בס”ד
מקורות ונימוקים:
כתב המג”א (סימן תקמח סק”ח) נראה לי, שאם אי אפשר לקבור המת מחמת איזה אונס, או מפני איד העכו”ם, לא חלה עליו אנינות דדמי למי שמת בתפיסה. ע”כ. וכ”כ האליה רבה (שם סק”ה). וה”ה בנידון שלפנינו שאחר שפנו לחברה קדישא וטיפלו בכל המסמכים והניירת של הקבורה אע”פ שלא נמסר בפועל לכתפים, הואיל ועשו כל מה שמוטל עליהם וממתינים עד שיגיעו הקרובים הנמצאים במרחק הרי בטל מהם דיני אנינות, וכן כתב הגאון רע”א בתשובות החדשות ח”ד (סימן פה), בענין מדינה שעל פי השלטון שם אסור לקבור את המת עד יום שלישי למיתתו, שזהו דומה למ”ש הרמ”א (יו”ד סי’ שמא סעיף ג’) שהנושאים את המת מעיר לעיר, אם מקום קרוב הוא הוי כאילו מוטל לפניו, אם המקום רחוק הוא, כגון, מהלך שני ימים, מותר עד שיבואו לעיר קבורתו. ומה לי אם האבלים הולכים עם המת בדרך רחוקה, או מה שהוא בעירו ואי אפשר לקוברו. עכ”ד. והעתיקו מרן החזון עובדיה – אבלות ח”א (עמ’ קסה) וסמך עליו למעשה לענין הנוסע בטיסה שאין עליו דיני אנינות. והביא שם בשם פוסקים רבים, שכל אותו יום שהוא אנוס מלקוברו, אונס רחמנא פטריה, ואין עליו חיוב לטפל בצרכי המת. רק ביום שהוא ראוי לקוברו. וכ”כ בגשר החיים (עמוד קסג) שכל שאין אפשרות להשתדל ולעשות דבר מצרכי המת, לא חל עליו דיני אנינות.
ובפרט שלדעת הרבה פוסקים לאחר שסיכם עם החברא קדישא, הרי זה כנמסר לכתפים שבטלו ממנו כל דיני האנינות.
וע”כ למעשה בנידון דידן יש לטפל בכל צרכי הקבורה, והתפשרות עם החברא קדישא בכל הנוגע לקבורה ולצורכי הלוויה, ובמשך זמן זה יש עליו דיני אנינות, ולאחר שסיים להתפשר עמהם וגמר להתעסק בכל צרכי הנפטר ובאישורים הנצרכים לכך, בטל ממנו דיני אנינות, וגם דיני אבלות אין עליו. אלא דמשום כבוד הנפטר ימנע מרחיצה ואכילת בשר ויין.וע”ע בספר חיים וחסד (פרק אות יא) לענין ארוחה בשרית לבאים במטוס שיש להימנע אע”פ שאין להם אפשרות להתעסק בפועל בנפטר.
וביום הקבורה חוזרים עליו כל דיני האנינות אפילו בשעות הבוקר המוקדמות כיון שיום זה הוא יום הראוי לקבורה, וכ”כ בשו”ת טוב טעם ודעת (תליתאה ח”ב סי’ רא), וע”ע בתפארת ישראל (פרק מי שמתו אות ב’).
