מקורות ונימוקים:
‘דינא דמלכותא דינא’ – הטעם והגדר
בגמרא בנדרים דף כ”ח. איתא, “אמר שמואל דינא דמלכותא דינא”. דברי שמואל הללו מוסכמים לכל הדעות, ונפסקו להלכה בשולחן ערוך חו”מ סימן שס”ט ובעוד מקומות.
שתי שיטות ראשונים עיקריות ישנם בביאור טעם וגדר דין זה ‘דינא דמלכותא דינא’:
שיטת הרשב”ם הרמב”ם ודעימייהו – קבלה מרצון של דיני המלכות
הרשב”ם בב”ב נ”ד: ד”ה אמר שמואל מבאר בהסבר המושג דינא דמלכותא דינא בזה”ל:
“כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו”.
כן הם גם דברי תרומת הדשן בסימן שמ”א:
“דינא הוא – שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, הלכך דין גמור הוא”.
כן היא גם משמעות דברי הרמב”ם שכתב בהלכות גזלה ואבדה פרק ה’ הלכה י”ח בזה”ל:
במה דברים אמורים במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים, אבל אם אין מטבעו יוצא הרי הוא כגזלן בעל זרוע וכמו חבורת ליסטים מזויינין שאין דיניהן דין וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר.[1]
שיטת הר”ן והרא”ש – הארץ שייכת למלך ומשום כך חובה לקיים את חוקיו
שיטת הרבה מהראשונים וביניהם הר”ן בסוגיא דנדרים כ”ח. הרא”ש המרדכי ועוד, שטעם הדבר ש”דינא דמלכותא דינא” הוא מפני שהארץ היא של המלך ויכול לגרש את מי שאינו מציית לחוקיו, והמלך מסכים לשכון בקרקע שלו רק למשלמי המיסים למלך, לפיכך אין זה שייך בארץ ישראל.
זה לשון הר”ן שם נדרים כ”ח:
דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמרינן דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצוותי אגרש אתכם מן הארץ, אבל במלכי ישראל לא לפי שא”י כל ישראל שותפין בה.
גם הרשב”א הסכים עם הר”ן בכך, כפי שמשמע מדבריו בשו”ת הרשב”א ח”א ס”י תרלז, ובח”ב סימן קל”ד.
הנפק”מ בין ב’ השיטות היא:
- שלדעת הר”ן אין דינא דמלכותא אלא בנוגע למיסים על הקרקע, מפני שהקרקע שלו והוא יכול לגרש, אולם אין דינא דמלכותא בנוגע לתשלומים אחרים. משא”כ לדעת הרמב”ם והרשב”ם שהסברא היא שקיבלו עליהם חוקיו, כן הדין בכל התשלומים אף שאינם נוגעים לקרקע. [נפק”מ זו ציין הרמ”א בהגהתו על השו”ע חו”מ סימן שס”ט ס’ ח’]
- שלדעת הר”ן אין דינא דמלכותא בארץ ישראל שאין הקרקע של המלך. [כפי שכתב הר”ן בעצמו].
דעת הפוסקים למעשה בגדר ‘דינא דמלכותא דינא’
לעניין הלכה במחלוקת ראשונים זו בגדר דינא דמלכותא, פסק השולחן ערוך כדעת הרמב”ם. זה לשון השו”ע חו”מ סימן שס”ט סעיף ב’:
אסור ליהנות בדבר הגזול, ואפילו לאחר יאוש,… אבל מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהם גשר, מותר לעבור עליו, אפילו שצווה המלך לעבדיו לכרות מכל אחד ואחד דבר ידוע, והלכו הם וכרתו הכל מאחד, מותר. וכן אם הרס בתים ועשה דרך או חומה, מותר ליהנות בה, וכן כל כיוצא בזה, שדין המלך דין; והוא שיהא מטבעו יוצא באותם הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתם שהוא אדוניהם והם לו עבדים, שאם לא כן הרי הוא כגזלן בעל זרוע.
עוד שם בסעיף ח’ כתב השו”ע שם בזה”ל:
וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצירו, אינו גזל, ומותר ליהנות בה; והלוקחה מהמלך הרי היא שלו, ואין הבעלים מוציאין אותה מידו. אבל מלך שלקח שדה או חצר של אחד מבני המדינה שלא בדינים שחקק, הרי זה גזלן, והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו. כללו של דבר, כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו, אינו גזל; וכל שיקח מאיש זה בלבד, שלא כדת הידוע לכל, אלא חמס את זה, הרי זה גזל.
