מקורות ונימוקים:
נידון השאלה נוגע בכמה נקודות הלכתיות מרכזיות כדלהלן:
- האם ישנה בעלות קניינית על יצירה רעיונית כגון ש”ס מפורש וכדו’ שאינו דבר ממשי פיזי אלא רעיון או פטנט?
- גם אם נאמר שיש בעלות על יצירה שאיננה פיזית אלא רעיונית, האם ישנו איסור להעתיק את התוכנה, שהרי בהעתקה התוכנה לא נלקחת מבעליה?
- גם אם נאמר שיש בעלות על יצירה רעיונית ואף אסור להעתיקה, האם במצב בו השיר או התוכנה הופצה לציבור כגון שהועלתה לרשת האינטרנט, עדיין אסור להעתיקה?
האם ישנה בעלות קניינית על יצירה רעיונית כמו אלבום שירים או תוכנה
בנידון השאלה האם ישנה בעלות קניינית על יצירה רעיונית, שאיננה דבר ממשי פיזי, נחלקו הפוסקים ומצאנו בזה לכמה דעות בין הפוסקים, כדלהלן:
דעות הפוסקים הסוברים שליוצר בעלות קניינית אף על דבר שאין בו ממש
הגאון ר’ שמעון שקאפ בחידושיו למסכת ב”ק סימן א’ כתב כדבר פשוט, שהדבר מוסכם על פי דיני התורה הקדושה ודיני העמים, שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא הבעלים עליו, לכל דבר זכות. והוסיף וכתב שעל פי דרך זו קראה התורה לאיש המכין תקלה ‘בעל הבור’ ו’בעל האש’ וחייבה בנזקים את המזיק, אף ללא חסרון השמירה מצידו, כי הוא יצר את המזיק בעולם. ואין זה משום חסרון השמירה מצידו, אלא בגלל שהוא יצר את המזיק הזה בעולם. תדע לך, שהרי ד’ שומרים אינם נחשבים לממונו המזיק אלא לגופו המזיק, כפי שהגדירה הגמרא בב”ק דף ד’ ע”ב, ואילו המזיק בבור אש ושור חשיבי ממונו המזיק.
כן כתב להלכה בשו”ת שואל ומשיב מהדו”ק ח”א סי’ מ”ד, בנוגע לזכויות יוצרים על הדפסת ספרים, בנוגע למדפיס שביקש להדפיס את הספר פתחי תשובה ומדפיס אחר בא עמו לדין תורה וטענתו שקנה את הזכות מהמחבר, והמדפיס הראשון טוען שאין לבעל הפתחי תשובה זכות על ספריו, כי לא כתב במהדורה הראשונה איסור להדפיס את ספריו. על זה כתב בעל השואל ומשיב בזה”ל:
והנה כל דבריו תמוהים, דזה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר וזכה שדבריו מתקבלים ע”פ תבל פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם, והרי בלא”ה אם מדפיסים או מחדשים איזה מלאכה אינו רשאי אחר לעשות בלא רשותו, ע”כ.
כן כתב גם בשו”ת מנחת יצחק חלק ט’ סימן קנ”ג, לאסור העתקת ספרים ללא רשות הבעלים, זה לשונו שם:
והנה בהגיע תור דבר הלכה אם אדם בכחו לאסור איסור שלא להדפיס חיבורו בלתי רשותו, כבר איתמר הרבה מזה בבי מדרשא ונזכר הרבה בדבריהם של ב”כ הצדדים הנ”ל זה בכה וזה בכה, אמנם כבר ראיתי בספר תבואות שור הנדפס בלעמבערג שנת תרנ”א מודעא רבה לאורייתא מאת הגאון מוה”ר פייבל הלוי אבד”ק בראדשין ז”ל בעמח”ס גדה”ק ומקדש מעט, אשר כתב בזה”ל: והמפורסמות א”צ ראי’ כי יכול כל אדם לאסור את שלו וכו’ עכ”ל, והביא שם עוד ראיות רבות לעניין זה.
