מי שגר בחו”ל, האם עליו להעדיף לתת צדקה להחזקת אברכים הגרים בעירו, או לאברכים הגרים בארץ ישראל?

גם תורמים המתגוררים בחו”ל, עליהם להעדיף החזקת אברכים בארץ ישראל, על פני החזקת אברכים בחוץ לארץ. כפי שיבואר להלן במקורות.
אבל כמובן שיש להשתדל לא להזניח גם את האברכים בחו”ל, “תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידיך” (קהלת ז’ י”ח).
ועכ”פ בוודאי שאין להימנע מלתרום לאברכי ארץ ישראל בטענת “עניי עירך קודמים”, שזו טעות גמורה מהסיבות שיתבארו במקורות להלן. וכבר מזמן התנאים היו גדולי ישראל (כגון רבי עקיבא ועוד) נוסעים מארץ ישראל לחו”ל כדי לאסוף כספים עבור עניי ארץ ישראל (למרות שגם באותם המקומות בחו”ל היו עניים תושבי המקום).
וכל שכן לגבי אברכים כמו בכולל ברכת אברהם בירושלים עיה”ק, שהם תלמידי חכמים מופלגים ביותר, שעפ”י דין יש לתת עדיפות להחזקתם על פני החזקת אברכים פחות מופלגים ממקומות אחרים.
מקורות:

בעיקר הנידון האם אמרינן (בדיני צדקה ומעשר כספים) “עניי עירך קודמין” כלפי עניי ארץ ישראל, הנה אמנם מפורסמים בשער בת רבים דברי הב”ח יו”ד סי’ רנ”א ד”ה ועניי והש”ך שם סק”ו (ואחריהם שרים רבים ונכבדים דסמכו עלייהו) שהעלו דעניי עירך עדיפי מעניי ארץ ישראל [שהבינו דמה שדורשים חז”ל בספרי פרשת ראה פיסקא קט”ז “בארצך – יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ” מיירי באופן שאותם “יושבי חוצה לארץ” הם בני עיר אחרת ולא בני עירו], מ”מ יש לדעת דבספר לקט יושר (לתלמיד התרומת הדשן ז”ל) ח”ב עמ’ מ”ח הביא תשובה מרבינו יהודה מינץ, שמסיק (עפ”י ביאור דברי הספרי הנ”ל) דעניי ארץ ישראל קודמין לעניי עירך שבחו”ל, והתבטא ד”לית דין צריך בושש”, והיות וספר לקט יושר עדיין נכלל בין הראשונים כמלאכים, הכי נקטינן, ואילו היו הב”ח והש”ך רואים את דבריו הוו הדרי ביה, כפי היסוד המוסד שכתב מור”ם בחו”מ סי’ כה’ סע’ ב’, דהיכא דדברי הראשונים לא היו גלויים לעיני האחרונים, אמרינן דאילו היו רואים היו חוזרים בהם. וראה בשו”ת מוהרימ”ט ח”ב חאה”ע סי’ ח”י (ד”ה ומה שהבהילנו), דאחרון שכתב דין מבלי שיהיה גלוי לפניו מה שנכתב בראשונים (ואפי’ שבראשונים גופא איכא פלוגתא), אפי’ שהוא מקדמוני האחרונים (מיירי שם במהריב”ל ז”ל) אין לחוש לדבריו כלל. ומודעת זאת בכל האר”ש מה שכתב מוהרש”א אלפאנדארי זלה”ה בשו”ת הסבא קדישא ח”א חאה”ע סי’ ז”ך ד”ה ובהגלות, וז”ל: “ובהגלות לנו דברי הראשונים, הדבר ברור דדברי רבני האחרונים וכו’ לא יעמדו מנגד, ואפילו בסוג ספק אינו נכנס.” עכ”ל (וע”ע לו בח”ג חאה”ע סי’ כג’ ד”ה וי”ל), והו”ד בשו”ת יביע אומר ח”י חיו”ד סי’ מג’ אות ד’. ומוהרמ”ז ז”ל בספר ויען משה דף ל”ב ע”ב כתב דדעת הראשונים אפילו שהיא יחידאה, אפילו באלף סברות מהאחרונים אינה בטלה, והו”ד בשו”ת שמחת כהן הנדמ”ח חחו”מ סי’ לא’. והדברים ידועים בכל ספרי דבי רב רבים ועצומים, ולא עת האס”ף בזה.

