שאלה:
שלום כבוד הרב!
לפני שנתיים חזרתי בתשובה, ואט אט אני מתקדם.
אך ישנו דבר, שמאוד מוזר בעיניי ביהדות, ולא נותן לי מנוח.
אני שומע רבות מחברים, על סגולות שונות ומשונות.
כמו ‘חַמְסָה’, ‘רוֹדָא’, וקשירת חוט אדום על היד – ועוד כל מיני מנהגים מוזרים, שאין הדעת סובלתם.
ואם בהתחלה חשבתי, שזו סתם המצאה של אנשים תמימים – די מהר התברר לי, שסגולות אלו מופיעות במקורות.
האם תוכל להסביר לי בבקשה, מה השייכות של ‘סגולות’, הנראות כ’אֱמוּנוֹת תְּפֵלוֹת’ (שאין להם יסוד) – ל’יהדות’, שעומדת על ‘רַצְיוֹנָל’ (יסוד הגיוני), והבנה מחייבת?
ואיך זה עובד בפועל?
תודה רבה!
תשובה:
שלום רב!
אכן שאלה מצוינת שאלת, המצריכה אריכות רבה.
ובמקרות הסברתי באריכות: כיצד הסגולה עובדת? – ומה שייכותה על פי היהדות?
אך בדרך קצרה, אומר לך:
כמו שאדם, עשוי מבשר גידים ועצמות – אך יש לו כוח רוחני, שמפעיל אותו.
(להמחיש: הלא גם לאדם מת, יש עין – אבל הוא לא רואה בה. מחסרונו: את הכוח הרוחני, שמפעיל אותה)
כך הבריאה כולה, פועלת על ידי כוחות רוחניים, שמפעילים אותה.
ואף ששכר המצוות, ועונש העבירות, שמור לעולם הבא.
מכיוון שהבריאה כולה, נוצרה על פי התורה – כעין: הוראות הרכבה.
בהכרח! המצוות והעבירות, פועלות בכוחות הרוחניים הללו.
ואמנם, הסתיר הבורא (מסיבות המבוארות במקורות): אלו מצוות פועלות בעולם, לעושר, או לבריאות. וכן, אלו עבירות גורמות לחולי, ולמיתה.
על כל פנים, זאת נדע בברור! כי הם פועלים בבריאה.
כל עבירה/מצווה, לפי מה שהיא, ולפי כוח הבריאה הטמון בה.
וכשם שיש צמחי מרפא, המועילים לרפואות שונות. וצמחי מוות, המזיקים לאדם, ואף יכולים להמיתו, בדרך הטבע – כך גם המצוות, והעבירות.
וכמו כן, הוא בעניין ‘הסגולות’: הסגולה מפעילה, את הכוח הרוחני, שאליו היא רומזת.
לדוגמא: כאשר נחלה האדם – הרי הוא מפני, שנחסר בו הכוח החיוני, של אותו האבר.
וכאשר יפעילו את אותו הכוח, על ידי עשב מסוים, או אמירה, שכנגד אותו האבר – הרי יחזור האבר לחיותו, ויתרפא.
[נצייר לעצמנו: אדם, הנמצא בחדר סגור, ללא חמצן. שאף שאין החמצן נראה לנו במציאות. אט אט, ייחלש האדם, עד שימות. כיון שיחסר לו, הכוח החיוני של גופו. וכשנחזור ונפתח את החדר, יזרום חמצן פנימה, וישוב הכוח החיוני לאדם]
אלא, שבין הסגולות השונות – יש להבדיל, בין 3 סוגים.
{א} סגולה המופיעה בדברי חז”ל – זו וודאי פועלת! שכן הוטבעה היא בוודאות, בטבע הבריאה.
אמנם לעיתים, לא ניכרת פעולתה מיידית – רק בטווח הארוך. בנוסף ייתכן, וישנם כוחות סגוליים, המנוגדים לה. כמו כן, ישנם גם שינויי טבעים, במשך הדורות – וייתכן וכיום, היא אינה רלוונטית. (כמו שביארתי בהרחבה, במקורות).
ולכן, מכל הסיבות שהוזכרו, לא בהכרח תראה התוצאה.
{ב} סגולה שנקבעה בפי ההמון, ומופיעה בספרי גדולי הדורות – ישנה מחלוקת בין הראשונים, האם כוחה יפה. (כמו חלק מהסגולות שהזכרת)
{ג} סגולה שאינה מופיעה בספרים תורניים – ייתכן מאוד, ואינה אלא עורבא פרח, (פירוש: דבר שאין בו ממש). ומצוי מאוד בזמנינו, אינשי דלא מעלי, (פירוש: אנשים לא הגונים), שמנצלים את תמימות העם, בהבטיחם ישועות על ידה, כדי לקנות את לב שומעם.
ולכן, הכל תלוי!
האם הניסיון מוכיח, שאכן סגולה זו מצליחה – כי אז, יש לייחס לה חשיבות.
[לדוגמא: תפילה 40 יום רצופים בכותל, על בקשה אחת – הוכחה כמועילה בהרבה מקרים, אף שאין לה מקור ברור. רק מפורסם על הרה”ק ר’ שלמה מזעווהיל זצוק”ל, שהנהיגה.
לעומת זאת: ישנם סגולות המופיעות במקורות – אך לא ניכרת פעולתם כלל]
בנוסף!
בספר רפאל המלאך כתוב: שאף סגולות/קמיעות, שידועות כפועלות – “אם יאמר אותם איש בער, אשר לא ידע מה הוא סח, יש ספק גדול, אם יועיל מאומה. כי מלבד שנצרך להיות לו ידיעה, העיקר היותר גדול, הוא: שהסגולה תצא, מן פה קדוש שלומד תורה”.
[לדוגמא: אישה בהריון, והעובר ‘עַכּוּז’ – סגולה ידועה, מהגרי”י פישר זצוק”ל, על שתייה ממעין הסטף, ע”פ סדר מסוים.
ומהניסיון, כי סגולה זו פועלת, דווקא כשנאמרת על ידו. כיום לאחר פטירתו, ניתן לפנות לבנו]
מלבד זאת, אעיר!
שאין ראוי להתעסק יתר על המידה, בסגולות. והעיקר! לעשות מעשיו לשם שמים. ותורה ומעשים טובים, אגוני מגנו, ואצולי מצלו. (פירוש: מגינים ומצילים)
וכן שמעתי ממו”ח, הרה”ג שמואל פנחסי שליט”א, תלמידו של מרן הגר”ע יוסף זצוק”ל, שלא הייתה דעת מרן נוחה, בהתעסקות בסגולות.
ומחתן מרן, הרה”ג אהרון בוטבול שליט”א – שמעתי: שהיה מרן משיב לחוששים מ’עין הרע’, שהוא עצמו סומך על התפילה, שאומרים בברכות השחר: “שתצילני… מעין הרע”. ויותר, לא היה מתעסק בזה.
בנוסף, לגבי קשירת חוט אדום על היד – שהזכרת.
ראוי להימנע! שיש אומרים: שיש בזה איסור, משום דרכי האמורי.