כ”כ גם בשו”ת שבט הלוי ח”י סי’ רע”ו, ושם הביא לדברי החתם סופר המפורסמים בחלק חושן משפט סימן ע”ט, שכתב להצדיק את החרמות שעושים לאסור להדפיס במשך כך וכך שנים את הספר שמוציאים לאור מחדש. וכתב השבט הלוי בזה”ל:
ע”ד שאלתו בהא דרגילים לכתוב על ספרים, תוכנות מחשב, קסטות וכדומה כל הזכיות שמורות, האם יש בכח המוכר למנוע מהלוקח מלהעתיק את הספר או התוכנה לצורך עצמו, וכן אם אסור להעתיקו ולמכרו ברבים…
הנה כבודו מדמה זה לענין מש”כ בתשובת מרן הח”ס חו”מ סי’ מ”א דצריך לחדש החרם אצל כל מדפיס ספר… הנה כבודו מדמה דברים שאינם שוין… שהרי הוא לא מיירי אלא בעיקר הדפסת שסי”ם וכיצו”ב שלא השקיע הראשון אלא עמל והוצאה של הדפוס והמכירה, אבל עצם תוכן הספרים הם מכבר נחלת כל ישראל, והמדפיסים רק מחדשים אורם כבראשונה. אבל דברים כתוכנות וכה”ג, או חידושים פרטים של מחבר ספר שיגע והמציא, צורה החדשה הזאת, פשיטא דבזה אדם יכול לאסור שלו, ואין זה נכנס בגדר הסכמות בעלמא שמהם דברו הגאונים הנ”ל הח”ס זי”ע ומהרמ”ב זי”ע, עכ”ל.
דעות הפוסקים הסוברים שאין ליוצר בעלות קניינית על יצירה שאין בה ממש
אולם אין כן דעת כל הפוסקים, דהנה תלמידו של בעל שואל ומשיב, הגאון ר’ אברהם אבד”ק זויחסט כתב בהסכמתו על ספר מסגרת השלחן שהדפיס את ספר קיצור שו”ע עם הגהות, למרות אי הסכמת המחבר לכך, על כך כתב הגאון הרב אברהם אב”ד זויחסט שלא ידע איזה זכות יש למחבר אחרי הדפסה ראשונה. וסיים שלפי דעתו הזכות למחבר שלא להדפיס בלתי רשותו היא תקנה קדמונית להרבות תורה בישראל, שאל”כ ימנעו ולא ידפיסו, שיחששו שאחר ישיג גבולם ויגיע להם נזק. ולכן כתב שכיון שקיצור שו”ע נדפס פעמים רבות והמחבר נפטר יכול להדפיסו כטוב בעיניו. וזה כתב למרות שמחבר הספר קיצור שו”ע יצר וחיבר את הספר מעצמו, ולא רק הדפיסו והוציאו לאור.
כן כתב גם בשו”ת בית יצחק יו”ד ח”ב סי’ ע”ה שאין בעלות לבעלי הספר למנוע העתקתו, אמנם מדבריו נראה שלא התיר אלא להעתיק דברי תורה שבעין יפה נותן, ואין זה ראיה לכל מקום.
כמו כן מדברי הש”ך חו”מ סימן רצ”ב ס”ק ל”ה שכתב להתיר להעתיק מספר תורה שהופקד אצל שומר חינם, אין להוכיח שאין בעלות על חכמה, כי אין דבריו אמורים אלא בנוגע להעתקת דברי תורה, כפי שאמר שלמה המלך ע”ה ‘לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב – בוז יבוזו לגנב’, והיינו היתר מיוחד שבית דין יכולים לכוף את האדם לאפשר לאחרים להעתיק ממנו דברי תורה, ואין להוכיח משם שאין בעלות על חכמה או על יצירה. וגם בנוגע לדברי תורה לענ”ד אין ראיה, כי אין מדובר שם על ספר שהמציא וכתב המפקיד, אלא בהעתק שיש בידו על משניות או שאר ספרי הקודש וכדו’, וכל הבעיה היא השימוש בספר כדי להעתיקו, אך לא הזכויות יוצרים שבספר, ואכן ככל שהספר הוא יצירה של המפקיד ואיננו מסכים להעתיקו, אין ראיה מדברי הש”ך שהוא מתיר להעתיק, כמו שאין ראיה מדברי הש”ך שהנפקד יכול לגנוב את הספרים או להשתמש בהם כרצונו וללמוד בהם, ואין הנידון אלא לעניין העתקה בלבד.