זאת ועוד אחרת, דהנה מרן החיד”א בשו”ת יוסף אומץ סי’ י”ט, ובספרו פני דוד פרשת ראה אות ט”ו, ובראש דוד פרשת ויצא, הביא כמה וכמה טעמי תריצי לומר דיש להקדים עניי ארץ ישראל על פני עניי עירך, ועיקר חיליה דכאשר עניי ארץ ישראל לא יכולים להתגורר בארעא דישראל לולי תרומות בני חו”ל, אזי משקל מצות ישוב א”י גובר על מעלת קדימת בני עירו, והבהיר שם בפני דוד דאף הב”ח והש”ך יודו לזה, דלא כתבו דעניי עירך קודמין אלא בגוונא שאין הכרח בתרומת בני חו”ל לעיקר המצאותם של אותם עניים על אדמת ארץ הקודש, עיי”ש באורך [ואף בימינו אנו, עינינו הרואות דברים ברורים וניכרים שלולי תרומות בני חו”ל, לא היתה כל אפשרות לתלמידי חכמים לחיות בארץ ישראל באופן שתהיה תורתם אומנותם, והיו מוכרחים לבחור אחת משנים, או להימנע מללמוד יומם ולילה ח”ו, או לעבור לחו”ל כדי להיכלל עם “בני עירם” של הנדיבים].

והביא שם ביוסף אומץ דכן מנהגם של ישראל מקדמת דנא, דכבר בימי מהר”י קולון (בשו”ת מהרי”ק שורש ה’) מצינו שהיו שליחי ארץ ישראל מקבצים מלא קובצ”ו בארצות הגולה, ואפי’ בגוונא דעי”ז נחסר מעניי עירם של המתנדבים בעם. ובין השיטין כתב שם מהרי”ק וז”ל: “דמדהניחו [הנדיבים את] עניי עירם וענייהם משום עניי ירושלים, גילו דעתם שרוצים לזכות בהעמדת העניים שם כדי שיהיו להם בזכות העמידה שם, כי רב הוא כי שם צוה ה’ את הברכה לברך בשמו ולשרתו.” עכ”ל, והבין הגחיד”א דאין בזה רק הבהרת דעת המתנדבים, אלא בזה טעמא טעים מדוע על פי דין מותר להניח עניי עירו וענייהם על מנת להחזיק ביד עניי עיר הקודש, והיינו יען כי בזה תהיה מנת חלקם של המתנדבים בישיבת א”י ובתפלות, ותורת א”י המלאה לה אמי”ר מעלנא אית לה שער השמים מכון שבתו, עיי”ש. [כלומר דס”ל למהרי”ק דדין קדימה דבני עירו נאמר עד כמה שאין התורם זוכה למעלות נוספות בכך שתורם לאלו שאינם בני עירו, וא”כ לגבי עניי ארץ ישראל שהתורם נעשה שותף במעלת קדושת התורה והתפילה שבארץ הקודש, בדיל מיניה דין הקדימה דעניי עירו].

ובענין זה שמנהג קדמונים הוא זה שמשולחי ארעא דישראל מתני לה אסיפ”ה דממונא בארץ לא להם (כלומר אע”פ שמן הסתם ע”י השליחות נגרם כי חסורי מחסרא קצת מעניי תושבי המקום אשר באו שמה, כי עפ”י רוב אין הקומץ משביע את הארי, ומעולם לא שמענו על עיר שכל ענייה קיבלו כל צרכיהם עד תום, “כי לא יחדל וגו’”) – בקושטא כבר מצינו מקורות רבים בדברי חז”ל, ובעיקר בירושלמי, שכך היה כבר בימיהם ז”ל שמשולחי ארץ ישראל היו עורכים מגבית בחו”ל, וכגון בירושלמי חגיגה פ”א ה”ח ונדרים סוף פ”י, שרבי חייא בר אבא יצא לשליחות לארעא בתרייתא (חוץ לארץ), ולקח עמו מכתב המלצה מרבי יהודה הנשיא שכתב: “הרי שילחנו אליכם אדם גדול, שלוחינו וכיוצא בנו”. ע”כ[1]. וכיו”ב בירושלמי מועד קטן פ”ג ה”א לגבי שמעון בר בא עיי”ש. ובירושלמי הוריות פ”ג ה”ד: “מעשה בי רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבה שעלו לחולת אנטוכיא על עסק מגבת חכמים” (פירש בפני משה שם: “מגבת חכמים – לצורך גבייה בשביל פרנסת החכמים” עכ”ל). וע”ע שם. ובירושלמי גיטין פ”א ה”ד: “רבי דוסתאי בי רבי ינאי ור’ יוסי בן כיפר נחתון [לבבל] מיגבי לחבריה תמן.” ע”כ. ובדברים רבה פרשת ראה פרשה ד’: “מעשה בריש לקיש שהלך [מארץ ישראל] לבצרה וכו’ עשה שם ריש לקיש פסקה [פי’ מגבית] וכו’.” עכ”ל. ויתכן דלזה נתכוונו ג”כ בבבלי ביצה דף כ”ה ע”ב בתואר “שליח ציון”, דשם נאמר: “אמר לו רב נחמן לחמא בר אדא שליח ציון, כי סלקת להתם [פי’ כשתחזור מבבל לארץ ישראל], אקיף וזיל אסולמא דצור, וזיל לגבי דרבי יעקב בר אידי וכו’.” ע”כ [איברא דרש”י שם פירש ששליח ציון היינו שהיה רגיל לעלות לירושלים, וכעי”ז בערוך ערך “שלציון”, ובאור זרוע הל’ יו”ט סי’ שנ”ד].

