מקורות והרחבת העניין:
מקור הדין ויסודות האיסור
בגמרא סנהדרין (נט.) אמר רבי יוחנן: נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר (דברים פרק לג פסוק ד) “תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב” – לנו מורשה ולא להם. וליחשבה גבי שבע מצוות! מאן דאמר מורשה – מיגזל קא גזיל לה (וכלול בדין גזל שבשבע מצוות), מאן דאמר מאורסה – דינו כנערה המאורסה דבסקילה (ובכלל גילוי עריות הוא). [ועיין ברש”י דמ”ד מאורסה היינו הא דאיתא בפסחים (מט:) תנא רבי חייא כל העוסק בתורה לפני עם הארץ – כאילו בועל ארוסתו בפניו]. מיתיבי, היה רבי מאיר אומר: מניין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול – שנאמר אשר יעשה אתם האדם וחי בהם, כהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא האדם. הא למדת: שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול! – התם בשבע מצוות דידהו.
ובגמרא חגיגה (יג.) אמר רבי אמי: אין מוסרין דברי תורה לנכרי, שנאמר (תהלים פרק קמז פסוק כ) “לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם”. ובתוספות שם הביאו שהקשה רבי אלחנן, תיפוק ליה דעובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה, וממילא המלמדו עובר אלפני עִוֵּר לא תִתֵּן מכשול. וכי תימא בז’ מצות דידהו דאינו חייב מיתה, והא אדרבא מצוה איכא למוסרם להם וכו’. וי”ל דהכא מיירי אפילו היכא דאיכא גוי אחר שרוצה ללמדו דליכא לפני עור כדאמרינן בע”ז (ו:) המושיט כוס יין לנזיר עובר אלפני עור והני מילי דקאי אתרי עברא דנהרא שבלאו נתינתו אי אפשר להביאו אליו אבל אי לאו הכי אינו עובר אלפני עור, הכא נמי אפילו במקום שעובד כוכבים אחר רוצה ללמדו דליכא לפני עור מכל מקום אסור משום מגיד דבריו ליעקב.
ומשמע מדברי התוספות שלמדו דהאי איסורא דגוי שעוסק בתורה הוא איסור דאורייתא ממש ולא אסמכתא בעלמא, דאל”כ לא שייך להקשות למה לי לימוד דמגיד דבריו ליעקב, ודו”ק. והרמב”ם הלכות מלכים (פ”י ה”ט) כתב, עכו”ם שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד, ואם עסק בתורה וכו’, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג. ודנו המפרשים האם סבירא ליה שהאיסור הוא רק אסמכתא ולהכי אינו נהרג, ואכמ”ל. וראה בזוהר הקדוש פרשת אחרי מות (עב:-עג.) שהמלמד תורה לגוי שאינו מהול, הרי הוא משקר בשם הגדול, שכל התורה שמותיו של הקב”ה, ואין נכנסים בברית הלשון אלא כשיש את ברית המעור. ועיין בים של שלמה (ב”ק פ”ד ס”ט) מה שהגדיל חומר האיסור. וקיצרתי.
בשו”ת באר שבע (קונטרס ‘באר מים חיים’ סימן יד) התעורר במה שאין הרבנים נזהרים ולומדים תורה עם הגויים, ומאידך העיר שהפוסקים דהיינו הטור והשו”ע השמיטו דין זה, והעלה דאכן סברי דדין זה אינו להלכה, והביא לזה ראיה מהגמרא בב”ב (כא.) עיי”ש. אולם בשו”ת שבט הלוי (ח”ב סימן נט) כתב שאין אחד מהמפרשים שמסכים לדברי הבאר שבע, וגבי ראייתו מהגמרא ב”ב עומדים נגדו כל הראשונים שם שפירשו אחרת בסוגיא, עיי”ש. וראה גם בשד”ח (פאה”ש מערכת א כלל קב) ויביע אומר (ח”ב יו”ד סימן יז) דלא ניחא להו בדברי הבאר שבע. ובאמת גם נשאל הרמב”ם (שו”ת סימן קמט) בענין גוי שעסק בתורה חייב מיתה, האם זה הלכה וחייב כל בר ישראל להימנע מללמדו, והשיב שזו הלכה בלא ספק, עיי”ש.