לגבי סגולות, הפועלות ברוחניות, כמו: כפרת עוונות, וכדו’ – התבאר בארוכה במקורות: שפעולתם, רק אחרי תשובה שלימה. ואז הם מועילים לניקוי החטא, במקום ייסורים.
[וכך שמעתי אחר זמן, גם מפה קדשו של מרן הגר”ע יוסף זצוק”ל]
מקורות והרחבה:
ראשית נברר! מהי סגולה?
המילה סגולה, מופיעה בתנ”ך כמה פעמים – ולדוגמא:
בספר שמות פרק יט פסוק ה נאמר:
וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־ הָאָֽרֶץ:
פירושו המילולי, של המילה ‘סגולה’ – הוא: קניין.
כלומר, הקב”ה אומר לישראל: והייתם קנויים לי מכל העמים, להיות מיוחדים לקדש שמי בעולם.
הפירוש החופשי של המילה – מתרחב לקניין חשוב, ל’אוצר’, לדבר חביב.
וכמו שאמר שלמה המלך ע”ה, בספר קהלת (פרק ב פסוק ח)
כָּנַ֤סְתִּי לִי֙ גַּם־כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב וּסְגֻלַּ֥ת מְלָכִ֖ים וְהַמְּדִינ֑וֹת עָשִׂ֨יתִי לִ֜י שָׁרִ֣ים וְשָׁר֗וֹת וְתַעֲנוּגֹ֛ת בְּנֵ֥י הָאָדָ֖ם שִׁדָּ֥ה וְשִׁדּֽוֹת:
וכך פירש רש”י שם:
“וסגולת מלכים – גנזי מלכי. זהב, וכסף, ואבן יקרה – שהמלכים מסגלים בגנזיהם:”
ועל-פי-זה, פירש רש”י שם בפרשת יתרו, (פרק יט פסוק ה), את פסוק זה – וז”ל:
“והייתם לי סגלה – אוצר חביב, כמו (קהלת ב ח) וסגלת מלכים, כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם. כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות…”
[ובאבן עזרא פירש, (שם בפירוש הקצר): סגולה – “דבר נחמד”. והר’ יוסף בכור שור, פירש שם: “לשון יוקר וחביבות”]
וכן הוא בלשון חכמינו, (בתלמוד מסכת בבא קמא דף פז עמוד ב)
“החובל בבנו גדול – יתן לו מיד. בבנו קטן – יעשה לו סגולה“.
רוצה לומר: כיון שהקטן אינו יודע לשמור את דמי נזקו, יעשה לו אביו, (או ב”ד, עי”ש בראשונים) “אוצר” לשומרו, עד שיגדל.
והמילה בהטיותיה השונות, מתרחבת לרכישה של דבר יקר ערך.
כמצוי בזמנינו, לומר איש לחברו: אתה מסוגל לכך! – דהיינו, אתה תרכוש הרגל פלוני.
אך אין ספק! שהשימוש הנפוץ ביותר, למילה “סגולה” – הוא: עשיית מעשה קטן, או אמירה כל שהיא – ובהתאם לקבל ממנה, תוצאה לא הגיונית, ולא ‘פְּרוֹפּוֹרְצְיוֹנָלִית’, (פירוש: ללא יחס מותאם – לעומת ההשקעה).
ובהמשך יבואר, פירוש עמוק ונפלא, בדברי התורה: “והייתם לי סגולה” – הנוגע לענייננו!
שימוש בסגולות:
ואכן בחז”ל, אנו מוצאים משמעות רבה לסגולות.
למשל, בתלמוד בבלי מסכת שבת (דף סו עמוד ב): מובאים רפואות רבות, לכאבים – על ידי, אמירת לחשים שונים. וכהנה רבות בתלמוד.
גם סגולות רוחניות, נמצאים בחז”ל. כמו לדוגמא, בתלמוד בבלי מסכת שבת (דף קיט עמוד ב):
“אמר רבי יהושע בן לוי: כל העונה ‘אמן יהא שמיה רבא מברך’, בכל כחו – קורעין לו גזר דינו”.
ועוד שם:
“אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המתפלל בערב שבת, ואומר: “ויכלו” שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם, מניחין ידיהן על ראשו, ואומרים לו: ‘וסר עונך, וחטאתך תכפר'”.
[ועיין שם בפנים, עוד סגולות נוספות. יובאו חלקם לקמן]
איך זה עובד?
וכל בר שכל, שדעת בקרבו – שואל: כיצד ייתכן הדבר?
היעלה על הדעת, שאיזו אמירה כלשהי – תועיל לכאב?
והאם ייתכן, שחוטא שהרבה לפשוע – ינקה מעשיו ב-‘אִבְחָה’ אחת, ובאמירה קלה של: “אמן יהא שמיה רבא”, או אמירת: “ויכולו”?
סגולות רוחניות:
נתחיל לברר, בסגולות המובאות בחז”ל, למחיקת עבירות.
והנה, רבנו החסיד, רבי אליעזר פאפו זיע”א, בספרו ‘פלא יועץ’ – ערך ‘הגדה’, כתב:
“אחת מהדברים המועילים דרך סגולה, לכלה פשע ולהתם חטאת. כשהחכם יושב ודורש בדברי הגדה, ואומר קדיש, ועונין אחריו, אמן יש”ר. הקב”ה, מוחל עונותיהם של ישראל. כך אמרו רז”ל.
ובודאי שזהו, אם יקדים להתחרט על העבר, ויקבל עליו להשתדל, שלא ישוב עוד לכסלה, לעשות רשע. גם ה’ נושא עון, ועובר על פשע. ואף גם זאת צריך, שיהא שומע הדרשה בחיבה, ועונה אמן יש”ר בכוונה. אז, עושה נחת רוח גדול ליוצרו. שהרי אמרו רז”ל, דעלמא קיימא, אקדישא דאגדתא. ואף שאין אתנו יודע לכוין, מעשה ידינו כוננה עלינו. וגם ה’ יתן הטוב, ויצוה מחילה.”
אתה הראת לדעת!
כיצד התקשה בשאלתנו: כיצד ייתכן הדבר? ומה יועיל ומה יוסיף אמירה קלה, לבטל כל חטאיו?
ולכן הכריח לומר: שאכן איש זה עשה תשובה מכבר. ואף, הוסיף לומר: כי סגולה זו, היא מעשה גדול, ועושה נחת רוח ליוצרו.
אך ברור! שאין התשובה מספקת, לגודל השאלה: שהרי, אם איש זה עשה תשובה – מה לו צורך באמירה זו?
ואם לא עשה תשובה, מה יועיל באמירתו: ‘אמן-יהא-שמיה-רבא’ – אף אם היא חשובה ביותר, כיצד ביטל בה עוונותיו?
