מקורות
הנה בגמ’ ב”ק (פ.) איתא שרב ושמואל ורב אסי באו לבי ישוע הבן, וביאר רש”י פדיון הבן, וכ”כ התוס’ בשם הערוך, [אולם בפי’ שני פי’ דלא מיירי בפדיון], ומבואר שם בגמרא שהתינוק היה נוכח שם. אמנם נראה שכל זה לכתחילה, ולחביבות המצוה, וכמו שנוהגים לקשט התינוק בכל מיני תכשיטים, וליתן התינוק בחיקו של הכהן, אבל אין זה מעכב כלל, ויש להביא ראיה ממ”ש בגמרא בכורות (מט.) במחלוקת רב ושמואל בפודה בנו תוך ל’ יום, אם בתום ל’ יום בנו פדוי, ולכו”ע אם לא נאכלו המעות, בנו פדוי. עוד יש להביא ראיה ממ”ש שם בגמרא (נא:), וכן נפסק בשו”ע (יו”ד ש”ה י”ב), שגם בכור שמת אחר ל’ יום, חייב לפדותו, ומוכח דהיינו שלא בפניו, כי שעיבוד החיוב על זמן שהיה חי, וכעת שכבר מת חשיב שלא בפניו, מה גם שבהכרח לא חילקו שדוקא מיד שמת, ומשמע דהחיוב על האב לעולם.
וכ”כ בבית יוסף (יו”ד ש”מ), בשם הגהות סמ”ק (סי’ רמ”ה הגהות הר”ף א), רגילין העולם בבכור אדם לתת הבכור ביד הכהן, ומיהו אין צריך דאפילו בעיר אחרת שאין הבכור שם יכול לפדותו, עכ”ל. מצאתי כתוב אם אין בנו אצלו יאמר פלוני בני אשר ילדה לי אשתי בכור הוא מאמו יהא שלך בכל מקום שהוא, עכ”ל הב”י. ומקור הדברים במנהגי מהרי”ל (הלכות פדיון הבן), וז”ל: והיה כאשר ישבו לסעוד וברכו ברכת המוציא, הביא אבי הבן הכלי עם המעות ועמד לפני הכהן וא”ל פלוני. אשתי פלונית ילדה לי בן פלוני בכור ואתנהו לך. א”ל הכהן תתנהו לי בכל מקום שהוא שם. א”ל הן. אמר לו הכהן אם תרצה לפדות ממני בנך הבכור. א”ל הן והי לך שוה חמשה סלעים בפדיון בני פלוני הבכור. וקיבל הכהן המעות. ובשעת נתינתם לידו היה האב מברך בא”י אמ”ה אקב”ו על פדיון הבן והיה מברך ג”כ שהחיינו. והכהן נטל כוס יין בידו והיה מברך בורא פרי הגפן ושתה, ונתן ג”כ לאבי הבן, וכן בי”ד. ואכלו ושתו שמחים וטובי לב. ופודין מעיקרא ואח”כ סועדין דהסעודה אינה באה אלא בשביל הפדיון. עכ”ל המהרי”ל. והביאו ג”כ ביש”ש (פ”א דקידושין סי’ נ”ד), וז”ל: שוב מה שכתב שאבי הבן עומד לפני הכהן, יפה כתב, שיעמוד לפניו דרך כבוד, וכן מצאתי בתשובה בהג”ה, וזה לשונו, מצאתי כתוב, שאבי הבן יעמוד לפני הכהן, והכהן יושב, דרך חשיבות, לקבל מתנת כהונה, שנאמר למשחה לכהן ע”כ, עוד כתב בהג”ה סמ”ק (סימן רמ”ה אות א’) ובתשובה אחרת, רגילין העולם לתת לבכור האדם ביד כהן, ואחר כך פודהו, ומיהו אין צריכין, ואפילו בעיר אחרת שאין הבכור [שם], יכול לפדותו ע”כ, ומכל מקום המנהג כך הוא, לשום הילד בחיקו של כהן, לכבוד הכהן, ולכבוד המצוה, עכ”ל היש”ש.
וכן מתבאר בפ”ת (יו”ד ש”ה ס”ק כ”א), שהביא מהדגול מרבבה (בד”ה ואין) שכתב דכשרוצה האב לילך לדרכו בתוך ל’ יעשה שליח לפדות, אבל שיפדהו האב במקום שיהיה שם ביום שלשים לדעתי לא יכול לברך, כי אולי מת הבן בביתו ולמיהב להבן חזקת חיים ג”כ יש לפקפק כי כל זמן שלא עברו שלשים יום אין לו חזקת חיים כי אולי נפל הוא, ויש לדון בזה ולומר דיועיל מטעם חזקה דאתי מכח רובא דרובא אינם נפלים והדבר צ”ע, ולכן המובחר שבדרכים שיעשה כאן שליח, עכ”ל. ועיין בתשובת בית שמואל אחרון (יו”ד סי’ כ”ט) באחד שהניח אשתו בעיר אחת והלך למדינה אחרת וכתבו לו שם שאשתו ילדה בכור אם מחויב לפדות את בנו אחר ל’ יום מיום לידתו אף דא”י אם הוא חי או לא והעלה דודאי יכול לפדות ולברך ואין חשש שמא מת הולד תוך ל’ יום דאוקי אחזקה דחזקה דאתיא מכח רובא הוי חזקה ע”ש שהאריך בזה, וגם בתשו’ חת”ס (סימן רצ”ד) השיג על דגמ”ר הנ”ל מספ”ק דערכין והעלה דיותר טוב שיפדנו בעצמו במקום שהוא משיפדנו ע”י שליח, ושכן ראה מעשה ממורו הגאון מוהר”ר נתן אדליר זצ”ל ע”ש, עכ”ד הפ”ת. ומוכח מכ”ז כאמור שאין חיוב לפדות בפני הבן דוקא.