מאידך לגבי מה שמבואר בגמרא סנהדרין שהגוי מותר לעסוק בלימוד שבע מצוות ב”נ, מצאנו לאחרונים (‘עין יעקב’ ו’פתח עיניים’) על הגמרא שם בחגיגה שהביאו בשם בעלי התוספות תירוץ נוסף לקושיא למה לי קרא דמגיד דבריו ליעקב, דאכן הוא אתא לאסור ללמדם שבע מצוותיהן, ואע”ג שמבואר בגמרא סנהדרין דאדרבא מצוה להם ללמוד, היינו דוקא קודם שניתנה תורה, אבל אחר שניתנה תורה והתיר להם מצוותיהן, תו נאסר ללמד אותם מצוות אלו. ועיין בקובץ תשובות להגרי”ש אלישיב (ח”ג סו”ס קמב) דהיינו שלאחר שהתיר מצוותיהם הרי הם כאינם מצווים ועושים, ואף שהם יכולים ללמוד מ”מ לנו אסור ללמדם. ועיין בתולדות נח (עמ’ תקנח) שהבאתי שבשו”ת פנ”י (ח”א יו”ד סימן ג) הלך עם סברא זו, ונקט דמשו”ה אחר מן תורה אין איסור מדאורייתא להכשיל גוי כיון שאין בו שֵם מצוה. והנה יש פוסקים שהלכו בדרכו של הפנ”י ואכ”מ, אך לתירוץ התוספות הנזכר לא הסכימו הפוסקים להלכה (וכמוא שהבאתי שם בעמ’ תקנט) ודו”ק.
לימוד תורה לגוי הבא להתגייר
בדין לימוד תורה לגוי הבא להתגייר, נחלקו האחרונים. רבינו מהרש”א בחידושי אגדות לגמ’ שבת (לא. ד”ה אמר) כתב לגבי המעשה המובא שם שהלל לימד תורה גוי קודם שנתגייר , דהגם שגוי שעוסק בתורה חייב מיתה, הכא כיון שבא להתגייר שרי. אולם הגאון רעק”א (שו”ת מהדו”ק סימן מא) כתב לדחות דבריו, שבתוספות (יבמות כד: ד”ה לא. וכן קט. ד”ה רעה) מבואר שההיתר הוא רק מחמת שהיה בטוח שהתגייר, הא לאו הכי יש לומר שאסור, וסיים שאין בכוחו להתיר הדבר. ויעוין גם בסדר משנה (הלכות דעות פ”ב ה”ב) דפליג על מהרש”א. ועיין בשו”ת בן יהודה (סימן נ) שהאריך בביאור מחלוקת מהרש”א ורעק”א, ומש”כ עליו בשו”ת שאילת יעקב (ח”א סימן סז).
ובאגרות משה (יו”ד ח”ג סימן צ) כתב שבודאי דינו של מהרש”א נכון, שהרי גר צריך שיקבל עליו עול מצוות, וזה לא יתכן אלא ע”י שהוא לומד את התורה ומכיר את מצוותיה. ולכן ביאר שהגאון רעק”א מודה שאם הגר באמצע תהליך גיור מותר ללמדו, ולא איירי אלא בנידון שנשאל עליו, בערל שבא להתגייר ולמולו, ובאותו מקום לפי חוקי הממשלה אסור לגייר גויים, ולכן אותו אחד רק מבקש עכ”פ ללמדו מקרא וסדר תפילה יום יום שזהו אינו נגד דת המלך, ואח”כ ילך למקום שמותר להתגייר, ועל זה קאמר דאין בכוחו להתיר, עיי”ש.
והנה לכאורה היה אפשר לומר שכל נידון מהרש”א הוא בדין גוי שעוסק בתורה, דעל זה קאי וקאמר דשרי ליה ללמוד, אך לא התיר בזה את האיסור למסור דברי תורה לגוי, וזה יש לומר שגם כשהלה רוצה להתגייר אכתי הוי בכלל “מגיד דבריו ליעקב – לא עשה כן לכל גוי”. ובהכי מדוקדק נמי לשון הגמרא “לך למוד וכו’ הלך ולמד”, והיינו שלא לימד אותו אלא רק הרשהו ללמוד בעצמו. אכן קושטא שזה אינו, שהרי לשון מהרש”א בקושייתו היא “היאך לִמְדּוֹ תורה קודם שנתגייר”, וא”כ הגם שיכלנו לדקדק כן בגמרא, מ”מ מהרש”א גופא לא סבירא ליה לחלק בזה, ודו”ק.