ואכן, לגודל השאלה, הפליא הרב בשנית – בערך ‘סגולה’. לבל נזלזל בדברי רבותינו, לומר: שאינו מועיל ממש. וז”ל:
“יש כמה דברים, המועילים לכלא פשע, ולהתם חטאת, בדרך סגולה. והחי יתן אל לבו, להזדרז בהם. כי בלא סיגופים, ותעניות, ומתן דמים, יתכפרו עונותיו. ובלבד! שיעשה הדברים כהלכתם וכמשפטן, ביראה ואהבה. ואם לא ישמור לעשות, מה יענה ליום פקודה? וענוש יענש כפלי כפלים, ממה נפשך. כי הכל הוא דברי רז”ל הקדושים, בש”ס. ומדרשיהם אמת, ודבריהם אמת. ואם אינו מאמין, ומלעיג ע”ד חכמים, נידון בצואה רותחת. ואם מאמין, ואינו מקיים, הרי זה מתחייב בנפשו. שאינו חושש להחיש מפלט לו, בקלים שבדמא”י. ואין לו מקום פטור. וגדול עונש האחרון, מן הראשון. לא חס על כבוד קונו, ועל נפשו.
[לכן, לו בכח יגבר איש, לקיים כל דבר מדרכי התשובה. ובפרט, הדברים הקלים המסוגלים לכפרה. ונזכיר הדברים בקצירת האומ”ר, כמו שהביאם מוהרי”א ז”ל בס’ צפורן שמיר, והיו לזכרון תמיד, לשמור ולעשות ולקיים. ואלו הן: כל העונה אמן יהא ש”ר בכל כחו. (פי’: בכל כוונתו, ובתנועת אבריו הפנימיות). אפי’ היה בו שמץ מינות – מוחלין לו. כל השומר שבת כהלכתו, אילו עבד ע”ז כדור אנוש – מוחלין לו כל פשעיו. כל השומע אגדה מפי הדורש, ועונה איש”ר – מכפרין לו עונותיו. כל האומר שירת הים בשמחה, ובעצמו שיער, כאלו הוא נצול, ופרעה וחילו נטבעו, אומר שירה – מכפרין לו עונותיו. כל מי שבוכה, ומתאבל על אדם כשר – מוחלין לו על כל עונותיו. כל המתפלל בע”ש, ואומר: ויכלו – שני מלאכי השרת אומרים לו: וסר עונך, וחטאתך תכופר. יסורין – ממרקין עונותיו של אדם. ואם קבלם מאהבה – יראה זרע, יאריך ימים, וחפץ ה’ בידו יצליח. כל העוסק בסדר קרבנות – כאלו הקריבם, ומוחלין לו על כל עונותיו. כל העוסק בתורה לשמה – עונותיו מתכפרין, ורבו מעלותיו. כמו שאמרו, בפרק קנין תורה. כל המתעטף בציצת, ומניח תפלין, וקורא ק”ש, ומתפלל – מוחלין לו ע”כ עונותיו. כל המצטער ובוכה ביוהכ”פ, כשקורין פ’ אחרי, על אבודיהון דצדיקייא – קב”ה אכריז עליו: וסר עונך. כל מי שנעשה לו נס, ואומר: שירה – בידוע, שנמחלו לו עונותיו:]”
אך, אמנם אנו מאמנים בדברי רבותינו – אבל תורה היא, וללמוד אנו צריכים!
ואם אכן הדברים כפשוטם, לא נמצא איש ישראלי, שיש בידו עוון או חטאת – שהרי כל איש שומר תורה ומצוות, מקיים הרבה מדברים אלו, דבר יום ביומו?
אך התשובה לשאלותינו, רמוזה בדבריו שם – בערך ‘תענית’. וז”ל שם:
“והן אמת, שעיקר התשובה הוא: שיתחרט על החטא, חרטה גמורה. ויעיד עליו יודע תעלומות, שגמר בלבו שלא ישוב עוד לכסלה. כמ”ש הרמב”ם. עד כדי שאמרו: שהמקדש את האשה, ואמר לה: ע”מ שאני צדיק גמור, הרי זו מקודשת. אפילו אם היה ידוע לנו, שהוא רשע גמור. דשמא, הרהר תשובה בלבו. נמצא! שבהרהור תשובה לחוד, נעשה צדיק גמור…
ותקשה על תיקוני התשובה לרבינו האר”י, ושאר מקובלים, שחייבו כמה תעניות על כל חטא וחטא? כבר תירצו לזה, שהתעניות וסיגופים צריכים, להתם ולכלא המשחיתים והמקטרגים, שנבראו ע”י העונות והפשעים. שהעובר עבירה א’, קנה לו קטיגור א’. וגם כדי לטהר, את אשר פגם. והרי זה דומה, למי שזדון לבו השיאו. או מחמת מעוט זהירותו, ליכלך היכל המלך. וישנאהו המלך שנאה גדולה, על אשר מלאו לבו לעשות כן. וכאשר נתחרט ובא אל המלך, ויפול לפני רגליו, בכה ויתחנן לו. מחסדי המלך החסיד, שתכף מתרצה אליו, ומוחל אשמתו, ואוהבו נדבה. אך בתנאי, שיקנח את אשר לכלך היכל המלך. ולפי גודל הלכלוך, ולפי יבשותו, כך צריך עמל ויגיעה רבה, לקנחו. ואם יתעצל האיש מלקנח את אשר לכלך, ענוש יענש על אשר לא חס על כבוד המלך החסיד. וסוף סוף הוא צריך, שיקנח ע”כ שלא בטובתו. ונוסף גם הוא, שבראות המלך רצון הטוב של האיש, שרוצה לתקן את אשר קלקל, גם הוא ישלח עזרו, באופן שבמעט טרחא, יתוקן. לא כן! לאיש שלא חס על כבודו, גם המלך לא יחוס עליו, ויניחנו שיהא מאריך טרחא, עד שיתקן את אשר עיותו. כן הדבר הזה! דנהי שהקב”ה, מלך רחום וחנון… אבל עכ”פ, צריך לטהר את אשר פגם למעלה, בשמות הקדושים וכסא כבוד. וכדומה. ואשר קלקל צינורות השפע. ואשר ברא משחיתים לחבל. ע”י, שפלגי מים ירדו עיניו, ויענה נפשו בתעניות וסגופים, ומיני ענויים וסגופים ויסורים של אהבה, שמקבלם על עצמו ברצונו הטוב, מחמת אהבה שאוהב את קונו, וחס על כבודו. הכל לפי מה שהרבה אשמה, ולפי מה שעבר זמן שלא שת לבו לתקן את אשר עיותו… והמעט שעושה ברצונו הטוב, חשוב הרבה… הנה כי כן, חייב אדם לחוס על נפשו, ועל כבוד קונו. וכל אשר בכחו לעשות, לתקן את מעוותו, יעשה… והכל עולה לחשבון גדול, לכלא פשע ולהתם חטאת. וכגון זה: לא ימצא פתחון פה לומר: שלא עצר כח. כי אלו דברים, שאין בהם חלישות חיל. וכן להיות מן הנעלבים ואינם עולבים. שמח ביסורין. מעביר על מדותיו. וכהנה כמה דברים, שמסוגלים לכפרה. כמ”ש בערך סגולה. הן הם מקטעים רגלי האנשים, שאינם מתענים, באומרם: שלא עצרו חיל. מה יענו ליום פקודה, על שלא עשו אלה?”