וכן בספר גנזי הגאונים בבא בתרא דף ס’ ע”ב נדפס מכתב מרבי אליהו גאון ז”ל (ב”ר שלמה הכהן), שבו שלח אמרתו אר”ש לחלות את פני קהילות היהודים בארצות הרחוקות, לתרום בעין יפה ורוח נדיבה לשליח רבי יונה הזקן ב”ר יהודה הספרדי, לטובת עניי ולומדי ירושלים. ועל זה הדרך מצינו מכתבים רבים, ובפרט מרבי שלמה ב”ר יהודה גאון ראש ישיבת ירושלים, לבקשת עזרה עבור תושבי עיה”ק, מאת קהל הנדחים בארץ מצרים, באמצעות שליחים שונים כגון רבי יוסף החזן ב”ר יפת המלמד, ונדפס”ו באו לך בספר גנזי הגאונים בבא בתרא על דף ט’ ע”א. וכהנה רבות.

וכן מצינו בתקופת הראשונים כמלאכים ז”ל, שרבינו יחיאל מפריש ז”ל (מבעלי התוס’ שעלה ארצה עם תלמידיו), שדר לשדריה אשר יקרא שמו “רבי יעקב שליח נאמן”, שיעבור “בכל הגלויות” להביא תרומות להחזקת ישיבתו שבעכו (הנקראת בית המדרש דפרישי – על שם המקום שבאו משם), וכפי שמפורש באיגרת שנדפסה בקובץ גנוזות מזרח ומערב כרך ג’ חוברת ז’ עמ’ ד’ (באיגרת מפרט את קברות הצדיקים שבהם היה רבי יעקב מתפלל עבור התורמים, עיי”ש). וצאינה וראינה גם בשו”ת הריב”ש סי’ תק”ח שכתב: “קודם הפסח, בא הנה יהודי אחד מירושלים, בשטר ארחות.” עכ”ל, ומסתברא ד”שטר ארחות” היינו שטר המלצה לשליחות. וזכר לדבר (אע”פ שאין ראיה לדבר) גם בספר המנהגים של מהרי”ל ז”ל, בהלכות פורים, שכתב: “ואת [המעות של זכר ל]מחצית השקל החזיקו לסייע בו אל העולים לארץ הצבי לשם שמים.” עכ”ל.

ועל אחת כמה וכמה בדורות של האחרונים חביבים ז”ל, יש להרחיב טובא בהוכחות ובעובדות עד כי חדלתי לספור כי אין מספר, ומפני אורך התיב”ה אסתפק במועט להזכיר כי מי גדול לנו ממרן בעל הבית יוסף זלה”ה אשר יחד עם עמיתו מוהר”מ אלשיך זלה”ה הוא ראה והתקין בגזירת התורה שבכל ארצות הגולה כל המתנדבים ממון לצדקה לכבוד רבי מאיר בעל הנס זיע”א, שיהיו משלחים את הכסף לעניי ארץ ישראל (והיינו אע”פ שמן הסתם קיימים עניים גם בחו”ל באתרייהו דהנדיבים, כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, עם כל זאת תיקן הב”י שיש לשלוח את הנדבה לטובת עניי ארץ הקודש[2]). ובמשך הדורות מידי פעם בפעם (כגון סביבות שנות התק”ס, והתר”י, והתר”ל, ועוד) קמו שוב כל גדולי התורה בין מארצות אשכנז בין בארצות המזרח כדי לחזק ולקיים את כל תוקף תקנת הקדמונים הנ”ל, ובפרט כתבו לאסור איסר על גבאי “עניי עירך” לשלוח יד בכספים שנועדו עפ”י המנהג לטובת גבאי ארץ ישראל, ובין החותמים בפסקים אלו נמנים הגאון מהר”ל קאצינלנבויגן זלה”ה רבה של בריסק, ומוהר”ר אשר קובו זלה”ה בעל שו”ת שער אשר, והראש”ל מוהר”ר אברהם אשכנזי זלה”ה, ומהר”ר ישראל המגיד מקוזניץ זלה”ה, והחוזה מלובלין זלה”ה, והרה”ק ה”אוהב ישראל מאפטא” זלה”ה, והגה”ק מוהר”ר לוי יצחק אב”ד דבארדיטשוב זלה”ה מח”ס קדושת לוי, והראש”ל היש”א ברכה זלה”ה, ורבה של ירושלים מוהר”ר מאיר אויערבאך זלה”ה בעל אמרי בינה, והגאון בעל בית יצחק שמעלקיש, ושו”ת כתב סופר, ושו”ת הרי”מ מגור, ומוהר”ר שמואל מסלאנט, ומהרי”ל דיסקין, ומהר”י אסאד, ושו”ת לב חיים פלאג’י, ושו”ת רמ”ץ, ושו”ת לבושי מרדכי תניינא, ושו”ת יש מאין ילוז, ועוד שרים רבים ונכבדים עד מאוד, וכבר נדפס בלבוב בשנת תרב”י קובץ תשובות על זה מרבנים שונים ויקרא שמו “מגני ארץ ישראל” (ע”י המשתדל הג”ר חיים נתן דמביצר ז”ל מקראקא), וכן באיזמיר בשנת תרס”ו הדפיס הגאון מוהר”ח אלחדיף זלה”ה (החכם באשי דעיה”ק טבריה) קובץ הסכמות בענין זה בשם “יצב גבולות”, ותשובות נוספות נדפס”ו באו לך בשדי חמד בקונטרס “פקועות שדה” סי’ א’, ועוד תשובות וכרוזים עלו בקב”ץ בספר רשפי אש מנעשכיז הנדמ”ח בחלק האגרות עמ’ צ”ג ואילך, לכו חזו שם וראיתם את האר”ש מה היא. והבט וראה גם בנוסח תקנה שכתבו גאוני פולין (אשר עליה חתומים הגה”ק מוהר”ר צבי מזידיטשוב זיע”א ועוד) הנדפס בריש ספר חיבת הארץ כהנא (ירושלים תרנ”ז) באות ט”ו.