וחזינן לחד מן קמאי רבינו המאירי (סנהדרין נט.) שכתב, ב”נ וכו’ אם עסק בתורה שלא לכוונת קיום עיקרי מצוותיה אלא שלבו חפץ לירד לידיעת תורתינו ותלמודינו, ראוי ליענש, מפני שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו מתוך שרואין אותו יודע ויבואו לטעות אחריו. ומ”מ כל שהוא עוסק בעיקרי שבע מצות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם אע”פ שרוב גופי תורה נכללים בהם, מכבדין אותו אפילו ככהן גדול, שאין כאן חשש לטעות אחריו שהרי אך בשלו הוא עוסק, וכל שכן אם חקירתו על דעת לבא עד תכלית שלימות תורתינו עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר, וכל שכן אם עוסק ומקיים עיקרי מצותיה לשמה אף בשאר חלקים שבה שלא משבע מצוות.
והרמב”ם בשו”ת פאר הדור (סימן נ) נשאל, האם צריך למנוע כל בר ישראל אשר ילמד דבר מהמצוות הנלמדים משבע מצוות, והשיב שיכול ללמד המצוות לנוצרים, והשכר והעונש, כי יש כמה מהם שיחזרו למוטב, והם אומרים ומודים כי תורתנו זאת היא מן השמים, היא נתונה לנו ע”י משה רבינו ע”ה, והיא כתובה אצלם בשלימותה, אך לפעמים יגלו פנים שאינם כהלכה, וכמה מהם חוזרים למוטב, ואין בזה מכשול לישראל. ובהוצ’ מקיצי נרדמים נוסח התשובה הוא, ומותר ללמד המצוות לנוצרים ולמשכם אל דתינו , ואינו מותר דבר מזה לישמעאלים, לפי מה שידוע לכם על אמונתם, שתורה זו אינה מן השמים, וכאשר ילמדום דבר מן כתוביה, ימצאוהו מתנגד למה שבדו הם מלבם לפי עירבוב הסיפורים ובלבול העניינים וכו’ יפרשוה לפי הקדמותיהם המופסדות וכו’.
ומבואר לנו לכאורה משני המאורות הגדולים הרמב”ם והמאירי שכל שהלימוד הוא באופן שיתכן שמחמתו הגוי יתגייר אין איסור בדבר. [ואמנם הרמב”ם חילק בין נוצרים למוסלמים, אך כמובן בנידון שלנו שמדובר באנשי לונדון בירת אנגליה שהם ספק יהודים, מסתבר שהאפשרות האחרת היא שהם נוצרים ולא מוסלמים, ועכ”פ נראה שהם בקטגוריה של אותם שחוזרים למוטב ולא של המשובשים שמפרשים העניינים באופן מופסד ככל חלומות הישמעאלים]. ואכן מרן הראש”ל בשו”ת יביע אומר (ח”ב יו”ד סימן יז אות ה) ומרן הגרי”ש אלישיב בקובץ תשובות (ח”ג סימן קמ) והגאון ציץ אליעזר (חלק כא סימן כה) וכן מטו (רב”צ פלמן ב’שלמי תודה’ יו”ט סימן כז אות ד) משמיה דהגה”ק הסטייפלר רי”י קנייבסקי, כולהו סמכי על דברי המאירי להתיר ללמוד וללמד תורה למי שרוצה להתגייר, וכן באגרות משה (יו”ד ח”ג סימן צ) ומנחת יצחק (ח”א סימן לו אות ו, וח”ג סימן צח אות ב) צידדו להקל בזה כמהרש”א.