וכן כתב שם, – בערך ‘תשובה’. וז”ל:
“וכן, בכל הדברים המסוגלים לכפרה. כאשר כתבנו לעיל, בערך סגולה. הבעל תשובה ירדוף אחריהן, לעשות נ”ר ליוצרו, ונרצה לו, לכפר עליו”.
כלומר, אף אמנם, שכדי לחזור בתשובה, יש לנהוג כמבואר במשנה במסכת יומא (דף פה עמוד ב), בחילוקי הכפרה. וברמב”ם הלכות תשובה (פרק ב הלכה ב) בצורת התשובה: ‘חרטה, וידוי, קבלה לעתיד” – ואם יעשה כן, וישוב באמת, ימחל לו ה’, מחילה גמורה.
אך נפשו שנטמאת בעבירה, הרי היא צריכה ניקיון, ותשובת המשקל בייסורים – כפי גודל, חומרת והנאת העבירה.
ולזה יועילו, כל הסגולות הללו, לכלה פשע ולהתם חטאת.
שכנגד החילול ה’, והלכלוך הנורא שעשה – הרבה עכשיו להפך, בקידוש ה’, והגדלת כבוד שמיים.
ובלבד, שהקדים לחזור בתשובה. (ונמחקה עצם העבירה)
[וכך שמעתי אחר זמן, גם מפה קדשו של מרן הגר”ע יוסף זצוק”ל]
סגולות גשמיות:
כעת נברר! מה שנמצא בחז”ל, על דברים המסוגלים לרפואה, ואורך ימים.
כיצד ייתכן הדבר – שאדם יעשה משהו קטן, והרי זה יפעל בעבורו, גדולות ונצורות?
והנה בסוף פרשת בראשית (פרק ו), מספרת לנו התורה, דברים מבהילים – נעיין בהם לרגע!
(ה) וַיַּ֣רְא יְקֹוָ֔ק כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם:
(ו) וַיִּנָּ֣חֶם יְקֹוָ֔ק כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ:
(ז) וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֗ק אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם:
(ח) וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י יְקֹוָֽק:
נדייק, בפסוקי התורה!
‘ונח מצא חן‘ – משמע! שכיון שניחם ה’ על כל הבריאה, היה גם נח ראוי לאבד בתוכה – אלא: שמצא חן, ובכך ניצל.
וכך הם דברי חז”ל, במדרש רבה (בראשית פרשה כח):
“אמר ר’ אבא בר כהנא: כי נחמתי כי עשיתים – ונח מצא חן. אתמהא! אלא אפי’ נח שנשתייר מהם, לא שהיה כדאי, אלא שמצא חן.”
ואלו דברי רבנו חיים בן עטר זיע”א, בספרו ‘אור החיים’, (שם):
“ונח מצא חן בעיני ה’ – פירוש, לא לצד מעשיו. כי בבחינת החזרה שחזר ה’ מבריאת האדם, לא יצילנו היותו צדיק. ולזה הוצרך לומר: מצא חן, ולא מחאו. ואין מזה הוכחה לומר: כי לא היה צדיק. כי הגם שהיה צדיק, לא תצילנו צדקתו, אלא בחינת החן שהשיג, מאמצעות בחינת המצות.
כי יש לך לדעת! כי יש מצוה, שתועלתה היא, להמשיך חן על האדם. או בבחינת ג’, או ד’ מצות ידועות. וה’ לא הודיע תועליות המצות, לטעם שאמרו ז”ל (תנחומא עקב), שירוצו כל העולם, לתועליות. וזה נח זכה, ומצא החן, גם שמו יגיד כן, נח חן:”
פה! פותח לנו האור החיים, צוהר גדול, לעולם ה’סגולות’ – כי אכן יש מעשים מסוימים, הפועלים נפלאות, בעולם הזה.
ואלו דברי חז”ל המלאים, במדרש תנחומא (בובר, פרשת עקב פ”ב), מהם הוציא האור החיים, את דבריו:
“אמר ר’ חייא: משל, למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס, והכניס בו פועלים, ולא גילה להם המלך שכר נטיעותיו. כי אילו גילה להם שכר נטיעותיו, הן רואין איזה נטיעה שכרה מרובה, ונוטעין אותה. נמצאת מלאכת הפרדס, מקצתה בטילה, ומקצתה קיימת. כך! לא גילה הקדוש ברוך הוא בתורה, שכר כל מצוה ומצוה. שאילו גילה, נמצאו המצות, מקצתן קיימות, ומקצתן בטילות…
תני, ר’ שמעון בן יוחי: שתי מצות, גילה הקדוש ברוך הוא, מתן שכרה. אלו הן: קלה שבקלות, חמורה שבחמורות. קלה שבקלות – ‘שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך. למען ייטב לך, והארכת ימים’. (דברים כב ז). חמורה שבחמורות – ‘כבד את אביך ואת אמך וגו’, למען יאריכון ימיך וגו’ (דברים ה טז). הרי הן שוין בעולם הזה, במתן שכרן.”
כלומר, אף ששכר מצווה, הוא בעולם הבא! מכל מקום, יש מצוות שגומלות שכר, גם בעולם הזה.
אמנם, שונים הם בתכלית – בתגמולם.
כי בעוד בעולם הבא, נמצא שכרו – לפי גודל מאמצו, וחומרת מעשהו. בעולם הזה, שכרו משתנה – בהתאם לסגולת המצווה.
וכך ביאר רבינו האור החיים, בספר ויקרא (פרק יח פסוק כד) את המדרש הנ”ל:
“שיש מצות שסגולתם להאריך ימים בעולם הזה, ויש שסגולתם עושר, ויש שסוגלתם בנים, וכן על זה הדרך. וחש ה’, כשיתגלה הדבר, כל אחד ילך וישתדל במה שחפץ, ובמה שצריך. ולא ישתדלו בשאר מצות, כמצטרך. לזה סתם הדברים. ובזה, ישתדל האדם בכולן, כדי שתבוא לידו, גם מצוה שסגולתה דבר הצריך לו. ובזה יש טעם, למה שאנו רואים, כמה בני אדם, רעים לשמים ולבריות, ובתיהם שלום מפחד, מלאים כל טוב. כי אפשר, שבא לידם מצוה, שסגולתה הצלחת עולם הזה. ואין העבירות שעושים, מונעים סגולת המצוה והצלחתה. וכל זה, בבחינת מצות עשה. ובמצות לא תעשה, יהיה הדבר כן: יש עבירות שפורענותם לעולם הבא, ויש שפורענותם יסורין באריכות הזמן, ויש שפורענתם ברחמנות, ויש כ”כ אכזריות. והלא תמצא כמה רשעים שעברו על הכריתות – ולא נכרתו, הגם שעמדו בתוקף הרשע, עד שעברו זמן הכריתה. אלא ודאי, שיש שמשתלם עליה בעולם הזה, ויש שמשתלם עליה לעולם הבא. ודבר ידוע הוא, שיותר יפעיל הפחד בלב בני אדם, מוסר המשתלם בעולם הזה, להיותו נגלה מעונש הנסתר:”
כלומר, הלא דרך בני האדם, להעדיף את הטוב המורגש להם עכשיו, ולא מה שמובטח להם לעתיד.
