מצינו בתורה במספר מקומות שהבנים חולקים כבוד בלווית אביהם ועולים לקבורתו, וכפי שמצינו ביעקב אבינו שכל בניו עלו ממצרים לארץ ישראל בכדי לקוברו במערת המכפלה, שזהו כבודם וחיוב קבורה מוטל בעיקר על הבן, וכמ”ש השו”ע (יו”ד סי’ שמח סעיף ב’).
אולם בנד”ד כיון שיש לו אמא או אבא בבית שמחויב ג”כ בכבודם, כבוד החיים עדיף וכמ”ש בשו”ת נודע ביהודה (מהדורא תניינא – אבן העזר סימן מה): גבי אלמנה שאביו צוה לו איזה דבר לעשות אחר מותו ואמו האלמנה מצוה לו להיפך, והעלה, שיניח כבוד אב ויקיים כבוד האם דלעולם כבוד חי עדיף מכבוד המת. ואף שאמרינן בקידושין (דף ל”א ע”ב) ת”ר: מכבדו בחייו ומכבדו במותו, עיקר הכבוד הוא בחיים. וכן מוכח לפני זה בעובדא דרב אסי דנפיק מארץ ישראל לקראת אמא ולבסוף שמע לארונא דקא אתי ואמר אי ידעי לא נפקי. הרי שאם היתה בחיים היה הולך לכבודה מא”י לח”ל, אבל אחר מותה לא הוה נפיק הרי דמצות הכיבוד לאחר מיתה לא אלים כמצות הכיבוד שמחיים, וא”כ מניח כבוד אביו המת ועוסק בכיבוד האם שהיא בחיים.
וראה עוד בתפארת ישראל פ”ק דקידושין (אות נד) שכתב נמי כיו”ב, דכל חיוב כיבוד או”א לאחר מיתה הוי רק מדרבנן, עיי”ש שהוכיח זאת מהא דאי’ בקידושין (דף לא עמוד ב’) גבי רב אסי דהוי ליה אימא זקנה, ולאחר ששמע שמתה אמר, אי הוי ידעי לא הוי נפקי.
אולם יעוי’ במהרש”א בחידושי אגדות (קידושין שם ד”ה אמר) שכתב וז”ל: אמר אי ידעי לא נפקי וכו’, אף על גב דאמרינן בסמוך מכבדו בחייו ובמותו, לקראת המת כי הכא אפשר שאין זה מקרי כבוד למת. וק”ל. עכ”ל. הרי שהבין שאין מצווה ללוותו לקבורה, לפי שאין המת מרגיש.
וגם הפני יהושע בחידושיו לקידושין (שם) כתב כיו”ב, דדוקא דבר שיש בו תועלת למת כגון לומר דבר שמועה מפיו או הריני כפרת משכבו איכא בהכי משום כבודו, משא”כ לצאת לקראת המיטה לא הוי כיבוד.
מ”מ בנד”ד דנשארו אחד ההורים בבית, בודאי שלכו”ע יש לו להישאר עמהם וידאג להם ממקומו לכל צורכי קבורתם, וזהו כבודו של הנפטר.