אכן יש לדון שאין כלל ראיה מדברי המאירי, די”ל שמה שכתב להתיר “אם חקירתו על דעת לבא עד תכלית שלימות תורתינו עד שאם ימצאנה שלימה יחזור ויתגייר”, קאי על מה דסמיך ליה לעיל “שהוא עוסק בעיקרי שבע מצות ובפרטיהם ובמה שיוצא מהם”, אבל לא התיר לו ללמוד תורתנו הקדושה בכללותה. ולא ראיתי מי שעמד בזה. וכדי ליישב דעת כל האחרונים הנ”ל, צ”ל שהבינו בפשיטות שלא שייך לומר על לימוד שבע מצוות והמסתעף, שחקירתו ע”ד הגעה לתכלית שלימות תורתנו, כי בשביל כך צריך ללמוד את התורה לפי עניינה ולא בתור דבר המסתעף משבע מצוות בני נח, ולכן מוכרח שכאן המאירי מתיר גם באופן שאינו לומד זאת כהסתעפות לשבע מצוות אלא כלימוד עצמי לחקור בתורה בכל דיניה ומכל היבטיה ללא הגבלה. אבל לענ”ד עדיין מסתבר כאמור, ואין זה פלא שמכח שבע מצוות יגיע לתכלית שלימות תורתנו, כי המצוה הראשונה היא שלא לעבוד ע”ז, ובזה יכול ללמוד את כל תורת האלוקות וההשגחה ולהגיע לאמונה עמוקה ולהכרה בשכר ועונש וכו’, וכן משאר מצוות יגיע לכלל היסודות, ולא התיר המאירי יותר מזה.
וגם בדעת הרמב”ם יש לדון ולחלק בזה, אך נראה שהדבר תלוי בשינוי גירסאות בין שני התשובות הנזכרות, שהלשון בשו”ת פאר הדור היא כפי שהעתקתי לעיל “מהמצוות הנלמדים משבע מצוות”, וא”כ לא איירי בכלל המצוות אלא רק בשבע מצוות, מאידך הלשון במהדו’ מקיצי נרדמים היא “מן המצוות חוץ משבע מצוות”, הא קמן דאיירי בשאר המצוות של ישראל ואפילו הכי התיר. אכן התבוננתי דכיון שהשינויים בין התשובות הוא מחמת סגנון תרגומן משפה ערבית, אפשר שמה שכתוב “חוץ משבע מצוות” היינו מה שיוצא ומסתעף מתוך שבע מצוות, וא”כ לא התיר הרמב”ם אלא בכהאי גוונא, משא”כ ללמוד להדיא מצוות ישראל אסור, וצ”ע.
אולם לגבי מי שבא על דעת להתגייר, כתבתי לדייק (בתולדות נח עמ’ תקעג) מדברי הרמב”ם בהלכות מלכים (פרק ח הלכה י) שכתב, “משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר ‘מורשה קהלת יעקב’, ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות”, שנראה מלשון זהורי”ת זו שהרוצה להתגייר כבר מותר לו ללמוד תורה (ואין בזה איסור של לימוד תורה לגוי הנלמד מתיבת ‘מורשה’, שאת הפסוק הזה הזכיר הרמב”ם כאן במכוּוָן). ומצאתי שכן דייקו מהר”י שטייף בספרו מצות השם (ב”נ, ערך ‘תורה’) וחתנו של המהר”ם שיק בשו”ת שאילת יעקב (ח”א סימן סז, אמנם שו”ר שבקובץ ‘וילקט יוסף’ ח”א סי’ קצג סתר עצמו בזה). וא”כ גם אם נחכוך בדבר בתשובות הרמב”ם, יש לפושטו מהדיוק הנזכר מהלכותיו במשנה תורה.
והדרן לדברי המאירי, דלכאורה אף אי נימא דאיירי בכלל המצוות אכתי יש לשדות ביה נגרא ולימא דאיהו אזיל לשיטתו שם דיהיב טעמא בהא דראוי ליענש, “מפני שבני אדם סבורים עליו שהוא משלנו מתוך שרואין אותו יודע ויבואו לטעות אחריו”, ולכן כאשר בא להתגייר ולהיות באמת משלנו שפיר דמי, אך אי נקטינן כפשיטות הגמרא שהטעם הוא מצד שכתוב ‘מורשה’ שזה גזל ירושה או ביאת מאורסה, תו ליכא היתרא. ובאמת פלא על המאירי היאך המציא טעם מליבו ולא התייחס לטעמים המוזכרים בגמרא, וכנראה למד שהמה אסמכתא בעלמא, וצ”ב. ועכ”פ מאחר שהפוסקים אזלו אחריו, ובר מן דין יש לנו את דברי הרמב”ם שנקט בהיתרא, חזי לאיצטרופי יחדיו.
