מקורות ונימוקים:
א). יש לעיין מהו גדר צורך המועד שהתירו, והנה מצינו בב”י (סי’ תקלו) שכתב, דגם טיול הוא בכלל צורך המועד, ועפי”ז התיר לרכב על גבי סוס במועד לשם טיול. ואע”ג שאין זה בכלל דברים הנעשים לצורכי המועד, כגון, תיקון גדר גינתו, או טחינת קמחו וכיוצ”ב, מ”מ כל שהוא נהנה ממנו במועד אפילו שאין לו תועלת וצורך ממשי למועד הרי הוא בכלל “צורכי המועד”. ומה שכתב מרן השו”ע (שם ס”א): מי שצריך לרכב במועד לטייל או לצורך המועד וכו’. לאו למימרא שטיול אינו בכלל צורך המועד כדמשמע, אלא ר”ל דטיול אע”ג דאינו כצורך המועד ממשי, מ”מ יש לו דיני צורך המועד וכדכתב להדיא בב”י.
ב). אלא שמרן הב”י הביא פלוגתת הרא”ש והתוס’, האם יש היתר רכיבה מעיר לעיר שלא לצורך המועד, והיינו כשאינו רוכב לשם טיול, שהתוס’ אסר, והעולם נהגו להקל כדברי הרא”ש אפילו מעיר לעיר. וכ”כ הרמ”א (סי’ תקלו ס”א). ונימק הב”י שטעם המנהג הוא לפי שאינו עושה שום מלאכה. והוב”ד במ”ב (סק”ד). ולפי”ד בנסיעה ברכב שעושה מלאכת מבעיר, לכאו’ אין להתיר שלא לצורך המועד. אבל לצורך המועד שרי שהרי אין זה מלאכת אומן וחכמה היא ואינה מלאכה. וע”ע בשמירת שבת כהלכתה (פרק סו הע’ רכד), ובספר חוט השני – חול המועד (עמ’ רי).
ג). ולפי”ז לכאו’ ללמוד שיעורי נהיגה בחול המועד, אם אינו נהנה (ויתכן הדבר באמצע לימודי הנהיגה), הוי בכלל נסיעה מעיר לעיר דאסור במקום דאיכא מלאכה, אולם אם נהנה מעצם הנהיגה וכפי שמצוי בפרט בקרב הצעירים, לכאו’ הרי הוא בכלל טיול דהוי כצורך המועד דיש להתיר. וכ”כ שכתבו כמה אחרונים.
אמנם לענ”ד יש לחלק, דשאני גבי טיול דעיקר הליכתו היא לשם הנאה שמתקיימת כעת במועד, וכן לא דמי למה שהתירו כמה מהפוסקים לצוד דגים בחול המועד לשם הנאה ואפילו שהוי מלאכה גמורה של צידה, ראה בקובץ מבקשי תורה ח”ב (סימן קד או’ יג) בשם הגר”מ פינשטיין זצ”ל. דהתם נמי עיקר עיסוקו עתה לשם הנאה ותענוג. (ובס’ חול המועד כהלכתו עמ’ רמד, הביא בשם הגרש”ז והגר”ש וואזנר שאסרו הדבר אפילו בשביל תענוג). אבל בנד”ד עיקר הנהיגה היא בשביל הלימוד שהתועלת שבו תהיה רק לאחר המועד, וההנאה הוא דבר עקיף, ומהכת”ת דגם זה בכלל צורך המועד. והרי כל האומניות כולם לא ימלט שנהנים מעצם עבודתם וכדרכם של בעלי אומניות, ועכ”ז לא התירו להם לעשותם מלאכתן במועד. ולא דמי לטיול שהתיר הב”י משום דהוי צורך המועד, דהתם ההנאה היא מגוף הטיול והוא צורך לו, לפיכך החשיבוהו כצורך המועד.
ד). ומצד דבר האבד פשיטא דאינו הגם שאינו נוהג שבוע או יותר, מ”מ לפי ראי המציאות בזמננו בהחסיר שבוע לא יגרע מנהיגתו דבר. ועי’ עוד בשו”ת באר משה ח”ז (סימן סב) משכ”ב. ובאחרוני הזמן ראיתי שצידדו בנד”ד לכאן ולכאן והלענ”ד כתבתי.
ה). ומה גם שכבר כתב השו”ע (סי’ תקמב ס”א) שאפילו מלאכות המותרות אינם מותרות לעשותן אלא לעצמו או לאחרים בחינם אבל בשכר אסור. וכתב המ”ב (סק”ב) דקבלת שכר במועד הוי כעובדא דחול. וא”כ מכיון שהרבה פעמים התשלום למורה הוא במקום לאחר השיעור, (ולא בקבלנות), יש בזה איסור. וגם אם הוא דבר המותר, וחשיב כצורך המועד, מ”מ למורה אסור לקחת כסף על עצם הלימוד (אא”כ הוי פועל שאין לו מה יאכל. וגם זה צ”ע שהרי בפרהסיא אין להתיר אפילו בכה”ג וכמ”ש המג”א סק”ז, וזה הרי פרהסיא שהכל יודעים שהוא בשיעור נהיגה), וא”כ במה שמשלמו יש בזה משום “לפני עוור”. ראה בס’ הזכרון מבקשי תורה – חול המועד (עמ’ תשמה) בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל גבי לקיחת שכר על שמרטפות במועד, דאין היתר בזה. וראה בס’ מועדים וזמנים ח”ז (סי’ קנה), ובשש”כ (פס”ו הע’ קסד) בשם הגרש”ז אויערבאך זצ”ל.