ולכן החשש, שיבחרו במצוות הנוחות להם, בזה העולם – ולא ישתלמו בכל המצוות, הנצרכות לתיקונם השלם, לעולם הבא.
כיצד משתלמת המצווה – בעולם הזה?
ואלו דבריו, בספר שמות (פרק כ פסוק יב). בפרשו את הבטחת התורה: לאריכות ימים – למכבד אביו ואימו:
“למען יאריכון – אמר: יאריכון, שמשמע מעצמם! ולא אמר: אאריך ימיך. אולי שירצה לומר: כי מצוה זו, סגולתה היא אריכות ימים, מלבד שכרה מה’. כי יש מצות, שיש בהם סגולות נפלאות, מלבד שכר אשר קבע להם ה’, וזו גילה אותה ה’:”
ואלו דבריו המבהילים, בפרשת וירא, (בראשית פרק כא), בבואו לבאר: כיצד נפקד אברהם בבן? – רק לאחר שהתפלל על אבימלך, שיפקד בבנים. וז”ל:
“וה’ פקד וגו’ כאשר אמר… ומטעם: ‘כל המתפלל על חבירו, הוא נענה תחילה’ (בבא קמא דף צב.) … כי תפלתו על אבימלך, הוא דבר המעמיד לפקידת שרה. והבטחתו יתברך היתה, שיתן לו בן. והזמין לו ה’ מצוה, שסגולתה שיפקד. ובזה, נתקיימה הבטחתו. והוא אומרו: ‘כאשר אמר’. פירוש: ולצד האמירה שאמר ה’, הוא שנזדמן לו הדבר ונפקדה. כי כשירצה ה’ להיטיב, יזמין המצוה שסגולתה היא הטובה המבוקשת. [ותמצא שקודם הבטחת הפקידה, כבר נזדמן לאברהם מעשה פרעה. שהוא בדומה למעשה אבימלך, ולא עצרו ה’ לפרעה, כדי שיתפלל עליו אברהם. וזה לך האות, למה שפירשנו:]”
כלומר, אין צורך בדיון על האדם, אם זכאי הוא לשכר פלוני, או אינו זכאי – אלא השכר מגיע, בפועל ישיר, מהמצווה.
אז איך פועלת ‘סגולה’?
והנה לפנינו, דברי רבנו חיים בן עטר זיע”א, בספרו אור החיים (ויקרא פרק יח פסוק ב):
“דע! כי כל הצומח, בין בדברים הכרחיים לחיות הנפש, בין בדברים הסגוליים בעולם, בין בדברים שהם תענוגי אדם, שורש הכל והיוויו, הוא מהתורה, אשר היא אם הכל. וכשם שבתורה, פשט רמז דרש סוד – כן מאכלים של עולם הזה. ועיין בפירוש שיר השירים שחידשתי, וכשם שבעשבים יש דברים סגוליים וטבעיים, כן יש בתורה מצות סגוליות וכו’…
כלומר, כיון שבריאת העולם, נעשתה על ידי התורה, כמו שאמרו חז”ל בכמה מקומות, (כגון: בזוהר פרשת תרומה דף קסא עמוד א, ועוד), “אסתכל בה באורייתא – וברא עלמא”.
ממילא, כל דבר פועל, לפי הדבר הרוחני שמפעילו. וכמו שיש עשבים, שנטבע בהם בטבעם, רפואה לחולי ‘ספציפי’ – כך כל מצווה, פועלת דבר פה בעולם.
לפי-זה נבין, פירוש חדש, בפסוק שבו פתחנו: “והייתם לי סגולה”.
אלו דבריו הנפלאים, של רבי חיים ב”ר בצאלאל זיע”א, (אח המהר”ל מפראג), בספר החיים – חלק זכיות:
“וכל עניני התורה והמצוות, אינם בטבע, רק דרך סגולה. כי לא יחייב הטבע, שיכרתו ימי האוכל חמץ בפסח. וכן האוכל חלב או דם. דאדרבא! היה ראוי שיתחזק הטבע על ידם. וכן לא יתחייב אריכות ימים, למניח תפילין. ואנו רואים, סגולת המצוות הללו. ועל זה נאמר: “והייתם לי סגולה”:”
וכך פירש, רבי אליעזר פאפו זיע”א, בספרו פלא יועץ – ערך ויהי נועם:
“גילו לנו רבותינו ז”ל, כי כח מצות האל יתברך, פועלות בסגולה, ועושות רושם למעלה… למה הדבר דומה? לחבל ארוך, שראשו א’ בארץ ביד האדם, וראשו השני מגיע השמימה. שכיון שמחזיק האדם בידו הראש הא’, הרי היא מנענע את הראש הב’. אבל כל כמה שיחזיק בה בחוזק יד, וינענע בכח, יותר עושה רושם, ומנענע למעלה. כן הדבר הזה!…” (וע”ש עוד)
נמצינו למדים! כי המצוות בעצמם – הם ‘סגולות’. היות, ועליהם הושתת העולם, מסוגלים הם לפעול, דברים שונים.
ואם כן לשאלתך: מה השייכות של סגולות, ביהדות?
אדרבה! כל היהדות היא תורת סגולות – לוח פיקוד, הפועל בבריאה!
הוא שאמר הכתוב: “והייתם לי לעם סגולה”.
מכאן נקיש, על דברים סגוליים.
שפעולתם רומזת, על כוחות רוחניים – והפעולה או האמירה על ידינו, מפעילה את אותם כוחות בהתאם.
וכך כתב הגאון החסיד, רבי אליהו מוילנא זיע”א: (בביאור הגר”א, לשו”ע יורה דעה, סימן קעט ס”ק יג)
שם תמה מאוד, על דעת הרמב”ם (בהלכות ע”ז פי”א הלי”א, ו-טז. ובפי’ המשנה לפ”ד דע”ז מ”ז), בעניין הלחשים – וז”ל:
“כל הבאים אחריו, חלקו עליו. שהרי הרבה לחשים, נאמרו בגמרא. והוא נמשך, אחר הפלוסופיא הארורה. ולכן כתב: ‘שכשפים, ושמות, ולחשים, ושדים, וקמיעות – הכל הוא שקר’. אבל כבר הכו אותן על קדקדו…
והתורה העידה (שמות ז יב): ‘ויהיו תנינים’. וע’ זוהר שם (וארא כח א). וכן קמיעין, בהרבה מקומות. ולחשים, רבו מלספר. והפלסופיא הטתו ברוב לקחה, לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי, ולעקור אותם מפשטן. וח”ו, איני מאמין בהם, ולא מהם, ולא מהמונם. אלא כל הדברים, הם כפשטן. אלא שיש בהם פנימיות. לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא, שזורקין אותו לאשפה – שהם חצוניות. אלא, של בעלי האמת:
כלומר, הדברים פועלים בשורשם הרוחני – אע”פ שבנגלה לפנינו, אין היגיון לפעולתם.