והנה יש לדון עוד בדעת המאירי, דלכאו’ כל דבריו המה לענין דין הגוי גופא אימתי נאסר לו לעסוק בתורה ואימתי הותר, אבל מנלן להתיר לנו ללמד אותו, שבזה יש איסור נפרד שאין מוסרין ד”ת לגוי. [אמנם בדעת הרמב”ם בתשו’ הנ”ל מוכח דאיירי לענין ללמד לגוי, וכן בהלכותיו משמע דאיירי גם מצידנו ביחס כלפי הגוי אם לכופו וכו’ וממילא גם לענין שאנו נלמד אותו]. אולם קושטא שבזה גופא סבירא ליה למאירי בדוכתא אחריתי (חגיגה יג.) שהאיסור הוא דוקא למסור למי שהוא עובד אלילים וצבא השמים, ויהיב טעמא מאחר שהוא ‘כופר בעיקר’, עיי”ש. וא”כ ברור שכל מי שהוא בא ללמוד בתור יהודי או כמי שמתקרב ליהדות, אין מניעה ללמדו. [אמנם לכאו’ הגם שמריש דברי המאירי משמע שנאסר דוקא לעובד אלילים כמו הבודהה בהודו וכדו’, מ”מ מטעמו ד’כופר בעיקר’ נראה שכל שהוא ‘אתאיסט’ אין ללמדו, ומ”מ מי שהוא מסופק וכדו’ ובא לבדוק ולהחכים ולמצוא את האמת, נראה לדעת המאירי שאין מניעה ואדרבא יכוונוהו לדרך הנכונה].
היוצא לנו שאין כאן דבר פשוט להיתר, אך מכלול הענין מורה להיתרא כדעת רוב פוסקי הדור האחרון זצ”ל. דאמנם אין הכרח במאירי שהתיר ללמד יהדות מי שחוקר בהשקפה ומברר מה היא הדעת הנכונה, דאפשר שהתיר ללמד דוקא שבע מצוות והמסתעף מהם, אך מכל מקום מסתברא טפי שנקיט להיתרא בכללות, ואע”פ שאפשר שיש לו שיטה ייחודית בהבנת כל הענין של לימוד תורה לגוי, מכל מקום יש לנו את תשובות הרמב”ם, והגם שגם שם אין הדבר מוכרח אלא אפשר שהתיר רק בלימוד שבע מצוות, מכל מקום בהלכותיו מדויק שמתיר כלל לימוד תורה לכל מי שבא להתגייר. ולכן נראה להקל ללמד הבא להתגייר, את כל ענייני התורה, ומי שחוקר ובודק ויתכן שיתגייר ע”י בירור זה, עדיף ללמדו את הדברים בתור מצוות בני נח והמסתעף מהם ולא בתור לימוד כללי של התורה.
ולא אכחד כי אחר כותבי כל זאת ראיתי לידידי רחמ”י אורצל שליט”א בספרו הנכבד ‘תורתך לישראל’ (סימן יג) שהרחיב בכל ענין זה של לימוד תורה בגוי העומד להתגייר, והמעיין שם יראה צד שאין לסמוך על דברי המאירי בעניינים אלו של בני נח כי יתכן שכתב כן מפני אימת המלכות (והביא כן בשם המנחת אשר וייס, פרשת וישלח סימן מג סוף אות ג, ואף אנוכי הזכרתי ענין זה בתולדות נח ואכמ”ל), וכן הביא לפקפק בראיות מהרמב”ם, אך מאידך הביא עוד הרבה פוסקים שצידדו להקל בזה, וחלקם הביאו ראיות נוספות ממדרשים ומראשונים, עיי”ש כל האר”ש הטובה והרחבה, ואכתי אחרי ככלות הכל יוצא מדבריו כדברינו שאין כאן פסיקה ברורה אלא נטייה לקולא ובעינן לה צירופים נוספים.