אף הרמ”א שהביא לשיטת התוס’ והר”ן החולקים הכריע עיקר כדעת הרמב”ם. זה לשון הרמ”א:
י”א דלא אמרינן דינא דמלכותא דינא אלא במיסים ומכסים התלויים בקרקע, כי המלך גוזר שלא ידורו בארצו כי אם בדרך זה, אבל בשאר דברים, לא. ויש חולקין וסבירא להו דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא, ולכן המלווה על המשכון יכול למכרו אחר שנה, הואיל וכן דינא דמלכותא, וכן הוא עיקר. וכמו שנתבאר לעיל סימן שנ”ו סעיף ז’.
על דיני המלכות לתקנות הציבור אמרינן דדמ”ד בארץ ישראל אף לשיטת הר”ן
חשוב לציין שאף לדעת הר”ן החולק על הרמב”ם והרשב”ם, אין דבריו אמורים אלא בנוגע למיסים ומכס שאין רצון בני המדינה בכך, אולם במנהגים ונימוסים שהם לטובה המדינה, לדברי הכל אף בארץ ישראל אמרינן דינא דמלכותא דינא.
כפי שכתב החת”ס בתשובה חו”מ ס”י מ”ד:
שאף להסוברים שבמלכי ישראל אין אומרים דינא דמלכותא אין הדברים אמורים אלא במיסים ומכס שמטיל על כרחם, שאין אומרים בהם בני המדינה שרצונם בכך, אבל במנהגים ונימוסים שהם לטובת המדינה לדברי הכל אין לחלק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם.
מדבריו ניתן להבין, שכוונתו שגם מיסים ונימוסים שהם לטובת המדינה שאין רצון התושבים בכך, אין לחלק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. והטעם בדברי החת”ס, כי כאשר זה לטובת המדינה הר”ן מסכים שהרי זה נכנס בכלל הגדר של דינא דמלכותא של הרשב”ם והרמב”ם שמקבלים על עצמם את דיניו.
התייחסות לדברים המיוחסים לחזון איש שמותר לגנוב מהמדינה ואין ‘דינא דמלכותא דינא’
אף שמיוחס לחזון איש, שהוא אמר שמותר לקחת כסא מהדואר כי המדינה גונבים כספים וכו’, ובוודאי שמדברים אלו משמע שסבר שאין דינא דמלכותא דינא.
ראשית יש לעיין בשו”ת שבט הלוי חלק ה’ סימן קע”ב שם הכחיש במפורש את המיוחס לחזון איש, לעניין גניבה מהמדינה.
אולם גם לעניין המושג ‘דינא דמלכותא דינא’, נראה ברור לחלק, דהחזו”א היה בארץ עוד לפני קום המדינה, וכאשר המדינה החילונית קמה, היה זה למורת רוח כידוע, לפיכך וודאי שהמצב דאז היה שלא קיבלו עליהם את חוקי המדינה. אולם כעת שבעים וחמש שנה לאחר קום המדינה, וודאי שהמציאות שלנו בארץ דה-פאקטו קבלת הזכויות מהמדינה ועוד שאר עניינים מוכיחים יותר מאי פעם, את קבלת חוקי המדינה מבחינה מעשית. [2]
וודאי שלא ניתן לומר חוקים מסויימים או מסכימים וחוקים אחרים לא, כי זה בעצמם המושג דינא דמלכותא דינא אליבא דהרשב”ם הרמב”ם ועוד, שאנו מסכימים לציית להוראות הרשות השולטת ומקבלים על עצמנו את סמכות השלטון לענייני הכספים וניהול ענייני הממון במדינה.
סייגים וחריגים בדינא דמלכותא
דינא דמלכותא אינו מחייב ציות לפרשנות השופטים את החוק
כתב הגאון רבי משה שטרנבוך שליט”א בספרו תשובות והנהגות (ח”ג סימן תנ”ה):
“וזהו יסוד גדול בדיני ממונות, דאף באופן שקובעים לנהוג כפי מנהג חוקי המדינה שכך קיבלו, מ”מ אין אומדנא שקיבלו עלייהו פסקים דדייני דידהו כפי דעתם והבנתם, דזה לא קיבלו, ובזה הדרן לדין תורה, ונימא ומשפטים בל ידעום, וגם אם הדיינים פוסקים כפי חוקיהם שנהגו וקיבלו חייבין כה”ג לפי הבנה דידן, ואפילו כשדנים לפי חוקי המדינה מפני שקיבלו, הבית דין הם שיפסקו אם שייך הדבר בנידון דידן ולא השופטים בערכאות”. עכ”ל.
והנה אם הטעם הוא קבלת בני המדינה זה מובן, ואם הטעם הוא שהארץ שלו, יתכן ואין זה מובן בארץ ישראל, אמנם כיון שקיימ”ל כרשב”ם והרמב”ם, ובפרט שאף הר”ן מודה בתקנות לטובת הציבור, דבריו שרירים וקיימים.
