מקורות ונימוקים:
האיסור לכוהנים להיטמא למתים
ויקרא פרק כא פסוק א’: וַיֹּ֤אמֶר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֱמֹ֥ר אֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֑ן וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם לְנֶ֥פֶשׁ לֹֽא־יִטַּמָּ֖א בְּעַמָּֽיו:
עוד שם פסוק ו’: קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י ה’ לֶ֧חֶם אֱלֹהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ:
מפסוקים אלו למדנו שהכהנים אסורים להטמא למתים, וכפי שכתב הרמב”ם בפרק ג’ מהלכות אבל הלכה א’ – ג’, איסור זה הוא בין בטומאת מגע בין בטומאת אהל, זה לשון הרמב”ם שם:
“כל כהן שנטמא למת, חוץ מששה מתים המפורשים בתורה או אשתו, בעדים והתראה, הרי זה לוקה שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו. ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא, ואחד המת ואחד שאר הטומאות הפורשות מן המת שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו, וכבר פירשנו בהלכות טומאת מת כל דברים המטמאין מן המת מן התורה או מדבריהם”.
“וכן אם נכנס לאהל טמא שנכנסה לו הטומאה לוקה, אע”פ שעצמה של טומאה בבית אחר” וכו’, עכ”ל.
כן כתב הטור “אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו, מכאן שהכהן מוזהר שלא להיטמא למת וכן לכל הטומאות הפורשות ממנו, ולא לגולל, שהוא האבן שנותנים על הקבר לציון. ולא לדופק, והוא שפעמים סומכים האבן באבנים קטנים ונקראים דופק”.
כן פסק השולחן ערוך יו”ד סימן שס”ט: “הכהן מוזהר שלא ליטמא במת ולא לכל טומאות הפורשות ממנו ולא לגולל ולא לדופק ולא לאבר מן החי (שאין) בו כדי לעלות ארוכה אם היה מחובר”.
כמו כן פסק השולחן ערוך יו”ד סימן שע”א סעיף א’: “אסור לכהן להיכנס תחת אהל שהמת תחתיו אפילו הוא גדול הרבה, ואפילו לבית אחר או לעליה אחרת הפתוחים לאותו בית בנקב שיש בו טפח על טפח ובית לאותו בית עד עולם” ע”כ.
איסור טומאה לכוהנים בזמן הזה שכולנו טמאי מתים
בזמן הזה שכולנו בחזקת טמאי מתים, היות ואין לנו אפר פרה אדומה להיטהר, נחלקו הראשונים האם עדיין יש איסור לכהנים להיטמא למתים, דעת הראב”ד שבזמן הזה אין איסור לכהן להיטמא למת, שהרי הוא טמא ועומד. אולם דעת הרמב”ם ורוב הראשונים שלא כדבריו, אלא גם לכהן טמא מת אסור להיטמא למתים, מהתורה.
ועיין בחידושי רעק”א שביאר שהמחלוקת ביניהם קיצונית היא עד מאוד, שאילו לדעת הראב”ד אין אפילו איסור דרבנן, אולם לדעת הרמב”ם ורוב הראשונים האיסור הוא מהתורה.
לעניין הלכה פסק ערוך השולחן ורוב הפוסקים כדעת הרמב”ם שאף בזמן הזה אסור לכהן להיטמא למתים, למרות שהוא כבר טמא מת.
איסור לימודי רפואה לכהן כאשר יש צורך להתלמד על המתים
לאור האמור, כתבו הפוסקים שאין להתיר לכוהנים ללמוד רפואה, ככל שבלימודי הרפואה יש צורך לנתח מתים או ליגוע במתים, או אפילו רק להיות באהל אחד עם המתים. זאת למרות שעל ידי הלימודים הללו יוכל הכהן להציל בעתיד נפשות מישראל, מכל מקום כעת בעת הלימוד אין לו היתר להטמא למת, כי כרגע אין המצב נחשב לפיקוח נפש.
כפי שכתב בשו”ת נודע ביהודה תניינא סימן ר”י, שאין היתר לנוול את המת לצורך לימודי רפואה, כי בעת לימודי הרפואה אין המצב נחשב לפיקוח נפש. לפיכך אין היתר ללמוד על גופות המת, אלא”כ ניתנה לכך רשות על ידי המת בחייו או כיוצ”ב.
אכן בנידון השאלה, ככל שאין צורך במהלך האימונים להתאמן ולהתלמד על מתים, אין סיבה למנוע מכהן לימודים אלו.
למרות שהחובש עלול להגיע לזירות בהם יש צורך לטפל בנפגעים, ויש שם גם מתים. אין בכך חשש הלכתי, הואיל ולצורך פיקוח נפש מותר להיטמא למתים.