וכן כתב הקדמון, רבי יוסף אלבו זיע”א – בספר העיקרים (מאמר ד פרק מא):
“נמצא לרבותינו ז”ל, יזכירו פעולות ומעשים, ימשכו מהם תועלות… או אפילו, בהזכרת תיבות ידועות בלבד, בזולת מעשה – ימשך מהם פעל, מה שאין ההקש גוזר, שימשך כך.” (פירוש: ללא היגיון)
אמנם לעיתים, לא ניכרת פעולתם מיידית – רק בטווח הארוך.
ולדוגמא: נביא את דבריו המבהילים, של הצדיק רבי יקותיאל יהודה הלברשטם זצוק”ל: (הובאו בספרו, שו”ת דברי יציב יו”ד סי’ לא, בהערה)
“ישבתי והתבוננתי, בסיבת הדבר של מקרים מזעזעים, הנשמעים לדאבוננו. שאנשים נחלים במחלה הידועה ל”ע, שאין לה רפואה… ובהתבונני בזה, הגעתי למסקנא. ולבי אומר לי, שזה ברור כשמש, שזה מחמת שאין נזהרים, מאכילת ביצים קלופים שעברה עליהם הלילה, כפי שהיו נזהרים בזה מאז ותמיד… שעי”ז באים, לידי מחלה זו ל”ע. שכידוע, התהוות המחלה היא, ע”י גידולים רעים שבפנים. שהולכים ומתפשטים, ומערערים כל בסיס חיות האדם, וקיומו. וד”ל.
וכן שאר מחלות ממאירות ל”ע, שאין להם מזור ותרופה, הם ע”י הרוח רעה שנשנו כאן. ואולי רמזו, במה שאמרו: ‘ודמו בראשו’. שמיד באכלו, הריהו כבר מוחלט. וכגברא קטילא, ל”ע… כי מיד כשאוכל, הם מקבלים כח לפגום באברים שלו, ושקליה לחיותיה. יתכן שישהה, ויאריך עוד ימים ושנים, אבל סופו ללקות בזה. וכבר משעת אכילתו, דמו בראשו.“
בנוסף, פעמים שישנם כוחות רוחניים אחרים, המנוגדים להם – ולכן, אין פעולתם ניכרת.
(לדוגמא: עי’ במש”כ החפץ חיים, בספרו אהבת חסד ח”ב פי”ט, בהערה ד”ה והנה. וזו נראה כוונתו, במש”כ במ”ב סי’ קנח ס”ק לח)
אך לא אכחד, דישנה אריכות גדולה מאוד, בדברי הפוסקים. על המוזכר בגמרא, בענייני רוחות רעות, ומאכלים מסוכנים. והיא:
האם גם בזמנינו, ישנה סכנה?
– או שמא, השתנו הטבעים. ואותם פעולות, אינם מכוונות כנגד אותם כוחות רוחניים? (עי’ תוס’ מו”ק יא. ד”ה כוורא)
וייתכן מאוד, שדבר זה אמור, גם לענייני הסגולות המוזכרות בחז”ל.
(עי’ שו”ת חתם סופר ח”ב יו”ד סי’ קא ד”ה איברא, מש”כ, גם לגבי קמיעות. ובשו”ת ציץ אליעזר ח”ט סימן יז – קונ’ רפואה בשבת, פרק ג אות ז. וע”ע בכל זה, למרן הגר”ע יוסף זצוק”ל, בספרו יבי”א ח”א סי’ ט-י)
בדומה לזה, מוזכר בספר מהרי”ל (מנהגים) ליקוטים:
“[מג] אמר לנו מהר”י סג”ל: כל הרפואות והלחשים שבכל התלמוד, אסור לנסות אותם. משום: דאין אדם יכול לעמוד על עיקרם. וכי לא יעלו בידם, ילעגו וילגלגו על דברי חכמים. מלבד! (הא דאיתא במס’ שבת ס”פ במה אשה) מי שנתחב לו עצם בגרונו, מביא מאותו המין, (ר”ל, מאותו מין עצם) ויניח לו על קדקדו, ויאמר הכי: ‘חד חד נחית בלע – בלע נחית חד חד’. והלחש הזה, בדוק ומנוסה הוא. לכן אותו לבד התירו, ולא שום א’ יותר.” (וע”ע רעק”א יו”ד שלו. ושו”ת חוות יאיר סי’ רלד)
מבואר, שאין לנו השגה במציאות, בענייני הרפואות והלחשים, המוזכרים בחז”ל. (מסיבה זו, או אחרת)
ואפשר שהוא הדין, בסגולות המוזכרות בחז”ל.
[ולגוף השאלה: האם בכל זאת, מותר להשתמש ברפואות הללו – עי’ מה שכתב, הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט”א, בספרו חשוקי חמד (בבא קמא דף פ עמוד א): לעניין השימוש ברפואה, המוזכרת במסכת בבא קמא (דף פ ע”א). בחסיד אחד, שהיה גונח מלבו. ושאלו לרופאים. ואמרו: אין לו תקנה, עד שינק חלב רותח, משחרית לשחרית. וכתב שם:
“שאם השואל הוא תלמיד חכם, ויודע שהטבע נשתנה, ואם לא יצליח, לא יטיל דופי בדברי חז”ל – מותר לו לינוק, ולשתות חלב זה… וגיסי הגר”ח קניבסקי (שליט”א) זצוק”ל, סיפר לי: שהגיע אליו בן תורה, שהיה משמיע קולות מלבו. ואמר לו: שינק חלב עזים, והוטב לו. שאלתיו: אם זה סותר את דברי המהרי”ל. והשיב: שכאן הדברים ברורים, ואדם יכול לעמוד על עיקרן, ואין בזה חשש”].
סגולות שלא נתפרשו בחז”ל:
כעת נדון!
בסגולות שלא התפרשו בחז”ל, והוקבעו בפי ההמון, כנכונות ומועילות.
האם גם הם, פועלים בעולם המעשה?
והנה רבינו, הנשר הגדול, הרמב”ם זיע”א, בפירוש המשנה למסכת יומא (פרק ח משנה ד) – כתב: שאין לחלל שבת, או יום הכיפורים, ברפואות סגוליות. אפילו לצורך, חולה מסוכן – ואלו דבריו:
“… שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים: אין עוברין על מצוה, אלא ברפוי בלבד. שהוא דבר ברור, שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו. אבל הריפוי בסגולות, לא! לפי שענינם חלוש, לא יחייבהו ההגיון. ונסיונו רחוק. והיא טענה, מן הטוען בה. וזה כלל גדול דעהו.עכ”ל. (וע”ע במש”כ במורה נבוכים ח”ג פל”ז)
כלומר, אף שמחללים שבת, אפילו בספק סכנה. (עי’ שו”ע או”ח סימן שכח סעיף ה, ובפוסקים שם)
– (לכאו’) סובר הרמב”ם: שדברים הסגוליים, אינם אפילו כספק רפואה! (לחלל בעבורם שבת)
אך הרשב”א (בשו”ת חלק א סימן תיג), תמה עליו רבות, וז”ל:
“ועוד אני חוזר ושואל על זה, לפי שאני רואה בגמרא דברים רבים, יראה מהם שהתירו. מכלל הנחשים, והלחשים, ומן המכשפי’, וההתעוננות. [בשבת, וחולין, ועבודה זרה, וגיטין, וסנהדרין, בגמרא. ובירושלמי, בשבת. באותן שנאמרו, בשילהי פרק במה אשה יוצאה (דף ס”ז). כתוב בספרינו, אין בהם משום דרכי האמורי]. ואין באחד מהן, אפי’ אחד, שיגזור העיון הטבעי…
ואני שואל כמסתפק, בדברי הרב ז”ל. מהו הדבר שיקראוהו הרב ז”ל, שיגזרהו העיון הטבעי? אם מה שיגזרהו עיון חכמים, שחברו ספרים בטבע. כאריסטו וגאלינוס וחבריהם. שחברו ספרים בטבע הסמים, והמסעדים, המועילים לפי עיונם. וכל מה שלא השיג עיונם, הוא בכלל איסור דרכי האמורי? לפי שעיון חכמים אלו, שהשתדלו בחכמת הטבע, כולל כל מה שאפשר להיות פעל, כל בעל טבע בטבעו. ואצל עיון חכמים אלו, יפסק מאפשרות העיון הטבעי? – זה באמת, מה שלא יקבלהו השכל!
