מקורות ונימוקים:
היהדות נקבעת לפי האם
על פי התורה היהדות נקבעת אך ורק לפי האם, כפי המבואר במשנה פרק עשרה יוחסין, קידושין ס”ו: כל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמותה ואיזה זה זה ולד שפחה ונכרית ע”כ. בדברי המשנה מבואר כי מי שנולד לאם יהודייה ואב גוי, או לאם גויה ואב יהודי, הוולד מתייחס אחר האם, ואם האם יהודיה גם הוולד יהודי.
כך גם מבואר בדברי הגמרא ביבמות דף כ”ג: נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא שהוא פגום לכהונה, אולם אם הוא בן נכרית ואביו ישראל הוולד נכרי כמותה, ואינו יהודי.
כך גם פסק השולחן ערוך להלכה אבן העזר סימן ד’ סעיף ה’, שיהודי שבא על גויה וילדה הוולד כמותה. זאת בשונה משאר הדתות, בהם מעמד הוולד נקבע לפי מעמד האב.
מן האמור למדים אנו, כי היהדות נקבעת אך ורק לפי מעמד האם, ולא לפי רצון או בחירה או אמונה. האפשרות היחידה שמי שאינו יהודי יהפוך ליהודי היא על ידי גיור, וכפי המבואר בשולחן ערוך יו”ד סימן רס”ח סעיפים א’ – ב’, שם נתבאר כי המעוניין להיכנס לקהל ישראל עליו לעבור נוסף על קבלת המצוות, מילה וטבילה.
שבע מצוות בני נוח
הרמב”ם הלכות מלכים, פרק ט’ הלכה א’ “על שישה דברים נצטווה אדם הראשון – על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל ועל הדינים. אף על פי שכולן קבלה הן בידינו ממשה רבנו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי התורה ייראה שעל אלו נצטוו. הוסיף לנח אבר מן החי, שנאמר (בראשית ד, ט): ‘אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו’, נמצאו שבע מצוות”.
האם גוי מקיים מצווה כאשר הוא נימול
מבואר שאין מצוות ברית המילה בכלל שבע מצוות בני נוח, אולם עלינו להתבונן האם גוי שנימול מקיים מצווה כמי שאינו מצווה ועושה, והאם יש עניין שגוי ימול את עצמו.
בעניין זה ראוי לציין את דברי הרמב”ם בשו”ת הרמב”ם סימן קמ”ח שכתב בזה”ל:
מותר לישראל למול הגוי אם רוצה הגוי לכרות הערלה ולהסירה, לפי שכל מצוה, שהגוי עושה, נותנין לו עליה שכר, אבל אינו כמי שהוא מצווה ועושה, ובלבד שיעשנה, כשהוא מודה בנבואת משה רבינו, המצווה זאת מפי אלהים יתעלה, ומאמין בזה, ולא שיעשנה (לסבה) אחרת או על פי דעה שראה לעצמו, כמו שנתבאר בבריתא של ר’ אליעזר בן יעקב וכמו שבארנו אנו בסוף חבורנו הגדול. ומאחר שאמרה הבריתא ישראל מל את הגוי לשם גר וזה ברור וידוע, שמי שמתגייר, יימול, היה עולה בדעתנו, שלא אמרה לשם גר אלא למעוטי מילת הגוי ושאסור למולו, אם יישאר בגיותו, גוי מהול. ולכן באר לנו התלמוד, שאין כוונת לשם גר למעוטי לשם מילה, כשהוא (נשאר) גוי, אלא למעוטי מוראנה, ר”ל, אם היה בו חולי בראש הערלה, אסור לישראל לחתכה כדי לרפאו ולהצילו, אף על פי שבכריתתו יש אופן מה מן המצוה, הואיל ואין כוונתו לימול ואינו מתכוון אלא להתרפאות לבד, וזה אסור. וזה הדין בנוי על העיקר הידוע, שאסור להציל גוי מכליון, לאומרם הגויים והכותים לא מעלין ולא מורידין. וזה הדין למדים מאומרו: יתעלה ולא תחנם, ואין כוונתו שאסור למול גוי. ואין הפרש בזה בין ישמעאלי לנוצרי. ובכל עת שיבוא אלינו, שנמול אותו לשם מילה, מותר לנו למולו, אף על פי שהוא נשאר בגיותו.
מבואר בדברי הרמב”ם כי גוי שמעוניין למול את עצמו יקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה, ואף מותר ליהודי למולו אף על פי שהוא נשאר בגיותו.
אולם קשה להלום את דבריו וכבר כתב בשו”ת אגרות משה יו”ד חלק ב’ סימן ז’ לתמוה בזה”ל:
גם הגע עצמך לר’ יוסף למאי דהיה סבור מתחלה בב”ק דף פ”ז דאינו מצוה ועושה עדיף, היתכן שהיה סובר שבן נח יש לו עוד יותר שכר מישראל כשמקיים מצוה? אלא ודאי ברור ופשוט שבני נח שלא ניתן להם התורה לא הוי להם שום מעלה בקיום המצות שאינם מעשה מצות כלל. ורק לישראל שאף אלו שלא נצטוו באיזה מצות ואף סומא לר’ יהודה שפטור מכולם וכן קטנים אף שפטורים מ”מ התורה כולה ניתנה לכולם ולכן אף לאלו שפטורין הוא מעשה מצוה ורצון השי”ת הוא כשיעשו ולכן יש להם שכר ובזה היה סבור ר’ יוסף שעוד עדיף האינו מצוה אבל האמת שהמצוה עדיף כדר’ חנינא והוצרכו התוס’ לחפש טעמים ע”ז אבל על בני נח שאין להם שכר א”צ לחפש טעמים כי אין זה מעשה מצוה כלל.