ופוק חזי נמי יקר סהדותיה דהגאון מוהר”ר אליהו קפסאלי זלה”ה (ראש רבני קנדניא, מח”ס מאה שערים, בן דורו של מרן הב”י) על הנהגת עם ישראל קדושים בני חו”ל (אף העניים והאביונים שבהם) עפ”י הנחיית חכמי וזקני קהילתם, כי יתן איש את כל הון ביתו באהבה (הרבה מעבר לחומש) לשלוחא דרבנן מעיה”ק צפת”ו, והוא בספרו הנקרא סדר אליהו זוטא ח”א פרק קכ”ז, דלאחר שהקדים לתאר את מצבם העגום של יהודי “שפיט” (היא “צפת” בכתיבה לועזית) מפני גוים מפני לסטים, כי שודדה כל הארץ עד אשר לא הותירו להם לחם לאכול ובגד ללבוש, כתב וז”ל: “וישאו בני ישראל אשר בקהלות מצרים את עיניהם ויראו והנה איש מ”שפיט” בא ומדיו קרועים ואדמה על ראשו, והאיש בא להגיד בעיר, ותזעק כל העיר ויאמרו בני ישראל דברו איכה נהיתה הרעה הזאת. כשמוע האנשים ויחר להם מאד ויזעקו אל ה’. וישמע כבוד הרב נסים ביבא [זצ”ל, מחכמי מצרים, חבר בית הדין של מהר”י בירב, והוא אשר חתם עמו בפס”ד שבשו”ת מהר”י בירב סי’ ל”א] את קול הזעקה וכו’. ויקח האיש [רב הקהילה הנ”ל] נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיו עשרה זהב משקלם, ויאמר אל בני ישראל מה ראיתם עשיתי, מהרו עשו כמוני. ויצאו אחריו זקני ישראל וכל הנשיאים בעדה, ויחזיקו את ידו, וידרו נדרים, ויבואו האנשים על הנשים וכל הנדבה לעשות אותה והותר יותר משלשים אלף פרחים. ותושע לה”ר נסים הנ”ל זרעו וצדקתו היא סמכתהו, ויאמר בלבו מי ילביש קהל רב כמוהו ומתי נתפור להם בגדים, ורוח ה’ לבשה אותו, ופשט את מעילו ולבש בגדים אחרים, ויאמר גם הבגד הזה לצדקה, אוצר ה’ יבוא. ויראוהו הרואים ויאמרו גם אנחנו נעשה כן, ויביאו כל אשר נדבה רוחו אותו, הביאו בגד כתונת תשבץ מצנפת ואבנט, העשיר כעושרו והדל כעוניו, כל אחד נתן כמסת נדבת ידו אשר ברכו ה’ אלקיו. ורבים מהעניים שלא היה בכחם לתת בגד צמר או פשתים כתונת או אבנט, פשטו מעליהם וחלצום מעל רגליהם, מה יפו פעמיהם בנעלי”ם. ואחד המרבה ואחד הממעיט וכו’. ואח”כ הלך ה’ נסים הנ”ל סביב מצרים בבית הנשים, ויאמר נשים שאננות, קומנה שמענה קולי, בנות בוטחות האזנה אמרתי, ותנו ממונכם ובגדיכם צדקה לאחינו קהלות שפיט יהודים האומללים, ויעשו הנשים כן כאשר דבר להן, ונשים צדקניות שהיו באותו הדור הרימו צדקה כיד אלקיהם הטובה עליהן, וגם מבגדיהן נתנו, ואפילו כפה שעל ראשיהן הוציאו מעליהן, ותאמרנה שלחו מנות לאין נכון לו. צרור הכסף לקח בידו ה”ר נסים הנ”ל ויבוא אל שפיט ויתן להם צדה על פי ה’, לגדול כגודלו ולקטן כקטנו וכו’. עכ”ל. אשרי עין ראתה כל אלה מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