הכרעה בנידון בעלות על יצירה רעיונית שאין בה ממש
לעניין הלכה, נראה לעניות דעתי שאין ספק שיש בעלות קניינית על יצירה רעיונית כגון חכמה שיר תוכנה או פטנט וכדו’, וכדברי הגאון ר”ש שקאפ הנ”ל, שיוצר הדבר הוא הבעלים עליו. ולמרות שאיננו דבר פיזי, בדומה למה שמצאנו כי האדם הוא בעל התקלה אם יצר אש ובור, וחייב משום ממונו המזיק, ואיכא למאן דאמר אשו משום ממונו, למרות שאין זה דבר ממשי, האדם מוגדר הבעלים על יצירתו.
כמו כן ידועה דעת מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל, לאסור העתקת תוכנות או שירים וכדו’, וכאשר שוחחתי על כך עם הגאון הגדול הרב שלמה ידידיה זעפראני שליט”א, אמר לי בזה”ל: “ליבי אומר לי” כי סברת הגרי”ש אלישיב היא כעין סברת החזון איש שכתב כי חשמל בשבת אסור משום ‘בונה’, והמבין יבין.
כמו כן כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר חלק ז’ – חושן משפט סימן ט’ לאסור למעשה העתקת חיבורים ללא רשות המחבר, אולם הוא אסר זאת מטעם דינא דמלכותא, או מצד גזירת והסכמת הרבנים, ולא התייחס אם יש לאסור את הדבר מעיקר דין תורה.
כחיזוק והוכחה לכך, עד כמה הבעלות על יצירה מוכרח שתהיה מעוגנת על פי דיני התורה, ניתן לציין את העובדה הפשוטה שכיום חלק נכבד מעולם העסקים עוסק ביצירת תוכנות ומכירתן, וכל עולם ההי-טק בנוי על כך, והדבר פשוט בעיני, שלא יתכן שעל פי התורה הקדושה, אין לכל היוצרים הללו זכויות על יצירותיהם מדין התורה, והוא דבר מופקע מכל היגיון.
ב’
מה שייך לאסור העתקת יצירה הרי היצירה לא נלקחת מן היוצר
למרות האמור שיש ליוצר בעלות על יצירתו הרעיונית, יש מקום לדון האם יש בכך בכדי לאסור על אדם אחר להעתיק את הרעיון התוכנה או האלבום ללא רשות הבעלים. שהרי בהעתקה לא נלקחת החכמה מבעליה, אלא רק נוצר העתק על כך ומדוע שיהיה אסור להעתיק.
אף אם נאמר כי לא מכר בעל היצירה את יצירתו לאחרים, אלא כאשר מכר להם העתק מיצירתו נתן להם רק את רשות השימוש וההנאה מהיצירה שלו, אכתי מאיזה דין יכול למנוע מהם מלהעתיק את יצירתו, הרי אינם לוקחים לו אותה.
ואכן מצאנו כי הגאון מהר”מ בנעט זצ”ל, בשו”ת פרשת מרדכי סי’ ז’ כתב מטעם זה להתיר למדפיס בדיהרנפורט להדפיס את ספרי הרב זאב וואלף היידענהיים שהוציא מחזור עם פירושים לאור, למרות התנגדותו של הרב זאב וואלף המחבר, מכח טענה זו שגם אם מוציאי הספרים היו בעלים על יצירתם, הרי בהעתקה לא לוקחים להם דבר, ואף מצד עני המהפך בחררה אין איסור, זה לשונו שם:
“ואחרי שנתבאר דבנ”ד ליכא שום גזל לא מדבריהם ולא מדרכי שלום, גם בשם רשע לא יקרא, כלומר מדין עני המהפך בחררה. לא מיבעיא לר”ת, דס”ל דבמציאה לא מיקרי רשע, וכתב במהרש”ל דבאיכא ריוח ניכר הו”ל כמציאה, וכאן ג”כ הו”ל ריוח ניכר להשני, אלא אפי’ לרש”י דלא מחלק בכך, היינו בנוטל השני מן הראשון אותו דבר עצמו, אבל לא אם מניח להראשון את שלו אלא שהשני עושה ג”כ כמעשהו של הראשון”.