נפק”מ לשוטרים שרוצים ליתן קנסות או שופטים וכדו’, שניתן להשתדל להתחמק מהם כפי היכולת, כי לא קיבלנו על עצמנו את דעתם מצד ההלכה.
חוקים שאינם נאכפים
עוד יסוד גדול ניתן לייסד בנוגע למושג דינא דמלכותא, והוא שחוק שאיננו נאכף איננו חוק לעניין דינא דמלכותא, יסוד הדברים מצאתי בספר כסף הקדשים שכתב בחו”מ סימן רס”ב ס”ק ה’ שכתב כי לא כל חוק ותקנה מחייב משום דינא דמלכותא דינא, אלא אך ורק חוק ותקנה שאוכפים, אולם בדברים קטנים שאינם נאכפים על פי החוק אין אומרים בזה דינא דמלכותא דינא.
ואם הסברא היא שהקרקע של המלך ואלו הם הכללים שלו, זה לא כל כך מובן, אולם אם הסברא היא שקיבלו על עצמם, אף אחד לא קיבל על עצמו להיות הצדיק בסדום, ולהיות היחידי שמדווח על דמי חנוכה שהוא מקבל מההורים, או על תשלום על מלגה שהוא קיבל על ‘חבורה’ שמסר בכולל ערב, כי דברים אלו אינם נאכפים ואינם נהוגים גם אם הם כתובים בלשון החוק.
דעת הפוסקים להלכה – בנידון דינא דמלכותא דינא בארץ ישראל
בשו”ת יחווה דעת חלק ה’ סימן ס”ד הכריע מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל, כדבר פשוט כי דינא דמלכותא דינא, לעניין איסור העלמת מס וכדו’.
כן גם דעת הרב אלישיב בפסקי דין רבניים חלק ה’ עמוד 258.
כך היא גם דעת הגרש”ז אוייערבך כפי שהובא בספר מנחת שלמה נדרים כ”ח. עמוד קע”ג.
הוצאת כספים מהמדינה בניגוד לכוונת המחוקק – שונה מהוצאת כספים מאדם פרטי
למרות האמור, בנוגע לדינא דמלכותא דינא, המחייב תשלומי מיסים וציות על פי ההלכה להוראות החוק בדבר תשלומי המיסים שבכללם המע”מ. אציין בזאת כי בניגוד לגזל מול אדם פרטי שישנו איסור הונאה ואיסור גזל, וכאשר יודעים אנו שלא לזאת התכוון המוכר, אסור לרכוש ממנו מוצר גם אם עומדים בכללי המכר.
בנוגע למדינה, הכללים הקובעים את האסור והמותר, איננו כוונת המחוקק אלא הכתוב בחוק. וכאשר עומד אדם בכללי החוק, אף אם מתכנן את עצמו לעמוד בכללי החוק במחשבה תחילה, ככל שעומד הוא בחוק היבש, אין בכך גזל.
לדוגמא אציין את הסיפור הידוע על אותו אדם בזמן קום המדינה שהבריח את המכס דרך היבשה, ובתקופה זו החוקה השוררת בארץ הייתה החוקה הבריטית. וכאשר הובא לבית המשפט, טען עורך דינו שהלקוח שלו לא עבר על החוק, הואיל ובריטניה היא אי, ובחוקה הבריטית מופיע איסור הברחת הגבולות, רק דרך האויר או הים, ולא מופיע איסור הברחת הגבול דרך היבשה, ואכן בית המשפט זיכה אותו.
דוגמא זו ממחישה את האמור, כי בנוגע לחוקי המדינה, הצורך הוא לעמוד בחוק היבש, ולא בכוונת המחוקק. תפיסה זו נוהגת גם בכל הנוגע להטבה בתשלומי המע”מ באילת, לפיכך ככל שעל פי החוק היבש עומד האדם בתנאי הזכאות לקבלת ההטבה לרכוש ללא תשלום מע”מ, איננו צריך לפעול לפי כוונת המחוקק, אלא לפי הכתוב בחוק היבש. לפיכך מותר לקרוב משפחתו לרכוש את המוצר בו הוא מעוניין, ולאחר מכן למכור לו אותו בסכום אותו הוא שילם בחנות.
הואיל ואין איסור גניבת דעת מהמדינה, בשונה מאדם פרטי, משום שהמדינה מתירה לקחת כסף ואוסרת לקחת כסף אך ורק באמצעות החוק היבש, ואיננה אדם אשר שייך לומר לגביו על דעת כן הסכים או על דעת כן לא הסכים. בפרט שהמדינה מודעת שהכוח היחיד שיש לה לאסור או להתיר הוא החוק, ובכל זאת משאירה מקום בו ניתן לעמוד בתנאי החוק גם כאשר לא עומדים בכוונת המחוקק. [אין האמור אלא בנוגע לנידון ההלכתי, בכל הנוגע לחוק יש להתייעץ עם המבינים בתחום].
