יעויין ברמ”א בהגה (יו”ד סימן קנא סעיף א’) שכתב, דמותר למכור איסור אם הקונה יכול לקנות את האסור במקום אחר, והביא שיש מחמירין, והסיק שנהגו להקל כסברא ראשונה וכל בעל נפש יחוש לעצמו. והש”ך (ס”ק ו’) כתב, דאף במקום שיכול להשיגו במקום אחר, נהי דליכא לפנ”ע, מ”מ יש לאסור משום מסייע לדבר עבירה וכדכתבו התוס’ והרא”ש בשבת (ג.), דבחד עברא דנהרא איכא עכ”פ איסור מסייע, ואין בזה פלוגתא כלל דגם המרדכי יודה בזה. וכ”כ שאר אחרונים. וע”כ בנד”ד אף שאם הוא לא יעבוד אחרין יעבדו, והוי כחד עברי דנהרא, מ”מ הוי איסור דרבנן.
ומ”מ בספק אם יש בו בשר וחלב, או בספק אם הזמין יהודי, יש להתיר, לפי שהוי איסור דרבנן, ובספק דרבנן יש להתיר.
ובפרט לפמ”ש הש”ך (יו”ד סי’ קנא ס”ק ו’) דבישראל מומר אין איסור של לפני עור ולא איסורא דמסייע, וכתב הדגול מרבבה (שם) דמ”ש הש”ך דבישראל מומר מותר, לאו דווקא ישראל מומר, אלא כל ישראל שעושה עבירה במזיד, אין ישראל אחר מחויב להפרישו, ודווקא אם העובר הוא שוגג יש חיוב להפרישו. (אולם נראה, דאף הש”ך לא התיר אלא במסייע דהוא איסור דרבנן, והיינו בחד עברא דנהרא ולא בתרי עברי דנהרא דהוא איסור דלפני עור דאורייתא).