יש לאסור העתקה תוכנה מדין גזל
יעויין בשו”ת שרידי אש, שכתב שניתן לחייב את המעתיק מדין גנב אם הגביה את היצירה על דעת להעתיקה, כדין המגביה על מנת להזיק. עוד כתב שאיננו צריך להתכוון לזכות בה לעצמו, אלא סגי במה שמתכוון להזיקה. וכפי שכתב הש”ך בסימן שפ”ו ס”ק כ’ בנוגע לדין הזורק כלי מראש הגג על כרים וכסתות וקדם וסילקן פטור, דהיינו דווקא אם דחף את הכלי מראש הגג, שהרי אם הגביה את הכלי חייב מדין גנב.
אולם אף לדבריו, נראה כי בנידון דידן אין לחייב את המגביה על מנת להעתיק, שהרי המגביה על מנת להזיק נזק שאינו ניכר, אינו חייב. אם כן בנידון דידן כיון דהוי היזק שאינו ניכר, ולדברינו לעיל אף לא הוי היזק בידים אלא בגרמא, אין לחייב אף את המגביה על דעת להעתיק.
יתר על כן, אף אי תימא שהמגביה על מנת להעתיק יש בכך איסור גניבה, המעתיק ללא הגבהה כפי שכיום מעתיקים בלחיצת כפתור תוכנה, או מורידים מרשת האינטרנט בלחיצת כפתור, לא שייך בכך הגבהה על מנת להעתיק, ולא שייך לחייבו משום גניבה.
אכן בשו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ד’ סימן מ’ כתב שם באות י”ט, כי מי שיוצר קלטת עם שיעור תורה וכדו’ ואוסר להעתיקו, ודאי אסור כי הוא ענין שווה כסף, ועשה את הקלטת כדי להרוויח מזה שאחרים שירצו יצטרכו לשלם לו, וא”כ ליכא משום מדת סדום, וממילא כיון שהוא חפצו אין רשאין ליקח אותו להשתמש בו שלא ברשות. ואף כשלא שמעו ממנו שאינו נותן רשות אסור להעתיק ממנו בסתמא כל זמן שלא הרשה בפירוש.
והוסיף שם וכתב כי במקרה שמסר את דברי התורה ברבים מותר להקליט אותו אלא”כ מפרש שאיננו מסכים, שאז יש לו רשות לאסור, אולם לא מטעם גזל אלא הוא ענין איסור אחר ולא איסור גזלה, אבל אם הוא יצר קלטת משיעורים שלו, העתקת הקלטת שלא ברשותו הוא איסור גזל, עכת”ד.
ג’
יצירה שהתפרסמה לרבים האם מותר להעתיקה
הנה הוכחנו עד כה, כי ישנה בעלות ממונית על יצירה רעיונית, ואף הוכחנו כי מכוח בעלות זו, יש ביד הבעלים למנוע ולאסור על אחרים להעתיק את יצירותיו.
אולם עלינו לדון, האם האמור תקף גם בנוגע ליצירות כגון קבצים ותוכנות וכדו’, שהתפרסמו בציבור על ידי שעלו לרשת האינטרנט, וזמינות הן לכל דורש בכל רגע נתון, שמא בכה”ג משתנה הדין, ולא יהיה ניתן למנוע מכל מאן דבעי להעתיק את היצירה.
המציל מזוטו של ים – הרי אלו שלו
בגמרא בב”מ דף כ”ב: איתא תא שמע דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת דכתיב וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם יצאתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם, ע”כ.
וכן הוא בב”מ כ”ד. וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן, ע”כ.
