מקורות ונימוקים:
זקיפת מצווה לעילוי נשמת אינה מפסידה למקיים המצווה
בגמרא בשבת דף קכ”ב. איתא, “נר לאחד נר למאה”, משמעות הביטוי הזה הוא, שנר אחד יכול להדליק נרות רבים ולהאיר לרבים בלי שלנר עצמו יחסר מאומה מחמת כך שהוא מאיר לאנשים נוספים או מדליק נרות נוספים.
על דרך זה מבארים שהעושה מצווה וזוקפה לעילוי נשמת נפטר מסויים, איננו נחסר או מפסיד משום כך את המצווה, אלא זוקף את זכויות המצווה גם לעילוי נשמת הנפטר, כדרך “נר לאחד נר למאה”.
עלייה לקבר ביום האזכרה מועילה לנשמת הנפטר
בשולחן ערוך יו”ד סימן שמ”ד סעיף כ’ כתב בזה”ל:
חכם ואלוף וגאון, מכניסין אותו לבית המדרש, ומניחין המטה במקום שהיה דורש, וסופדין אותו שם; וכשמוציאים המטה, סופדים אותו עד בית הקברות, וביום הז’ עולים לבית הקברות ומבקרין אותו, וכן ביום שלשים ותכלית י”ב חדש, מבקרין ומשכיבין אותו.
אמנם השולחן ערוך דיבר לעניין חכם ואלוף שהוא תלמיד חכם גדול, אכן מכאן יש מקור לתועלת לעילוי נשמת הנפטר כאשר עולים לקברו בימי האזכרה.
כן כתב בספר חסידים סימן תש”ט – תשיא): “קהל אחד רצו ללכת למקום אחד בא מת לאחד בחלום ואמר אל תעזבו אותנו כי יש לנו הנאה כשתלכו לבית הקברות וכו’ ברזילי הגלעדי אמר (שמואל ב’ יט, לח) אמות בעירי כי הנאה יש למתים שאוהביהם הולכים על קבריהם ומבקשים לנשמתן טובה ומטיבים להם באותו ענין, וגם כשמבקשים עליהם הם מתפללים על החיים. ע”כ.
כן כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת יביע אומר חלק ד’ יו”ד סימן ל”ה אות ז’ בזה”ל:
מנהג יפה בישראל ללכת על קברי אבותיו ביום פקודת השנה ולהתפלל שם לעילוי נשמתם וכו’. (קב הישר פ’ עא טעמי המנהגים ח”ג דף לז ע”א) ובעה”ק ירושלים ת”ו נוהגים ללכת לבית הקברות בערב ר”ח ניסן ובערב ר”ח אלול, נוסף על ימי פקודת השנה.
ועיין עוד בשו”ת תורה לשמה סי’ תצ”ג שכתב לבאר שיש מעלה בלימוד דווקא ליד קבר הנפטר, אף שהוא דיבר לעניין עליה לקבר צדיק דווקא, אולם ניתן ללמוד מכך לכל נפטר שיש תועלת גדולה יותר בעליה לקברו. אמנם גם אמירת תהילים לעילוי נשמת הנפטר מרחוק מועילה, אלא שעליה לקברו מועילה יותר.
הזמנת נפטרים לחתונה
ישנם הנוהגים להזמין את הנפטרים לחתונת צאצאיהם, ונוהגים לעלות לקברי ההורים להודיע על השמחה ולהזמינם להשתתף בה.
יסוד מנהג זה הוא על פי המבואר בזוהר הקדוש פרשת פנחס דף רי”ט עמוד ב’ עיי”ש, ועיין עוד בספר יסוד ושורש העבודה שער הכולל פרק ט”ו שכתב שבכל שמחה שאדם עושה הוריו באים ומשתתפים איתו, ובתנאי שיש בסעודה תלמידי חכמים ועניים ואביונים.
אמנם אין הנפטרים צריכים את ההזמנה וההודעה על השמחה, הואיל ובשמים יודעים הכל אם יש להם זכות, ואם חלילה אין להם זכות לא תועיל ההזמנה.
אולם כך נהגו חלק מעם ישראל קדושים, ולאחר דברי הזוהר הקדוש ניתן להבין שמנהג זה חיזוק הוא לעובדה זו שנשמת ההורים מגיעה לשמח הילדים.
איסור לדרוש אל המתים
מקור האיסור לדרוש אל המתים, הוא מהפסוק בדברים “לא ימצא בך… ודורש אל המתים”.
ובגמרא בסנהדרין דף ס”ה: איתא: “דורש אל המתים – זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שתשרה עליו רוח טמאה” והעובר על לאו זה – חייב מלקות.
אולם הפוסקים נחלקו, אם איסור דורש אל המתים הוא בפנייה לגופו של מת דווקא כפי שמובא בגמרא בסנהדרין ס”ה: לגבי המרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי לשוחח עם המתים, או שמא גם המשוחח עם רוחו של המת הרי הוא בכלל האיסור, עיין בזה למחלוקת הבית יוסף והדרכי משה יו”ד סי’ קע”ט. ולכן יש הנוהגים להקפיד שלא לפנות למתים, אלא לבקש שזכות הנפטר תעמוד לפני הקב”ה עבור המתפלל.
בנוסף יש האומרים שאף לדעת השולחן ערוך אין איסור פנייה לנשמת המת אלא בבקשה שיעביר לו מידע, אולם לבקשו שיתפלל לפני הקב”ה מותר, ולמעשה רבו הפוסקים שכתבו שאין חשש איסור לדרוש אל המתים בפניה לנשמת הנפטר שתעמוד לפני הקב”ה בתפילה עבורו. וכן ראיתי שכתב בספר ילקוט יוסף שהנודרים לילך לבית הקברות, אין בזה איסור משום שנראה כדורש אל המתים, ואין למורי הוראה למנוע ולבטל מנהג זה, ויכול גם לבקש מנפש הנפטר להיות לו למליץ יושר לפני כסא הכבוד, והכי נהוג עלמא.
ועיין עוד בנוגע לנידון זה בתשובה זו של הגאון הגדול הרב אליהו בחבוט שליט”א.