ובשו”ת שמחה לאי”ש להראש”ל היש”א ברכה זלה”ה חחו”מ סי’ י”ד, בתשובה שחתום עליה גם הגאון מוהר”א פלאג’י זלה”ה, כתבו שהן עם בני ישראל אשר בגולה “קבלו על עצמם והוקבע עליהם בחיוב נדר גדול לתועלת יושבי ארץ ישראל, להיות כל איש קובע בביתו קופה מיוחדת לקיום והעמדת חזקת הישוב בארץ הקודש לאנשי הכולל וכו’.” עכ”ל.

ומודעת זאת דהגחיד”א גופיה רוב ימיו התהלך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר למען הביא פריטי דכספא לעניי ארץ ישראל, כמבואר בספרו מעגל טוב אשר שם כתב לנפשיה את כל אשר קרהו, ועל זה הדרך שימשו כשדרי”ם לטובת עניי ארץ ישראל גדולי מצוקי ארץ, מהם: רבינו בצלאל אשכנזי ז”ל (בעל השיטה מקובצת), והגאון מהרימ”ט, ומוהר”ר יוסף ארזין (תלמיד האריז”ל), והראש”ל מהר”מ גלאנטי (הרב המג”ן),והרב פרי חדש, ומהרי”ט צהלון, והראש”ל רבי אברהם יצחקי (בעל שו”ת זרע אברהם), ומהרי”ט אלגאזי, ומוהר”מ ישראל (בעל שו”ת משאת משה), ונכדו כדכוותיה מאריה דשו”ת קול אליהו ישראל, ומהר”ר גדליה חיון (ראש ישיבת המקובלים בית אל, לפני חתנו הרש”ש), ומוהר”ר חיים אבולעפייא זלה”ה (השני, בעל מקראי קודש), והמקובל מוהר”ר שלמה הכהן (בעל “יפה שעה”), והראש”ל המקובל רבי רפאל חיים אברהם ן’ אשר, ומוהר”ר חיים מרדכי סורנאגה (מח”ס פי שנים), והראש”ל מוהר”ר יעקב משה (בן זכא”י דמוהר”ר יהודה) עייאש, ומוהר”ר שמואל אבן סיד (סירילייו) השני, ומוהר”ר בנימין מעלי הכהן (ראש רבני ירושלים), והראש”ל הרב ח”ד בדרא (בעל שו”ת נדיב לב), ושר בית הזוה”ר מוהר”ר ששון פרסייאדו (בעל שמן ששון), ומוהר”ר שמואל סלאנט (רבה של ירושלים), ומוהר”ר יצחק פרחי (המגיד הירושלמי[3]), ומוהר”ר אהרן בן חיים (בעל קרבן אהרן על ספרא), ומוהר”ר עמרם בן דיוואן, ומוהר”ר חיים רחמים יוסף פראנקו (בעל שו”ת שערי רחמים), ומוהר”ר אליהו סלימאן מני, והראש”ל מוהר”ר רפאל מאיר פאנז’יל זלה”ה, ומוהר”ר חיים אלחדיף, ומוהר”ר אברהם חי בן אמוזג (מח”ס “אברהם בכל”), מוהר”ר משה תג’יר (אב”ד ירושלים), ומוהר”ר משה מלכא (ראב”ד הקהילה המערבית בירושלים), ומהר”ר אליהו ילוז זצוק”ל (רבה של טבריה), והגאון דוד זקני הרב הראשי ללבנון מוהר”ר שבתי בחבוט, ועוד שרים רבים ונכבדים עד מאד זלה”ה זיע”א, וכנודע כל זה מפי כתבם וממכתבי השליחויות ומספרי קוראי הדורות. הרי שכל אשלי רברבי אלו העליונים למעלה זלה”ה מסרו נפשם (בסכנת הדרכים דאז) ותורתם (דעבידא דבטלא אגב טלטולי דגברא) למען מטרה זו להרים תרומת כסף מכיסם של בני חו”ל לטובת הקופות דארעא קדישתא, והיינו למרות שמוכרח המציאות הוא שבאותם המקומות בחו”ל גם כן ימצא תמצא עניים ודלים אשר גם הם היו נזקקים מאוד לנדבות בני עירם.