כי באמת, הדברים הפועלים בסגלה, אין פעולתם בפלא מהם, אלא בטבע מסוגל.
רצוני לומר: ‘טבע’ – לא ישיגנו עיון החכמים, ואולי אפילו החכם שבחכמים. לרוב העלם, הטבע ההוא מכלל המין האנושי, מצד שהוא אדם. כסגלת האבן השואבת, שהברזל קופץ עליה, (‘מגנט’). ויותר מזה, מורגל ביורדי הים באניות. תוחבין מחט, בחתיכת עץ צף על פני המים, ומראין לו אבן, וישוט על פני המים, עד שיפנה אל פני הסדן, ושם ינוח. ולא ישיג עיון טבע זה, כל חכם שבחכמים אלו, של חכמת הטבע. ואם כן, אף כל המינין בעלי הסגולות בטבע, הם פועלים כסמים, והמסעדים… וא”כ, למה נאסור, מה שיאמרוהו מצד הטבע המסוגל?…
ובאמת יראה, שהדבר מוכרע ממקומו. שהם התירו לרפואה, אפילו מה שלא יגזרהו העיון הטבעי, של חכמים אלו. ושלמה עליו השלום, שעשה ספר רפואות, חס ליה לעשות דרכי האמורי… אלא שהחכם בחכמתו, עשה ספרו בענינים המועילים הרבה, בטבעים הנגלים, בין בטבעים המסוגלים. עד שהיו העולם סומכים עליהם, בחליים. ובחליים, לא היו דורשים את השם. על כן, גנזוהו, והודו לו… אבל לא שרפוהו! כי אין בו משום: דרכי האמורי…” (וע”ע בזה, בדרשות הר”ן, הדרוש השנים עשר)
[ועי’ בכל זה, למרן הגר”ע יוסף זצוק”ל, בספרו (חזו”ע שבת ח”ג עמ’ ערה), שכתב: דהמיקל לחלל שבת, אפי’ באיסור תורה, ברפואה סגולית, שנבדקה והצליחה ע”פ הניסיון, לחולה שיש בו סכנה – יש לו ע”מ לסמוך]
כלומר, זה שלא ניתן להסביר בהגיון, כיצד הסגולה פועלת? – אין בכך דופי!
שהרי הרבה תופעות מהטבע, אינם ניתנות להסבר – כדוגמת ‘המגנט’. (שלא היה לזה הסבר בזמנם)
כי באמת, כל תופעות הטבע, פועלות בהכרח – היות ובתחילת הבריאה, הושתתו הם בעולם, בדבר המסוים הזה.
וזהו הטעם האמיתי, לפעולתה.
כן הוא בעניין ‘הסגולות’ – הסגולה מפעילה, את הכוח הרוחני, שאליו היא רומזת.
לדוגמא: כאשר נחלה האדם – הרי הוא מפני, שנחסר הוא בכוח החיוני, של אותו האבר.
וכאשר יפעילו את אותו הכוח, על ידי עשב מסוים, או אמירה, שכנגד אותו האבר – הרי יחזור האבר לחיותו, ויתרפא.
[נצייר לעצמנו: אדם, הנמצא בחדר סגור, ללא חמצן. שאין החמצן נראה לנו במציאות. אך אט אט, האדם יחלש, עד שימות. כיון שיחסר לו, הכוח החיוני של גופו. וכשנחזור ונפתח את החדר, יזרום חמצן פנימה, וישוב הכוח החיוני לאדם]
לסיכום:
סוגי הסגולות:
יש להבדיל, בין 3 סוגי סגולות.
{א} סגולה המופיעה בדברי חז”ל – זו וודאי פועלת! שכן הוטבעה היא, בטבע הבריאה.
אמנם לעיתים, לא ניכרת פעולתה מיידית – רק בטווח הארוך. בנוסף ייתכן, וישנם כוחות סגוליים, המנוגדים לה. כמו כן, ישנם גם שינויי טבעים, במשך הדורות – וייתכן וכיום, היא אינה רלוונטית.
ולכן, מכל הסיבות שהוזכרו, לא בהכרח תראה התוצאה.
{ב} סגולה שנקבעה בפי ההמון, ומופיעה בספרי גדולי הדורות – ישנה מחלוקת בין הראשונים, האם כוחה יפה.
{ג} סגולה שאינה מופיעה בספרים תורניים – ייתכן מאוד, ואינה אלא עורבא פרח. ומצוי מאוד בזמנינו, אינשי דלא מעלי, שמנצלים את תמימות העם, בהבטיחם ישועות על ידה, כדי לקנות את לב שומעם.
ולכן, הכל תלוי!
האם הניסיון מוכיח, שאכן סגולה זו מצליחה – כי אז, יש לייחס לה חשיבות.
לגבי סגולת ‘החמסה’ שהזכרת – אכן, היא כתובה במקורות, והביאם גאון עוזנו, הרב חיד”א זיע”א, בספרו פתח עיניים (ברכות כ) וז”ל:
“ולכן נוהגי’ לינצל מ‘עין הרע’, לעשות ה’ של כסף… וכן… לומר חמישה… ומה שכתבתי: שנוהגים לעשות ה’ של כסף, כן כתב בס’ איומה כנדגלות, והביאו בכ’ ילקוט ראובני פ’ ויחי דף ע”ג ריש עמוד ב’ דפוס אמשטרדם ע”ש.”
וכן לגבי עשב ‘הרודא’, הזכירו רבנו החסיד, רבי אליעזר פאפו זיע”א, בספרו פלא יועץ – ערך עין הרע. וז”ל: (וכ”ה בחיד”א, הובא לקמן)
“וכבר יש בספרים, כמה סגולות מעה”ר. ובפרט, עשב הרוט”ה. שהוא מסוגל מאד, לנושאו עליו. וראוי לילך אחריהן, כי הוא בכלל ונשמרתם מאד לנפשותיכם“. (ע”ש עוד בדבריו, ובסגולות שהזכירו חז”ל, בעניין זה)
לך נא ראה, מה שכתב רבן של כל בני הגולה, רבי יוסף חיים מבאגדד זיע”א, בספרו בן איש חי, (שנה שניה פרשת פינחס) כמה דברים דוגמת אלו, ליזהר בהם.