בדברי הגמרא מבואר שאין דין השבת אבדה באבדה שאבודה מבעליה ומכל אדם, ולפיכך אף אם יש באבדה סימן מותר למוצא לקחתה לעצמו.
‘זוטו של ים’ – דין יאוש או דין הפקר
והנה יש להתבונן בשלמא מדין השבת אבידה אין צורך להשיבה לבעליה, כי אין זו אבידה שאבודה רק ממנו, אלא אבודה היא מכל אדם. אולם הכיצד יוכל להשתמש בה לעצמו והרי גזל הוא, שהרי הוא ממון שיש לו בעלים.
אכן בביאור העניין נחלקו הראשונים, רש”י פירש שהתורה התירה לקחת את החפץ מדין יאוש, ובב”ק ס”ו. כתב רש”י כי אף ניתן ללמוד את כל דין יאוש קונה מדין זוטו של ים. כן דעת הריטב”א בחידושיו לדף כ”ד.
וכן כתב הרמב”ם בהדיא בפרק י”ד מהלכות גזילה ואבידה הלכה ד’, “וכן אם מצא דבר שיש בו סימן בים ובנהר וכיוצא בהן, או במקום שרובו גוים, הרי זה בחזקת שנתיאשו ממנו בעליו משעה שנפל ולפיכך הרי הוא של מוצאו אף על פי שלא שמע הבעלים שנתיאשו ממנו”, עכ”ל. אלמא מדין יאוש הוא שניתן ליטול חפצים ששטפם נהר או שנמצאו בים.
חשוב להוסיף שאין הכוונה שיש צורך שנדע שהוא התייאש, אלא הכוונה שבמצב שכזה שהוא אבוד ממנו ומכל אדם, התורה נתנה היתר זכיה כאילו התייאשו הבעלים.
אולם הרמב”ן בחידושיו לדף כ”ז. ד”ה מה שמלה, וכן הרשב”א בחידושיו לדף כ”א: ד”ה זוטו של ים, פליגו על רש”י וכתבו כי גדר ההיתר הוא מדין הפקר מטעם היתר התורה, שהתורה הפקירה את החפץ בכה”ג שהוא אבוד ממנו ומכל אדם.
זה לשון הרמב”ן בחידושיו לבבא מציעא דף כ”ז.
אבל מה שפרש”י ז”ל בב”ק בפרק מרובה דף ס”ו. דיאוש קונה מדתניא בפירקין מנין לאבדה ששטפה נהר שמותרת וכו’ אלמא יאוש קני, זה אינו נכון דהא יאוש שלא מדעת הוא ולא הוי יאוש אלא דהתם רחמנא שרייה והוי הפקר, ע”כ.
ביאור היתר זוטו של ים מדין הפקר
והנה בשלמא אי זוטו של ים יאוש הוא, אתי שפיר דרחמנא שריא כדין חפץ שבעליו התייאשו הימנו כאמור, אולם אי מדין הפקר הוא עלינו להבין הכיצד נעשה להפקר.
על מנת לבאר דין זה נקדים לציין את דברי האחרונים בביאור גדר בעלות האדם על חפציו.
דהנה כתב הגרנ”ט לבאר כי המושג ‘בעלות’ היא בעצם הזכות והאפשרות של האדם להשתמש בחפץ לכל השימושים שיחפוץ להשתמש בו. גדר זה הינו גם הגדר שכתב לבאר הג”ר שמעון שקאפ.
על דרך זה כתב הגרנ”ט לבאר בחידושי הגרנ”ט ב”מ סימן קנ”ב שאילולי מצוות השבת אבידה שחייבה התורה את המוצא להשיב את האבידה לבעליה, כל חפץ האבוד מבעליו היה רשות למוצאו לקחתו, שהרי מרגע שאין לבעליו שימוש בו, יצא מבעלותו, ואין מניעה מאחר מלקחתו לעצמו.
כן יש להוכיח גם מדברי הר”ן בנדרים דף פ”ה. שכתב בנוגע למי שאסר הנאת פירות על עצמו, שיכולים אחרים ליטול אותן בעל כרחו ואינו יכול לעכב, וכתב שם עוד, דהיינו לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר, ע”כ. מבואר שברגע שאין לבעליו שימושים בחפץ פקע החפץ מבעלותו.