ובכן בדוכתי טובא מצינו בספרן של צדיקים ז”ל הדנים בפרטים מפרטים שונים בענין הקדשות או נדרים וצדקות וכיו”ב שהקדישו בני חו”ל עבור עניי ועמלי תורה דארעא קדישתא (כלומר שצדקות אלו היו מציאות פשוטה בימיהם, אע”פ שבודאי היו עניים בעירם ושער מקומם אשר צרכיהם מרובים, ולא שמענו ולא ראינו קול מלחשים קוראים ערער על הנהגה זו), ואפס קצהו תראה בשו”ת אבקת רוכל סי’ פ”ג, ובשו”ת הרמ”א סי’ מ”ז, ובשו”ת המבי”ט ח”ג סי’ ע”ט, ובשו”ת הרמ”ע מפאנו סי’ ע”ב וסי’ ק”ג, ובשו”ת אהלי יעקב קאשטרו סי’ א’, ובשו”ת מהרימ”ט ח”ב חו”מ סי’ מ”ח, ובשו”ת מהרש”ך ח”ב סי’ ל”ח, ובשו”ת מהר”א ששון (תורת אמת) סי’ ק”ס וקס”א, ובשו”ת הלק”ט ח”ב סי’ צ”ב, ובשו”ת מהרי”ט צהלון סי’ קפ”ו וסי’ רמ”ח, ובתשובותיו החדשות סי’ ב’ ושם סי’ ס”ב וסי’ ק”ם, ובשו”ת מהרשד”ם חיו”ד סי’ קס”ח, ובשו”ת תורת חיים למהרח”ש ח”ג סי’ ק”ג, ובשו”ת מהרלב”ח סי’ ק”ה (הנכפל) ד”ה עוד ראיתי להביא, ובשו”ת לחם רב למהר”א די בוטון זלה”ה סי’ ט”ז ד”ה גם מה ששאלו, ובספרו מחזה אברהם סי’ ב’ אות ג’, ובשו”ת עבודת הגרשוני סי’ י’, ובשו”ת חת”ס חחו”מ סי’ י”ב, ובשו”ת אמונת שמואל סי’ נ”ט, ובשו”ת שדה הארץ חיו”ד סי’ י”ד, ובשו”ת דין אמת נבון סי’ ב’, ובשו”ת בית דינו של שלמה חיו”ד סי’ א’ שאלה י”א, ובמאמר מרדכי כרמי או”ח סי’ קי”ט סק”א, וכהנה וכהנה עשרו”ת ספרים הרבה אין קץ, ואין להרחיב עוד בכל זה כי הם מים שאין להם סוף. [ומרוב שהמשולחים היו שכיחים, מצינו אפי’ דין ודברים בין המשולחים עצמם בהיותם חונים באותו עיר בחו”ל, וכגון בספר נחלת שבעה בחלק התשובות סי’ פ”א שדן אודות נדיב שניחם על הסכום שהתחייב לתת למשולח מירושלים, מפני בואו של המשולח מצפת שהוא נאמן טפי, עיי”ש].

ובחלק מן התשובות הנזכרות, ניכר החוש”ה אל העי”ן דמה שהיו נוהגים המתנדבים בעם לצו”ר על פי שלוחית”ו לארץ ישראל, אינו מנהג העם מעצמם אלא מפי החכמים היתה זאת, ורוח חכמים נוחה בזה מאוד. וראה בשו”ת מהרי”ט צהלון החדשות סי’ קע”ו שכתב הגאון המחבר זלה”ה מדנפשיה לקנוס אדם מסוריה, שיתן צדקה “מנה יפה” (כלשונו) לעניי עירו ועוד “מנה יפה” לעניי ארץ ישראל. עיי”ש. ומרן החבי”ב זלה”ה בכנה”ג או”ח סי’ ק”ן הגה”ט אות ב’ כתב בשם תשובת כת”י של מוהר”א ן’ ג’אמיל זצ”ל, שבעירו (בחו”ל) עשו הסכמה שאסור להתפלל שחרית בעשרה מחוץ לבית הכנסת, וכתב שם הכנה”ג בנימוק השני להסכמה זו, כיון שבכל יום ויום עושים מגביות לטובת בני ארץ ישראל ולטובת ת”ת, ואם תהיה אפשרות להתפלל במנין מחוץ לביהכנ”ס יהיו מיחידי הקהל שימנעו מלבוא כדי להשתמט מן המגביות הנ”ל, וקרינן ביה ווי לה חיסרון כיס של הקופה. עיי”ש. ובספר מאמץ כח למהר”ם אלמושינינו זלה”ה, בדרוש השני, השב”ח השבי”ח בארוכה את התקנה שהתקינו בקהילתו בעוב”י שאלוניקי, שכל אחד מהציבור יתן את הקצבה המוטלת עליו בכל שבוע ושבוע למשך ששה חדשים, לטובת עוסקי התורה אשר בעיה”ק צפת”ו, עיי”ש בדף כ’ ע”ב. וצא ולמד מלשון הרב השואל (מארץ ישראל) בשו”ת רב פעלים ח”ד חיו”ד סי’ כ”ו, וז”ל: “הכוללות אשר זה מכמה שנים נתייסדו ע”י גאוני עולם ארזי הלבנון אדירי התורה זיע”א, ומאז ועתה מתנהגים כך, כי בחו”ל יש גבאי והוא מנצח על כל המצאות אשר נצרך לקבוץ הכספים, ואח”כ שולח כל הכספים ליד הגבאי אשר בארץ הקדושה, והגבאי אשר בפה מחלקם לעניי ארץ ישראל כפי הרשימה.” עכ”ל.

