מקורות ונימוקים:
צדקה היא נדר ואין לשנותה
בגמרא בראש השנה דף ו’. איתא, תנו רבנן “מוצא שפתיך”, זו מצות עשה. “תשמר”, זו מצות לא תעשה. “ועשית”, אזהרה לבית דין שיעשוך. “כאשר נדרת”, זה נדר. “לה’ אלהיך”, אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים. “נדבה”, כמשמעו. “אשר דברת”, אלו קדשי בדק הבית. “בפיך”, זו צדקה.
מדברי הגמרא הללו למדו הראשונים כי המתחייב ליתן צדקה איננו יכול לחזור בו, וחייב לקיים את דברו כדין אדם הנודר נדר.
כן פסק השולחן ערוך יו”ד סימן רנ”ח סעיף ו’, בזה”ל: הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו אלא אם כן נשאל לחכם והתיר לו ואם הגיע ליד הגבאי אינו יכול להישאל עליו, ע”כ.
אף לשנות צדקה מעני לעני אסור, היכן שהתורם התחייב לתרום לעני מסויים, כפי שמוכח מדברי הש”ך חו”מ סימן פ”ז ס”ק נ”א, ועיין בגיליון מהרש”א יו”ד ריש סימן רנ”ט.
התורם צדקה למטרה מסוימת ועתה אין בה צורך
אמנם נחלקו הפוסקים בנידון אדם שהתחייב לתרום צדקה למטרה מסוימת, ולבסוף נוצר מצב ששוב אין צורך בתרומתו, האם חייב לקיים את נדרו גם כאשר כבר אין צורך בכך.
בפתחי תשובה יו”ד סימן רנ”ח ס”ק ז’ הביא לדברי תשובת פני אריה סימן מ”א שנשאל על אדם שנדר ליתן מתנה לעני ואח”כ נתעשר העני קודם שבא המתנה לידו, האם יכול התורם לחזור בו. והשיב דאם שלח המעות ביד אחד שיתן להעני והוא זכה בו רגע אחד לשם המקבל בעודו עני שוב א”י לחזור בו בשום אופן. אבל אם עדיין לא שלח המעות, יכול התורם להישאל על נדרו ע”י חרטה גמורה בעיקר הנדר. אבל על ידי פתח שיאמר אילו ידעתו שיתעשר לא הייתי נודר אין מתירין לו דהוי נולד. אך אם הנודר לא ישאל על נדרו צריך ליתן כל מה שנדר ליד פלוני המקבל ואפילו לאחרו אינו רשאי אמנם המקבל לא יהנה באותה מתנה שי”ל שזה בכלל מי שא”צ ליטול ונוטל אלא יתנהו לעני אחר אמנם יכול ליתנה לאיזה עני שירצה או לאחד מקרוביו העניים ע”ש.
מדבריו מבואר שאף כאשר התחייב אדם לתרום למטרה מסוימת וכעת אין צורך במטרה זאת, כגון שהעני התעשר. חייב הנודר לקיים את נדרו, אלא אם כן ישאל התורם על נדרו ע”י חרטה דמעיקרא.
אולם החתם סופר בתשובה חלק ב’ יו”ד סימן רל”ז, כתב לדון בשאלה כיוצ”ב בנידון תורמים שהתחייבו לזון ולפרנס אלמנה ויתומים במשך שלש שנים, ועשו כך במשך שנתיים, ואז נישאת האלמנה לאיש אמיד, והיתומים שוב לא הוצרכו לצדקה כלל.
על שאלה זו השיב החתם סופר שאם עדיין לא נתנו התורמים את הכסף אלא רק נדרו ליתן, כיון שהעשירו האלמנה והיתומים, שוב אין התורמים צריכים להמשיך את תרומתם, ואף התרת נדרים אינם צריכים, כיון שישנה אומדנא ברורה שעל דעת מצב כזה לא נדרו, עיין בדבריו שהאריך.
כן הוא בהדיא גם בדברי ערוך השולחן יורה דעה סימן רנ”ח סעיף כ”א שכתב בזה”ל: מי שנדר לתת לעני הספקה בכל שבוע כך וכך או לאלמנה או ליתומים ואח”כ נתעשרו או עניין אחר שא”צ עוד להספקה. הדבר פשוט שהנותנים א”צ להתיר נדרם, דאזלינן בתר אומדנא שכוונת הנותנים לא היה אלא כל זמן שיצטרכו, ואין לך אומדנא גדולה מזה. לפיכך מי שנדר ליתן לעני וקודם שמסר לידו או זיכה לו ע”י אחר נודע לו שאין צריך עוד, ולא מיבעיא שאם גם בשעת נדרו לא היה צריך דהוה נדר בטעות אלא אפילו אם אח”כ נתחדש שאינם צריכים, אין צריך התרה דאזלינן בתר אומדנא והוי כאלו פירש על מנת שיצטרך. ויש מי שחולק בזה ומצריך התרה, ולא נהירא לי.
ועיין עוד בנידון כעין זה בדבריו המאירים של הגאון הגדול הרב שמואל אליעזר שטרן שליט”א במאמר שכותרתו מותר צדקה, פורסם בכתב העת שערי הוראה ג’ תשס”ד עמוד קמ”ד.
לפיכך בנידון השאלה שלפנינו הדבר פשוט שאין צורך שיעמוד התורם בנדרו ויתרום דווקא סט אור החיים לכולל שהתחייב, כיון שבכולל זה שוב אין צורך בסט אור החיים על התורה.
אמנם עדיין יש צורך לאמוד את דעת התורם, האם דעתו הייתה להתחייב לתרום לכולל זה ספרים, אלא שסט אור החיים היה מתאים לו והיה מתאים לכולל. שבמקרה כזה נותר עליו החיוב לתרום לכולל זה את שווי הסכום שהתכוון לתרום, ורק ישנה מסט אור החיים לספרים אחרים.
או שעיקר דעתו של התורם הייתה לתרום אור החיים דווקא, ולאו דווקא לכולל זה. שבמקרה כזה, כאשר כולל זה איננו צריך אור החיים, יוכל התורם לשנות את ייעוד התרומה, ולתרום את האור החיים לכולל אחר.
ואכן במקרה בו אומדים אנו דעתו שהייתה כוונתו להתחייב לתרום דווקא סט אור החיים ודווקא לכולל זה. במצב שאין בכך צורך, יהיה פטור מהתחייבותו לתרום בכלל, כי על דעת כן לא נדר.