וכן יש להוכיח גם מדברי קצות החושן בסימן שנ”ד ס”ק ד’, שכתב בנוגע למי שהפקיד פיקדון אצל נפקד, דקיימ”ל שהמפקיד יכול להקדיש את הפיקדון כיון שהוא נחשב ברשותו, מ”מ אם הנפקד מסרב להחזיר למפקיד מאיזו טענה שהיא, שוב אין המפקיד יכול להקדישו ונחשב לאינו ברשותו. כן יש להוכיח גם מדברי קצות החושן בסימן רע”ג ס”ק ד’.
לאור האמור נוכל להבין שחפץ שאבוד ממנו ומכל אדם, הפקר הוא, שהרי איננו עומד לבעליו לשום שימוש. שהרי כיון שהחפץ אבוד ממנו ומכל אדם ואין לבעליו שימוש בו, ואף אחרים אין להם שליטה על שימושי החפץ, הוי הפקר, כי חפץ ללא שימושים לא שייך בו בעלות, כשם שחפץ האסור בהנאה שאין בו שימושים הפקר הוא.
תוכנה או קובץ הזמינים להורדה מהרשת – מותרים כדין זוטו של ים
מעתה בנוגע לנידון דידן, תוכנה או אלבום וכדו’ שהופצו בציבור ובפרט אם עלו לרשת האינטרנט שהם נגישים מעתה לכל דורש בלחיצת כפתור, נראה ברור כי הפקר הם, ומותרים כדין זוטו של ים. שהרי אין לבעליו שליטה על השימושים בו, וכל אחד יכול להשתמש בתוכנה או לשמוע את האלבום כמותו.
ואף אי נימא כי היתר זוטו של ים מדין יאוש הוא, אין ספק שמצב כזה בו התוכנה זמינה להורדה לכל דורש הוא מצב בו התוכנה אבודה ממנו ומכל אדם, ורחמנא שריא כדין יאוש, ואף במקרה בו התוכנה ניתן להצילה על ידי הדחק, כלומר על ידי שיתאמץ היוצר ויתבע כל מי שישתמש ללא רשות, דווקא בעומד וצווח ומנסה להצילה אמרינן הכי, אבל אי לא עביד הכי ודאי התייאש.
אמנם יש שרצו לדחות סברא זו בטענה כי תוכנה או אלבום שהופץ לרבים, אכתי איננו אבוד מבעליו, שהרי אף הבעלים רשאי להשתמש בו. לא זכיתי להבין סברתם, שהרי אין זה שליטה על השימושים של התוכנה, ואין הבעלים יכול להשתמש בתוכנה יותר מכל אדם אחר, ואין זה בעלות ושימושים של בעלים.
אשר על כן, לעניות דעתי בכל מקום בו התוכנה או האלבום או הרעיון הופץ באופן שהוא זמין לכל דורש, הוי כדין זוטו של ים, שלא ניתן לאסור להעתיקו ולהשתמש בו.
סיכום ומסקנות:
- נחלקו הפוסקים האם שייך מושג בעלות קניינית ממונית על יצירה רעיונית שאין בה ממשות פיזית. לדעת רוב הפוסקים שייך בעלות ממונית על יצירה רעיונית.
- ליוצר עומדת הזכות מכוח בעלותו למנוע כל אדם אחר מלהשתמש ביצירתו ו/או להעתיקה, והעובר על כך עובר על גזל.
- במקרה בו התוכנה או האלבום הופצו ברבים וזמינים לכל דורש, כגון שעלו לרשת האינטרנט, אין מניעה מלהעתיק את התוכנה או להשתמש בה ללא רשות הבעלים, כדין זוטו של ים.
האמור הוא על פי דיני התורה, ולצורך שימוש פרטי. אולם לצורך שימוש מסחרי שהחוק האזרחי אוסר ואוכף את השימוש ללא רשות הבעלים, אף על פי דיני התורה הדבר יהיה אסור משום דינא דמלכותא, ומשום דבכה”ג לא הוי זוטו של ים.