ובשנת תרצ”ג, ביוזמת הראש”ל מוהר”ר יעקב מאיר זצ”ל באמצעות הגאון מוהר”ר ר’ יצחק נסים (לימים ג”כ ראש”ל) זצ”ל, יצאו לאור ב’ קונטרסין תחת השם “כנגה צדקה” עם קיבוץ תשובות של כל גדולי רבני ירושלים זיע”א בענין התרומות שהיו שולחים גבירי בבל לעניי ירושלים, שחייבים עפ”י דין להמשיך לתרום לקופה הכללית של עדת הספרדים ולא להקים קופה נפרדת לבבליים שמתגוררים בירושלים (נ”מ לדידן מיהא דחזינן דפשיטא להו דצריכים להמשיך לתרום לעניי ירושלים אע”פ שבוודאי היו גם היו עניים ודלים רבים בתוככי ארץ בבל), ובין הרבנים הכותבים, בחלק א’: הגאב”ד מוהר”ר בן ציון קואינקה זצ”ל ובית דינו, הגאב”ד מוהר”ר יוסף מ. הלוי זלה”ה ובית דינו, ועוד, ובחלק ב’: מוהר”ר בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ”ל (לימים הראש”ל), ומוהר”ר סלימון אליהו ברזאני זצ”ל ובית דינו, ודוד זקני הרב הראשי לסוריה ולבנון מוהר”ר שבתי בחבוט זלה”ה, ורבה הראשי של נא אמון מוהר”ר דוד פראטו זצ”ל, וראב”ד צפת”ו מוהר”ר ישועה פאלג’י זצ”ל ובתי דינו, וראב”ד טבריה מוהר”ר יעקב חי זריהן זלה”ה ובית דינו, ומוהר”ר רפאל מנשה ענתיבי זלה”ה, והראב”ד (לימים הרב הראשי לירושלים) מוהר”ר חזקיה שבתי זלה”ה ועמו מוהר”ר שלום הדאיה זלה”ה ובית דינם, ושם בסוף הקו’ חתומים ג”כ הרבנים מוהר”ר בן ציון מרדכי חזן זלה”ה ומוהר”ר סלמאן אליהו זצ”ל ועוד.

ושם בח”א עמ’ מ”ב הובאו ג”כ תקנות קודמות כיוצא באלו, בענין התרומות מנדיבי חו”ל לעניי ירושלים, והצד השווה שבהם דמילתא דפשיטא היא אצל כולהו אשלי רברבי זלה”ה דמצוה רבה לבני חו”ל לשלוח נדבות לבם לעניי ארץ ישראל, ומהם תקנה משנת ה’שפ”ג שחתומים בה כל חכמי ירושלים דאז זיע”א, והסכמה נוספת שחתומים בה  הראש”ל ר’ יעקב שאול אלישר זצ”ל ומוהר”ר יוסף נסים בורלא זלה”ה ושאר חברי בית דינם זיע”א, וכמה הסכמות כיו”ב משנת תרס”ח ועוד ממרנא מוהרי”ח בעל הבן איש חי זלה”ה, ודייני בגדאד מוהר”ר יחזקאל משה הלוי זצ”ל ובית דינו, ומהחכם באשי של בגדאד מוהר”ר יצחק אברהם שלמה זצ”ל, ועוד רבים.