ומרן הראשל”צ, רבנו הגר”ע יוסף זצוק”ל, כתב בספרו (ענף עץ אבות עמ’ קלח):
“על כן אפילו דרשן, אשר חנן אותו ה’ מתק שפתים, פה מפיק מרגליות. ישמר ויזהר! שלא תשלוט בו עין הרע. ובדרך סגולה יעשה, מה שאמרו בברכות (נה:), מי שנכנס לעיר שאין מכירים אותו כל כך, וחושש פן יתפעלו מרוב חכמתו, או מקולו הערב, וכיוצא בזה, וישימו עליו עין הרע. ישים בהן ידו (האגודל) הימנית, בידו השמאלית, ובהן ידו השמאלית בידו הימנית, ויאמר: אני פלוני בן פלונית (שם אמו), מזרעו של יוסף אני בא, שאין עין הרע שולטת בו. שנאמר: ‘בן פורת יוסף בן פורת עלי עין’. קרי ביה: עולי עין, (שהם שליטים על העין, ואין העין שולטת בהם). אי נמי, מהכא: ‘וידגו לרוב בקרב הארץ’. מה דגים שבים, המים מכסים עליהם, ואין העין שולטת בהן. אף זרעו של יוסף, אין עין הרע שולטת בהם. [ואפילו אם באמת הוא משבט אחר, ולא מיוסף, כל ישראל נקראו בניו של יוסף…]
ומכל מקום נראה, כי מי שחנן אותו הקדוש ברוך הוא לשון לימודים, ויש לו כח השפעה לזכות את הרבים, ברוב חכמה ודעת, אין לו להמנע מכך, מחשש עין הרע. ששומר מצוה, לא ידע דבר רע. ובודאי, דאף לגבי חשש עין הרע, אמרינן: ‘מאן דלא קפיד לא קפדי בהדיה’… [ועם כל זה, טוב שיעשה הסגולה של הגמרא ברכות (נה:), הנ”ל. ומרן החיד”א, בספר ככר לאדן (מסכת דרך ארץ זוטא פ”ו דף רפה ע”א), כתב: לדור ודור אודיע, כי העשב הנקרא “רודא”, מועיל נגד עין הרע, ולבטל כשוף. ומרבני עיר הקודש ירושלים, שמעתי מעשה נורא על זה. ויש שם קדוש “רוטא”, ויכוין הנושא עשב הנזכר, בשם זה. וטוב לו. ובלשון המשנה, העשב הזה נקרא: “הפיגם”, ומועיל גם נגד מגיפה. (הפיגם אותיות מגיפה). ודו”ק]”
וכן העיד ר”א שטרית שליט”א, בספרו ‘רבנו’ (עמ’ שצה): שהגיע בנו של הצדיק הר”א לוין זצוק”ל, למרן הגר”ע יוסף זצוק”ל – וז”ל: “ועשה לרבנו, לחש נגד עין הרע. ואמר: שהיה קשה”. (א”ה: הוא ע”פ מסורת הידועה במשפחתם).
ולגבי, קשירת חוט אדום על היד:
אמנם, בתלמוד בבלי (מסכת שבת דף נג עמוד א) מפורש: שהיה מנהג, לתלות לסוס ‘זהרורית בין עיניו’, (כלומר, חוט אדום). ופירש שם, רבי יונתן מלוניל: שהוא משום עין הרע.
וכ”כ בעל המנחת אלעזר (בספר דברי תורה מהדו”ת או’ עא), ששגור בפי זקני עמנו, שמראה אדום, הוא מסוגל לגרש, שלא ישלוט עה”ר. וכן הוזכר, בעוד ספרים.
(ובדומה לזה, מוזכר בשבת (דף סו:) שהבנים יוצאים קשורים בצווארם, בצמח ‘פואה’ לרפואה. ומעשב זה, היו מפיקים צבע אדום. ובאוצרות ירושלים (חלק לו עמוד תקעו), מובאת סגולה להשלמת הריון, מבעל הישמח ישראל. לקחת רצועה, שמדדו בה קבר רחל. עי”ש)
אך קשירת חוט אדום, רגיל, על היד – כרפואה לעין הרע, לא מוזכרת במקורות. ולפי מה ששמעתי, מקורה מהודו. ששם מנהג זה נפוץ.
ואפשר, שיש לחוש בזה לאיסור – משום דרכי האמורי. (עי’ תוספתא שבת ח ד, מחלוקת, לגבי קשירת חוט אדום).
וכן ראיתי שהביאו, בשם גאוני זמנינו, הגרש”ז אוירבך, (עי’ בספר חכו ממתקים חלק א עמ’ רפא), והגר”ח קנייבסקי זצוק”ל. (עי’ בספר התינוק והלכותיו תשובה כא).
אך יש מתירים. (עי’ שו”ת רבבות אפרים ח”ח עמוד כה, ושו”ת ויען דוד ח”ג תשובה נד. ובדומה לזה, בשו”ת באר משה ח”ח סימן לו אות ג)
ולמסקנה, ראוי להימנע מכך!
ובכלל, לא הייתה דעתו של מרן הגר”ע יוסף זצוק”ל נוחה, בהתעסקות יתירה – בסגולות.
וכן שמעתי ממו”ח, הרה”ג שמואל פנחסי שליט”א, תלמידו של מרן הגר”ע יוסף זצוק”ל.
ומחתן מרן, הרה”ג אהרון בוטבול שליט”א – שמעתי: שהיה מרן משיב לחוששים מ’עין הרע’, שהוא עצמו סומך על התפילה, שאומרים בברכות השחר: “שתצילני… מעה”ר”, ולא היה מתעסק בזה.
ויש להוסיף: שבספר רפאל המלאך (אות ס עמוד לה) – כתב:
“ואף הסגולות… מגדולי עולם… אם יאמר אותם איש בער, אשר לא ידע מה הוא סח, יש ספק גדול, אם יועיל מאומה. כי מלבד שנצרך להיות לו ידיעה, העיקר היותר גדול, הוא: שהסגולה תצא, מן פה קדוש שלומד תורה.“
[לדוגמא: אישה בהריון, והעובר עכוז – סגולה ידועה, מהגרי”י פישר זצוק”ל, על שתייה ממעין הסטף, ע”פ סדר מסוים. ומהניסיון, כי סגולה זו פועלת, דווקא כשנאמרת על ידו. כיום לאחר שנפטר, ניתן לפנות לבנו]
שורות סיום:
התורה דורשת ממנו, עבודה מורכבת, הבונה את אישיותנו. הקשיים שבדרך, הם המחשלים, והמביאים אותנו להצלחה.
לכן, כל עוד ומשתמשים בסגולות, כעזרים שונים, ואין הם מרכז חיינו – הרי שטובים השניים, מן האחד.
אך לעומת זאת, הפועל במעשיו לפי כדאיות, בחפשו סגולות, שייתנו לו מנוחה, והנאה רגעית – פספס את הנקודה, וינחל כישלון חרוץ.