לימוד תורה למי שהוא ספק גוי ספק ישראל
והנה בנידוננו איירינן במי שיתכן שהוא יהודי, ואם כן כבר יש לנו ספק בעצם המציאות אם יש כאן בכלל לימוד תורה לגוי, שהרי אפשר שהוא ישראל ואדרבא יש לו מצוה ללמוד תורה. ומעתה לכאורה יש כאן צירוף צד נוסף לקולא בכל הענין. אכן יש לדון לגופו של ענין, מה הדין מי שהוא ספק גוי ספק ישראל, האם יש לו ללמוד תורה כדין ישראל, או שמא אדרבא יש לו להימנע מלימוד התורה מצד האיסור של גוי העוסק בתורה. וכן יש נידון כלפינו מחמת תרי עניינים, חדא כתוצאה מאיסור שלו שאם אסור לו ללמוד תורה אז לנו אסור ללמדו מצד לפני עיוור, ושנית מצד האיסור העצמי לישראל שלא למסור דברי תורה לגוי, וצ”ע.
ולכאורה לגבי ישראל המלמדו יש לחלק, שמצד “מגיד דבריו ליעקב” כיון שמלמדו על הצד שהוא ישראל א”כ אין בזה בעיה, משא”כ מצד לפני עיוור יש כאן ספק שמא מכשילו וספיקא דאורייתא לחומרא. אכן אינו מוכרח ויש להפך הדברים, דאפשר ד”מגיד דבריו ליעקב” בעינן ודאי יעקב ואם לא כן אזי הוי בכלל “לא עשה כן לכל גוי”, ומאידך מצד לפני עיוור אם אותו איש צריך ללמוד תורה אזי ממילא אין כאן שום הכשלה ואף לא ספק. אלא שזה גופא צ”ע האם מי שהוא ספק גוי צריך ומותר הוא ללמוד תורה או שהוא אסור, וגם יל”ד שאף אם מספק הוא צריך ללמוד תורה, מנין שאנו מותרים ללמדו, דילמא אין להאמינו בכך ויש לנו לחושדו שמשקר, ואף שעד אחד נאמן באיסורים, הא זה גופא ספיקא לן אם הוא ישראל והוי בכלל עד הנאמן באיסורים. ויש לפלפל.
וראיתי בשו”ת מהר”ם שיק (או”ח סימן קמה) שכתב לגבי נידון דומה במי שהוא ספק גוי, האם יש לחייבו במצות עשה של שמירת שבת כישראל, או שמא יש לאוסרו מצד איסור של בני נח ‘יום ולילה לא ישבותו’, שנראה שכשם דאמרינן (יבמות ג.) עשה דוחה לא תעשה, הכי נמי ספק עשה דוחה ספק לא תעשה. ועיי”ש עוד שכתב (וציין לדבריו לעיל סימנים קמא-קמב) שנראה בכלל שספק איסור מותר אצל גוי, וא”כ בלא”ה יש להתיר בזה. והנה מדבריו יש ללמוד לכאו’ להיתרא בנידוננו גבי לימוד תורה. אך באמת אין דבריו פשוטים. דגבי ספק עשה אי דוחה ספק ל”ת, דנו התפארת ישראל (ברכות סוף פ”ח בבועז אות ה) והפמ”ג בתיבת גמא (פרשת לך-לך אות ב) והשדי חמד (ח”א מערכת ב סי’ יב עמ’ 371 ד”ה עתה) ואכמ”ל. ולענין גוי אם הוזהר על ספק איסור, ראה מה שהארכתי בתולדות נח (פרק א הלכה יח). וגם יש לחלק בכל זה בין איסור שביתה שנאמר בלשון לאו (יום ולילה לא ישבתו) ונכלל בדין עדל”ת, משא”כ איסור גוי לעסוק בתורה (שכלול בגזל ירושה או מאורסה והוי ככלל מצוות ב”נ שגדרם כמצ”ע, וכמש”כ המנ”ח במצוה לח בקומץ המנחה) ודו”ק.
