מקורות ונימוקים:
שטר חוב החתום בעדים אין הלווה נאמן לומר פרעתי
בגמרא בבא בתרא דף ע’: איתא, שטר כיס היוצא על היתומים, נשבע וגובה כולו.
מפרש הרשב”ם שם, בזה הלשון: דאילו היה מלווה בעלמא שהלווה ראובן לשמעון ומת שמעון כולי עלמא מודו שנשבע ראובן וגובה כל השטר מן היתומים, דלית לאביהם שום טענה גבי מלווה ולא מצי טעין נאנסו אלא היה נשבע שלא התקבל מן הלווה כלום וכגון שהיה טוענו הלווה השבע לי דלא פרעתיך כדאמרינן בשבועות (דף מ”א) וגבי יתמי דידיה דלא ידעי למיטען טענינן להו ונשבע וגובה חובו וכו’.
מבואר כי שטר חוב רגיל היוצא על היתומים, למרות שאנו טוענים ליתומים את מה שאביהם יכול היה לטעון, חייבים הם לשלם הכל. הואיל וכאשר יש שטר חוב לא ניתן לטעון כנגדו פרוע הוא.
שטר הכתוב בכתב יד הלווה בלא עדים דינו כמלווה על פה ונאמן הלווה לומר פרעתי
אולם בנוגע לשטר חוב שאינו בחתימת העדים, אלא בכתב ידו של החייב, נחלקו הראשונים אם גם בזה אינו יכול לומר פרעתי.
דהנה בגמרא בבא בתרא דף קע”ו. איתא, בעי מיניה רבא בר נתן מרבי יוחנן הוחזק כלומר נתקיים כתב ידו בבית דין מאי אמר ליה אף על פי שהוחזק כתב ידו בבית דין אינו גובה אלא מנכסים בני חורין.
דעת הרי”ף הרא”ש הרמב”ם הרשב”ץ ועוד, דהיינו טעמא משום ששטר שכתוב בכתב ידו של הלווה, דינו כמלווה על פה, ולפיכך רק אם הלווה מודה שלא פרע, ניתן לגבות בו מנכסים בני חורין.
אולם דעת הרשב”א והרמ”ה שגם שטר חוב הכתוב בכתב ידו, אין החייב נאמן לומר פרעתי, וגם כאשר אינו מודה ניתן לגבות בו מנכסים בני חורין.
לעניין הלכה פסק השולחן ערוך בחושן המשפט סימן ס”ט סעיף א’ כדעת רוב הראשונים, וכתב בזה הלשון:
הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו, גובה מנכסי בני חורין.
שטר חוב בכתב יד החייב לא גובים בו מן היורשים הואיל וטענינן להו שמא פרוע הוא
לעניין גבייה מן היורשים באמצעות שטר כעין זה הכתוב בכתב יד החייב, כתב השולחן ערוך בסעיף ב’ בזה הלשון:
אפילו נתקיים בבית דין שהוא כתב ידו, אין לו אלא דין מלווה על פה בעדים, ואינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות, אלא ממנו, אם הודה שלא פרע. אבל אם טוען פרעתי, נאמן, ונשבע היסת ונפטר. ואינו יכול לומר, שטרך בידי מאי בעי, מפני שאינו חושש להניחו בידו, כיון שאינו שטר גמור.
אולם הרמ”א בהגהתו לשולחן ערוך כתב, ויש אומרים דאינו יכול לומר פרעתי, על כתיבת ידו, ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות.
לפיכך לעניין הלכה פשוט הדבר שניתן לומר קים לי כדברי מרן השולחן ערוך בפרט שאף הרמ”א לא פליג עליו להלכה, ולא ניתן לגבות מן היורשים באמצעות שטר חוב הכתוב בכתב יד המוריש ואינו חתום על ידי עדים, אלא טענינן ליורשים פרוע הוא.
אמנם הואיל ועסקינן באדם שטוען שהאב המוריש חייב לו כסף, ושום בן איננו חפץ שיהיה קפידא על אביו בשמים, אם אכן חייב הוא ממון למאן דהוא, לפיכך כתבתי שראוי לברר את העניין, ואם יש חשש אמיתי שישנו חוב כל שהוא לאב כלפי אדם זה, כדאי מאוד להסתדר איתו על מנת לצאת מידי כל חשש.
