הוא מחויב מיתה ואין לעונש זה תחליף או כופר, אם כן שאלתך אינה מעשית.
אכן יש לומר שגם אם הדין הוא שהגזלן חייב מיתה, מכל מקום הרי למעשה הוא חי וקיים מולנו ואינו נהרג, ואם כן עדיין שייך לדון אם יש לו לתקן דרכיו ע”י השבת הגזילה. גם יש לומר שהנפקא מינה המצויה היא כאשר גנב או גזל ואין איש יודע מזה אלא הוא לבדו, ואמנם ידוע שדעת ספר החינוך (מצוה כו) וכן הרשב”א בתשובה (שהובאה בבית יוסף חו”מ סו”ס שפח) שב”נ נהרג ע”פ עצמו, אולם הרי למעשה בודאי שאיננו הורגים אותו כהאידנא, וא”כ עדיין יש לברר האם יתחייב להחזיר גזילתו ולשלם חיובו. ובאמת בזה לא רק מצד שבמציאות אנחנו לא הורגים אותו, אלא גם מצד הדין אין כאן חיוב מיתה, דהא אף שב”נ נהרג ע”פ עצמו, היינו שהוא מעיד והאחר הורגו ע”פ עצמו, משא”כ הוא כלפי עצמו אינו מחיל מיתה. [ולכאורה תלי בנידון אי בבני נח עד נעשה דיין, עיין בתולדות נח (פרק ו סעיף כב) שהבאתי שנחלקו בזה הפוסקים, ואולם נראה יותר דדמי למה שהבאתי לדון שם שאם הוא הבעל דין אזי אינו יכול להיעשות דיין, ומעתה יש לדון כלפי עצמו אי חשיב כבעל דין או לא. והחילוק בין אם יש כאן חיוב מיתה ורק שאין כאן ביצוע הדין לבין אם עוד לא חל חיוב זה, יש בו נפ”מ לדין קלב”מ כדלהלן, ודו”ק].
ונראה דאי איירי באופן דאיכא חיוב מיתה, הן מחמת דאיכא עדים בדבר הן על ידי עדות עצמו, אתינן בזה למה שנחלקו רש”י ותוספות, דהתוספות במסכת עבודה זרה (עא:) ד”ה בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, כתבו שרש”י פירש דלא ניתן להשבון משום דקם ליה בדרבה מיניה, ופליגי עליו דא”כ לא יתחייב גוי לשלם גזלו בשום ענין, ולכן ביארו דאיירי דוקא בגוי שגזל מישראל פחות משוה פרוטה שהישראל מוחל לו ובזה לא שייך השבה וממילא הגוי חייב מיתה על מה שציער לישראל, עיי”ש. הא קמן דפליגי קמאי אי ב”נ שגזל והתחייב מיתה מחויב הוא בהשבה או פטור הוא מחמת קלב”מ. אמנם יש לדון דמאחר ולא עבדינן ביה חיוב מיתה א”כ אין כאן פטור קלב”מ מצד ‘כדי רשעתו’ שהוא על הבי”ד, אלא רק מצד עצם החיוב מיתה שחל עליו וזה מצד ‘ולא יהיה אסון’, ואולי בכה”ג כו”ע מודו דליכא קלב”מ, ועיין בספר כללי קלב”מ (כלל ג הלכה כב) ובמה שכתבתי בתולדות נח (פרק יג סעיף ב) וצ”ע.
ואמנם בעיקר מה שנקטו התוספות שלדעת רש”י איכא פטורא דקלב”מ בבן נח, לא מצאנו כן ברש”י בעבודה זרה שם, וכבר ציינו מהרש”א ומהר”ם שדברי רש”י הם במסכת עירובין (סב. ד”ה לא ניתן להשבון) וביבמות (מז: ד”ה ולא), אכן פשטות לשון רש”י שם מורה שכוונתו דגבי ישראל כתיב ‘והשיב את הגזלה’ אבל בגוי שלא כתוב חיוב השבה ממילא מעיקרא ליכא ביה כלל דין השבה ולא מצד קלב”מ, ועיין בתולדות נח (שם בביאור מד”ה אמנם נראה) מה שביארתי הכרח התוספות לפרש ברש”י דאתי עלה מצד קלב”מ. ועכ”פ הרמ”ה (סנהדרין נט. ד”ה ומקשינן) כתב דלא הוזהרו בני נח להשיב את הגזילה, וכן נקט הקהלות יעקב (סנהדרין סי’ כד) בדעת רש”י דס”ל דהפטור מממון אינו מצד המיתה אלא משום שמעיקרא לא התחייב להשיב הגזילה, ועיי”ש (בד”ה ונראה לבאר) מש”ב בדעת התוספות מאין נולד החיוב להשיב את הגזילה, דהוא משום שלגבי הגויים כל צד גזל חשיב גזילה (עיין מה שכתבתי בתולדות נח ריש פרק ה בארוכה), א”כ לגבייהו חוץ ממעשה הגזילה שעשה, כל רגע שמחזיק בדבר נגד רצון הבעלים נידון כגוזל, ומשום הכי מחוייב להחזיר כדי לא להמשיך להיחשב כגזלן.
שוב נזכרתי בדברי הרמ”ע מפאנו בספרו עשרה מאמרות (חקור דין ח”ב פרק יא), ששם אחר שכתב שלא מועילה תשובה לבני נח, כתב שאין להקשות מאנשי נינוה (שהקב”ה שלח את יונה הנביא להזהירם והם חזרו בתשובה והתקבלה תשובותם), כי הרבה תשובות לדבר, ובסיבה השניה כתב שאנשי נינוה העמידו עצמם על דין תורה להחזיר גזילה בעינה. וכוונתו למה שאמרו בגמרא תענית (טז.) דאפילו גזל מריש ובנאו בבירה היה מקעקע כל הבירה כולה ומחזיר מריש לבעליו, שכידוע מתקנת מריש הגזול היה נפטר מלעשות כן, ובכל זאת אנשי נינוה עשו כן. ומבואר כאן חידוש גדול, שעצם החזרת הגזילה יש בה כף זכות על כללות התשובה וגורמת לה להתקבל (ולכאורה גם תשובה על שאר עבירות). ואם כן בודאי שיש להורות לגוי, שישתדל ויתאמץ בדבר זה, ושב ורפא לו.
