מקורות
הנה לעניין תענית הגוף איתא בגמרא תענית (יב.) אמר שמואל כל תענית שלא קיבל עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית, ואי יתיב מאי, אמר רבה בר שילא דמי למפוח מלא רוח.
למעשה נחלקו בזה מרן השו”ע והרמ”א (או”ח סי’ תקס”ב ס”ה) אם יצא ידי חובת נדרו ויאמר עננו באופן שלא קיבל על עצמו את התענית מבעוד יום. השו”ע פוסק שכל תענית שלא קבלו עליו היחיד מבעוד יום, אינו תענית, והרמ”א כתב, דאינו תענית להתפלל עננו, אבל לעניין שאם חייב תענית סתם והתענה כך יצא ידי נדרו (מרדכי והגהות מיימוני פ”א), והוסיף שיש אומרים וכן נראה לו לנהוג בתענית יחיד שאף מתפלל עננו (מרדכי בשם ר”י). וכתב המגן אברהם (סי’ תקס”ב סק”ט) שאף אם לא קיבל על עצמו מבעוד יום, מכל מקום הוי כפרת עוונות דלא גרע ממי שמצטער עצמו מבשר ויין.
והנה אף במקום שהתענית דיבור באה במקום תענית הגוף, כגון בתיקון שובבים או סגולות וכדומה, אין הכוונה שמי שעושה תענית דיבור נחשב לו כאילו התענה מאכילה ושתיה, אלא שקבלה גדולה היא יותר מתענית הגוף, ועד שבא לייסר גופו ראוי יותר לייסר עצמו בשתיקה ויעסוק בתורה, ומסגולת היא אפילו יותר מתענית הגוף. וממילא פשוט הדבר שאין חייב לקבלה על עצמו מבעוד יום כמו בתענית הגוף.
ועוד דהנה הרי”ף כתב בטעם הדבר שצריך לקבל על עצמו תענית הגוף מבעוד יום, משום שנא’ “קדשו צום” וממילא יש לומר דהיינו דוקא לעניין צום צריך לקבלה מבעוד יום, שאין נאמר קבלה אלא בצום ממש.
והלבוש (שם סק”א) כתב בטעם הדבר משום שהתענית דומה לקרבן, שמקריב חלבו ודמו (ועי’ ברכות יז.), וכמו שקרבן צריך להקדישו קודם שיקריבנו ובלא זה אינו עולה לו לקרבן, ואפילו מתעסק בשחיטה פסול דכתיב “לרצונכם תזבחוהו”, כך אם מתענה ללא שיקבל התענית קודם לכן, אקראי בעלמא הוא, ודומה למתעסק בקדשים, ופיגול הוא ולא ירצה. ואדרבה הרי הוא נקרא חוטא שציער עצמו, עכ”ד. ולפי זה נראה דהיינו דוקא לעניין תענית הגוף שאין האדם מזומן בכל עת למנוע עצמו מאכילה ושתיה, אלא ההיפך אם מצער עצמו סתם נקרא חוטא, משא”כ לעניין שתיקה דאדרבה ראוי לאדם למעט כמה שיותר, ובכל רגע ושעה הוא מזומן לידי כך שראוי שיעמוד בשתיקה, וגם אין דמיון השתיקה כהקרבת קרבן, לכן אין חייב לקבלו מבעוד יום.
ולכאו’ עוד יש לומר בטעם הדבר, כי גבי תענית הגוף אם לא קיבלה על עצמו מבעוד יום, אינו מצער גופו כל כך, כיון שפתו בסלו, ובכל שעה שמונע עצמו מאכילה אומר בדעתו באם אחפוץ עוד מעט זמן אוכל, כי הממתין על אכילתו זמן מה, אינו מצטער כל כך, בהיותו יודע שעוד מעט זמן יאכל, ואין הדבר נחשב לתענית, משא”כ לעניין תענית דיבור, כל רגע ורגע שאדם חוסם פיו זוכה לאור הגנוז, כי אף אם האדם אומר לעצמו שעוד מעט זמן ידבר את דברו, קשה הדבר מאד לנצור לשונו ולא לומר את אשר על ליבו.
זאת ועוד אף לעניין תענית הגוף, גם אם לא קבלה על עצמו בפירוש, אם היה כן בדעתו ובליבו להתענות והרהר כן בשעת המנחה, הרי זה כאילו קיבל, ומועיל תעניתו, וכמו שכתב בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (ח”ד סי’ שמ”ט) בשם ר”י, וכן פסק השו”ע (סי’ תקס”ב ס”ו).