את דברי הרמב”ם כתב האגרות משה שם להסביר שלא כפשוטם בזה”ל:
אבל הא אי אפשר לומר שכוונתו שעכו”ם כשרוצה למול בלא גרות הוא מצוה כפי’ כתר”ה דבלא כוונה למצוה ודאי גם כתר”ה לא יאמר שיהיה שכר לעכו”ם שעושה מצוה שלא מחוייב בה, ואין לפרש שכוונתו לקיים מצות מילה אך לא להתגייר שאסור דהא כתב הרמב”ם שלא נתכוין למצוה ואיך נפרש שנתכוין למצוה ולא לגרות. ולכן צריך לפרש שהרמב”ם מחלק דהא דתניא שמותר למול לשום גרות אף ביש לו מורנא הוא רק בנתכוין למצוה שהוא להתגייר לשם שמים אף שעדין הוא עכו”ם דחסר טבילה וגם אפשר לא קבל עדין המצות לגמרי כי עיקר קבלת המצות אפשר הוא בשעת טבילה דהרי יכול לחזור בו מ”מ כיון שהוא להתגייר ליכא איסור רפואה שהרי הוא כמציל ומרפא לישראל דתלינן שלא יחזור בו. אבל ברוצה להתגייר שלא לשום מצוה אלא בשביל איזה דבר אף דבדיעבד הוא גר ונמצא שהמילה היתה מעשה מצוה וגם מברכין על מילה זו כעל מילת גר שנתגייר לשמה, דאל”כ איך נקראו ב”ד המקבלין אותן רק בשם ב”ד הדיוטות הא עברו על ברכות לבטלה דבשעת מילה ובשעת הטבילה שהם עבריינים אלא ודאי דמ”מ כיון שנעשה גר בדיעבד הוא מעשה מצוה, מ”מ באם יש לו מורנא שמתרפא בהמילה אסור למולו מצד איסור רפואה כיון דעדין עכו”ם הוא ואף שרוצה להתגייר הא לא נתכוין למצוה וצריכין אנו לדחותן ויש גם לחוש שיחזור בו ולא יטבול ואף אחר שיטבול לא ישמור דיני התורה לכן איכא עדיין איסור הרפואה לעכו”ם עד אחר שיטבול דנעשה כבר כישראל ממש. זהו פירוש המוכרח בדברי הרמב”ם.
האם מותר ליהודי למול גוי שלא מתכוון להתגייר
מלבד האמור בעניין האם יש שכר לגוי שמל את עצמו, נחלקו הפוסקים האם ליהודי מותר למול גוי שלא למטרת גירות. דהנה הבית יוסף יו”ד בסוף סימן רס”ו הביא לדברי רבינו ירוחם שכתב שלא כדברי הרמב”ם, אלא כתב שאסור למול את הגוי שלא לשם גירות.
וכן פסק הרמ”א בהגהתו לשו”ע יו”ד סימן רס”ג סעיף ה’ שאסור למול עובד כוכבים שלא לשם גרות, אפילו ביום חול.
וביאר הט”ז שם ס”ק ג’ בטעם הדבר שהוא כיון דאמרינן אברהם אבינו עומד ומבחין מי הוא שנימול שאינו מניחו לגיהנם וזה שמל את העובד כוכבים מבטל את סימן המילה בישראל.
בדרך אחרת כתב הלבוש בעטרת זהב שהוא משום שאין להחתים את הגוי בחותם ברית קודש, ולטעם זה הסכים גם האור החיים הקדוש בשו”ת ראשון לציון. וכן הביאו להלכה בשו”ת אגרות משה ובשו”ת הר צבי.
אולם מנגד דעת הש”ך כי כל עוד הגוי לא מל לשם רפואה מותר למול אותו. וכן האריך להוכיח בשו”ת יביע אומר חלק ב’ יו”ד סימן י”ט, והביא שכן פסקו בשו”ת ישכיל עבדי ועוד, אולם לכתחילה כתב לחשוש לדעת המחמירים וכתב כי המחמיר לחוש לדעת האוסרים למול גוי שלא לשם גירות תבוא עליו ברכה.
זה לשון שו”ת יביע אומר חלק ב’ יו”ד סימן י”ט בסיום התשובה:
סיומא דהאי פיסקא, שמותר למול גוים בין ערבים בין נוצרים, במילה ופריעה כהלכת גוברין יהודאין. ואפילו בחנם מותר. ולא אסרו חז”ל למולם אלא לצורך רפואה, וגם בזה מותר בשכר, או משום איבה. ומ”מ המחמיר שלא למולם כלל לחוש לדברי האוסרי’ בזה, תבא עליו ברכה.
