ילדה עם בעיית קשב וריכוז שלא מוכנה לקחת תרופה, מה לעשות כדי לשכנע?

לילד שמסרב לקחת ריטלין או כל תרופה אחרת להפרעת קשב וריכוז, יש כאלו שיציעו לכם טיפולים מגבילים, אבל האמת היא ששום דבר לא באמת מחליף את הטיפול התרופתי (אפשר כ”תוספת”, אבל לא כעיקר), ולפעמים הענין הוא קריטי, אז, בס”ד, נראה להציע כדלהלן בעהי”ת:

דבר ראשון צריכים לנסות לאתר את הסיבה להתנגדותו, כדי שנוכל לעזור לו בתחום הקושי. הסיבות הנפוצות (והפתרונות האפשריים עד היכן שידינו מגעת) הם:

• הוא מרגיש ירוד בכך שלוקח את התרופה, מרגיש כאילו הוא בעל מום או חולה נפש או משהו דומה. אם זו הסיבה, אז האפשרות שלנו כהורים להשפיע, היא ע”י שאנחנו בעצמנו נהיה שלמים עם הנושא שהוא צריך ריטלין, צריכים להפנים שזה לא מום ולא חיסרון, זה בדיוק כמו אדם שצריך משקפיים, הגוף צריך תיקון קל וצריכים לתת לגוף את התיקון הנצרך לו.
• חשש חברתי, הוא חושש שהחברים יגלו שהוא לוקח את התרופה. במקרים אלו צריכים לפרוס לפניו את הפתרונות כיצד לבטח את עצמו שאף אחד בעולם לא יידע מזה (אבל בלי להיות שותף עמו בהרגשה שאם יגלו זה “בושות”, זה לא בושות כמו שמשקפיים אינם בושות, אבל אנחנו מתחשבים בהרגשותיו ולכן אנחנו עושים פעולות שיגרמו למנוע כל אפשרות שאחרים ידעו מזה).
• הוא כבר לקח את הכדור והכדור עושה לו (במובן הפיזיולוגי) תחושות לא נעימות, כגון תופעות לוואי שונות או פשוט הרגשה לא נעימה – במקרים אלו אפשר לפנות לרופא המטפל ולבקש תרופא מסוג אחר, לדוגמא אם לוקח ריטלין סטנדרטי (Ritalin) יכול לנסות Attent שכעת כבר נכנס לסל הבריאות ואינו עולה יקר כל כך. ואם גם זה כבר ניסה, יכול לנסות תרופות אחרות כגון Focalin, או תרופא יותר מתקדמת שיש בה הרבה פחות תופעות לוואי Vyvanse. ויש גם תרופא מצויינת אבל היא מצריכה סבלנות (כי המצב יוכל אפי’ להחמיר בשבוע הראשון לטיפול) ויציבות (כי בניגוד לשאר התרופות לקשב וריכוז, תרופא זו צריכים לקחת כל יום בלי להפסיד), וקוראים לה Atomic. לכל זה הרופא המטפל יכול לעזור לכם עד שתמצאו את התרופה שמתאימה לגוף שלו (וכמובן הרבה תלוי בגיל, כי בגיל הרך אין יותר מדאי אפשרויות בתחום הזה).

לאחר שעשינו את מיטב יכולתנו למגר את שורש ההתנגדות, יש להפעיל “משמעת”. כהקדמה למשמעת, צריך שלהורה עצמו יהיה ברור שזה הטוב ביותר לבן שלו, ושאין שום דבר יותר טוב מזה, כי אם ההורה בעצמו אינו שלם עם נושא לקיחת התרופה, יותר יותר קשה לגרום לו לילד לשמוע לנו. אז אחרי שאנחנו שלמים עם ההחלטה, יש לעמיד מול הילד “קיר”, כלומר להודיע לו שהוא חייב לקחת את הכדור מתוך תחושה פנימית ש”אין על מה לדבר”, אין צד אחר, לא יתכן שום צד אחר. אבל לא ממקום של “עימות” מול הילד, חלילה, אלא ממקום של “סמכות”, כלומר הילד ישמע בקולי לא מפני שאני יותר חזק ממנו ולא מפני שאני לוחץ עליו אלא מפני שאני ההורה (גם אין טעם להכנס לדיון והסברים, לא צריכים “לשכנע” אותו, ילד אמור לשמוע להורה כי הוא ההורה והוא המבין). על ההורה להפנים שלושה דברים: א. ברור לי שהילד מסוגל לשמוע בקולי. ב. ברור לי שהילד רוצה לשמוע בקולי, כי זה טבעו של ילד שרוצה לשמוע להורים ולרצות אותם. ג. ברור לי שיש לי את המסכמות להחליט מה טוב בשבילו ומה עליו לעשות.

בעיקרון משמעת מתוך סמכות כנ”ל אמורה לעבוד ב100%, אבל במידה ובכל זאת לא הצלחתם להפעיל את הסמכות כראוי, אז אפשר, בלית ברירה, להפעיל את הסמכות של מקום הלימודים, ולסכם עם המנהל או המלמד שיחליט שלא מוכן שהילד יבוא לכיתה בלי ריטילין, כך שהילד ידע שאין שום אפשרות אחרת.

ואם מאיזה סיבה אינכם מוכנים להפעיל את מקום הלימודים, אז, כיון שלקיחת הריטלין הוא ענין קריטי כאשר יש צורך אמיתי לתרופה, אפשר גם להשתמש בשיטה שהיא פחות חינוכית אבל ההכרח לא יגונה: לעשות לילד מבצע עם קבלת פרס שהילד חפץ מאוד. הבעיה היא שלפעמים לאחר שקיבל את הפרס הוא גם מפסיק לקחת את התרופה, אבל ברוב הפעמים כיון שכבר התרגל במשך תקופה לקחת את הכדור, “נעשה לו כהיתר” ופחות מתנגד ללקיחתו.

וכמובן לא לשכוח: להתפלל ולהתפלל!! אחרי הכל, העיקר הוא תפילה.

בהצלחה!!