ובאמת בדין ספק גוי ספק ישראל לגבי שביתה בשבת, כבר הבאתי (בתולדות נח עמ’ תקמג) מש”כ הגאב”ד ר”א וייס שליט”א במנחת אשר (בראשית סוף סימן יא) שכאשר אדם שובת משום ספק שמא ישראל הוא אין הוא בכלל עכו”ם ששבת, ויסוד הדבר הוא שמאחר ואיסור זה אינו מסור לבי”ד אלא לשמים, ממילא דנים בו לפי כוונתו ועניינו ולא אחר המעשה היבש, עיי”ש. ולדבריו יש לומר דהו”ה לענין לימוד תורה לגוי, ובפרט שברמב”ם (הלכות מלכים פ”י ה”ט) נראה דתרוייהו מצד איסור ‘חידוש דת’, וממילא מה שאינו בתור חידוש דת אלא אדרבא התדבקות בדת ישראל אין בו מיחוש. ואמנם אין לכחד כי מדברי גדולי האחרונים שנבוכו גבי אבותינו קודם מת”ת היאך שמרו שבת ובדין ספק ישראל ספק גוי, נראה דלא שמיעא להו הך סברא, אכן מכיון שיש בה בנותן טעם, אין לנו לדחותה מפני סתימתן של אחרונים, ועכ”פ צירוף מיהא איכא.
אולם קושטא כי דבר זה כבר נפתח בתורתן של ראשונים, דבהא דתנן במכשירין (פ”ב מ”ז) ואיתא נמי התם בתוספתא (סוף פ”א, ונזכר בגמרא כתובות סוף פרק א) לגבי תינוק המושלך במקום שהוא מחצה ישראל מחצה גויים, מצאנו בפירוש הר”ש דצד החומרא שבו כגוי הוא לענין דין גוי העוסק בתורה. [והערל”נ (סנהדרין נח: ובשו”ת בניו ציון סי’ קכו וב’שומר ציון הנאמן’ ח”ב עמ’ שיד) ביאר דחשיב חומרא ולא קולא במה שנפטר מללמוד תורה, משום דאכתי חייב לעסוק בלימוד שבע מצוות ב”נ]. הרי לנו שנקט דאית לן למיזל בספיקא לחומרא בהך מילתא. ואמנם יעוי”ש שכתב עוד פירוש דהיינו לענין תפיסת קידושין, אכן לא נראה שבפירוש זה בא לחלוק על הפירוש הראשון, ודו”ק. ואולם לעניינו י”ל דלא הוי כדין מחצה על מחצה, דאף שבפשטות גרע טפי שהרי רוב גויים המה, מ”מ הבא ללמוד תורה ומייחס עצמו כישראל, י”ל דחשיב לכל הפחות כרוב ישראל, וצ”ע.
ועיין ראתה למופת הדור רמ”פ בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ד סי’ מא) לענין ה’פאלאשים’ שיש לנו ספק ביהדותם, שנראה שלמעשה יש להשפיע עליהם חינוך תורני ועל ידי זה הם יתגיירו כמו שצריכים, כי אם לא נחנכם אזי הם יתקלקלו עוד יותר ולא יתרצו להתגייר, וזה יכול לגרום להתבוללות. וכתב שאין לחוש למה שמלמדים תורה לספק יהודים, שמאחר שאולי כן הוו יהודים, ומאחר שיש סיבה לזה, נראה שאין איסור זה חל, עכת”ד. הרי לנו שפסק להקל בזה, ולכאורה נעלמו מעיניו הבדולח דברות רבינו שמשון משאנץ הנ”ל שנקט בזה לחומרא, אך יש לכוון שיטתו בדעת שאר הראשונים, וצ”ע.
וראיתי בספר ‘תורתך לישראל’ (סימן י) שהרחיב בכל הענין, ולבסוף כתב בזה הלשון, לענין הלכה אמר לי הגאון רבי מרדכי גרוס שליט”א, שאסור לספק גוי ללמוד תורה בעצמו, וכן אסור לישראל ללמדו. אולם מותר לו ללמוד בעצמו ולישראל ללמדו שבע מצוות בני נח וטעמיהן בעיון ובפלפול וכן פשטות כל המצוות שצריך לקיימן מספק. אבל מי שמחזיק את עצמו כיהודי גמור, אף שאנו מסופקים בו ואין לו עדים שיכולים להעיר עליו שיהודי הוא, אין מונעים אותו ללמוד בעצמו כל התורה כולה, וכן מותר לישראל ללמדו שבע מצוות בני נח וטעמיהן בעיון ובפלפול וכן פשטות כל המצוות שצריך לקיימן מספק, ויש מי שמצדד שמותר לישראל ללמדו אף את כל התורה כולה.