ועיין בשו”ת חתם סופר חלק יו”ד סימן של”ח שכתב שכל מקום שיש אפילו רק ספק ספיקא של פיקוח נפש, מותר לכהן להיכנס במטרה להציל.
האם מותר לכהן להתנדב כאשר יש אחרים במקומו שיכולים להתנדב
למרות האמור עלינו להתבונן האם במקום שיש אחרים שיכולים להתנדב במקום הכהן, מותר לכהן להתנדב, או שמא במקום כזה נאמר שאין היתר לכהן להכניס את עצמו לעניין הצלה, כי אם הוא לא יכנס אחרים יכנסו במקומו.
בעניין זה ראיתי בשו”ת שבט הלוי חלק ג’ סימן קס”ד, שהביא למחלוקת הפוסקים בעניין, דעת החתם סופר הנ”ל יו”ד סימן של”ח, שבמידה ויש אנשים אחרים שיכולים להציל, אין לכהן להיכנס לכך, אולם דעת הנחלת צבי להתיר גם בכה”ג.
זה לשון שו”ת שבט הלוי שם:
איברא היכא דנמצאים רופאים אחרים אינם כהנים דעת מרן הח”ס שם להחמיר והעיקר דפקוח נפש רק נדחה ולא הותרה יע”ש, ובס’ נחלת צבי להגאון פת”ש ביו”ד שם פשיטא לי’ להיפך דגם ביש רופא אחר מותר לכהן רופא להתעסק וחילי’ דילי’ מיו”ד סי’ רכ”א ס”ד גבי מודר הנאה מחבירו דמותר לרפאותו דמצוה קעביד ואיתא שם בשם ירושלמי דנדרים פ”ד ה”ב דגם באיכא רופא אחר מותר דלאו מכל אדם זוכה אדם להתרפאות, והרגיש הנ”צ מיו”ד סי’ קצ”ה סי”ז דביש שם רופא אחר אסור לבעל לטפל באשתו וכ’ ששם בספרו תי’ את זה, וסיים דהכא יש להקל מכ”מ מאחר שאין איסור ברור אתו”ד, ובשו”ע שלפנינו לא נמצא ס’ נ”צ בסי’ קצ”ה ובפת”ש תמה על הח”ס איך לא הרגיש בהאי דיו”ד סי’ רכ”א בשם הירושלמי להתיר גם באיכא רופא אחר א”כ הכא ג”כ אפשר להתיר גם ביש רופא אחר יע”ש.
לעניין הלכה הסיק בשו”ת שבט הלוי להחמיר כדברי החתם סופר, למעט מקרים שיתכן שהכהן מומחה יותר, זה לשונו במסקנת תשובתו שם לעניין כהן המעוניין להתנדב לחברת הצלה מסויימת:
וא”כ בנידון דידן, א’, לעניין שיתחבר לאותה חבורת הצלה מחשש שמא יבא במשך הזמן לאיסור טומאת כהנים, אין שום איסור כמש”כ מרן הח”ס שם דמותר לכהן ללמוד מלאכת הרפואה אף שבזמן מן הזמנים יבא עי”כ לידי דחיית קדושת כהונתו.
ב’, באם יש מצילים אחרים עלינו להחמיר כח”ס הנ”ל ובפרט לענין נתינת אוקסיגען שקרוב לשמוע דלא שייך כלל גדר לא מכל אדם זוכה שהוא מלאכת הצלה ואינו חכמה.
ג’, וכ”ז אם בקיאים כמו הכהן, אבל אם יש אפילו ספק שהכהן בקי קצת יותר והוא אומן יד במלאכת הצלה יותר משאר חביריו פשיטא ופשיטא דיכול ליכנס להחולה מסוכן ומצוה נמי איכא.
לפיכך לעניין הלכה ככל שיש צורך במתנדבים נוספים לתפקיד חובש קרבי, ואין די מתנדבים למלאות תפקיד זה, מצווה על הכהן להתנדב לתפקיד, כמו כן ככל שהכהן חושב שהוא בקי יותר מאחרים ויוכל להועיל ולהציל יותר נפגעים מאשר אנשים אחרים, מצווה עליו להתנדב לתפקיד זה. אמנם במידה ויש אחרים שיתנדבו במקומו ויפעלו להציל חולים לא פחות טוב ממנו, יש בדבר מחלוקת בפוסקים וראוי להחמיר.
אכן בכל מקרה, כהן שמעוניין להתנדב לארגון כזה, עליו ללמוד את הלכות איסור הטומאה לכהנים, על מנת לשמור את עצמו שברגע שאין מצב של פיקוח נפש, עליו להיזהר ולהשמר שלא ליגוע במת, ואף לא לשהות בבית אחד עם המת משום טומאת אהל, ולכן גם בכניסתו לבית החולים עליו לשים את ליבו אם יש אזהרת כהנים שלא להיכנס לבית החולים.