עד כה כתבנו בעניינו, כיהודה ועוד לקרא, להביא סמוכין לעד לדברי מרן החיד”א בשו”ת יוסף אומץ הנ”ל במה שכתב שמנהג ותיקין הוא זה ששליח ירושלים עלה בקב”ץ בארצות הגולה (ולא שמענו שיטענו נגד השליח דעניי עירך קודמין), ועתה שוב אשוב לתשובתו הרמת”ה של הגחיד”א, דהנה שם מוסיף והולך בקצ”ר אמיץ בסוף התשובה נימוק חשוב בסוגיא זו, וז”ל: “דע שכתבו המקובלים דיושבי א”י נאנחים ונאנקים ביסורין ורעב ורשעת הגוים מיני עצבי בשמים רוש ולענה מנת כוסם משיעלה תמרתו, לכפר על כל ישראל על כל חטאות הצבור והיחיד חדשים גם ישנים” עכ”ל – וביתר הרחבה כתב הגאון מוהר”ח פלאג’י זלה”ה בספר צדקה לחיים מע’ א’ אות כ”ב וז”ל: “הנה לפי עניות דעתי טועמי”ה חיים להכריע כמאן דסבר דעניי ארץ ישראל קודמין אפילו לעניי עירו, על פי מה שכתב הרב משנת חכמים (מעלה כ”ד סי’ תרס”ט) בשם ספרו שפת אמת דף י’ דבני ארץ ישראל סובלים רוב הצרות שהיה להם לסבול שאר בני הגולה, יעוין שם, ואם כן בדין הוא דכל עיר ומדינה וכפר שבחוץ לארץ חיובא רמייא עלייהו לרחם על בני ארץ ישראל, כי אלופינו מסובלים ומחוללים מפשעינו ומדוכאים מעוונותינו.” עכ”ל. והדברים נוקבים עד למאוד, כי יסורי ארעא דישראל אינם רק צרת בני ישמעאל אשר כלי חמ”ס מכרותיהם, אלא גם דוחק הפרנסה הנורא המכה בשבט עברתו בעיקר על קודקודם של אברכי ארץ ישראל כידוע, ולפי דברי המקובלים הנזכרים מתברר שעוני זה גופא לא בא אלא לכפר על עוונות בני חו”ל, כי על כן בודאי חובה מוסרית גמורה היא שבני חו”ל יעשו ככל אשר תשיג ידם להקל מעל דחקם של אברכי ארץ הקודש.

וע”ע בדברי החבי”ף בספר תוכחת חיים פרשת חיי שרה, אשר האריך הרחיב טובא בענין זה שעניי א”י עדיפי מעניי עירו מכמה וכמה טעמי תריצי [והוסיף שם בד”ה וגם לרבות, שגם רבני אלפי ראשי הקהילות די בכל אתר ואתר בחו”ל, מחוייבים לסייע לשליחי ארץ ישראל הבאים בצל קהילתם, וכל שכן שלא ימנעו בידם], עיי”ש אר”ש טובה ורחבה [ודברי החבי”ף בכל הני דוכתי לכאו’ נשכחו מל”ב טהור של הגאון מר בריה דרבינ”א הרב יפה ללב ח”ג יו”ד סי’ רנ”א אות ט’ אשר מאריך למעניתו בסוגיין בדברי הרב אדמת קודש ואהלי יהודה נאג’ר ומהרלב”ג ועוד, ונוטה לדברי הב”ח ודעימיה, ואין זכר למו למילי דאבות, עיי”ש. ועכ”פ מסתברא דאילו הוה שמיע ליה קו”ל החיי”ם – יודו”ך סלה]. וכן הגאון הראש”ל מוהר”ר יעקב שאול אלישר זלה”ה בתשובה שהיא ל”ו נדפס”ה בקובץ תורה מציון שנת ה’תרמ”ז חוברת ב’ סי’ כ”ו, בהסכמ”ה עלה לכל הנאמר בשו”ת יוסף אומץ הנ”ל, ומייתי ליה סמוכין לעד מן המקראות, עיי”ש. וכ”כ בספר פאת השלחן סי’ ב’ בבית ישראל סקכ”ט, דעניי ארץ ישראל קודמין לעניי עירך שבחו”ל, ראה שם נפלאות מתורתו באורך. וכן העלה הגאון מוהר”ר אהרן עזריאל (בעל שו”ת כפי אהרן) זלה”ה בספרו מקוה מים ח”ב בדרוש ג’ למעלת א”י דף כ”א ע”א (ואילך), ושם כתב לדייק מדברי הלבוש ביו”ד סי’ רנ”א סע’ ג’ דג”כ שמיע ליה כלומר סבירא ליה דעניי ארץ ישראל עדיפי על עניי עירך שבחו”ל ודלא כהב”ח והש”ך [ובהמשך כתב שם דאפי’ אילו היתה ההלכה כדעת הב”ח, מ”מ קיי”ל “מנהג מבטל הלכה” כדאיתא בירושלמי וכו’, ובפרט בכגון דא דאין כאן איסור ממש אלא כללי קדימה, ולפיכך הואיל ונהגו זה כמה מאות שנים לתת איש את כל הון ביתו באהבה לשלוחי ארץ ישראל, הכי נקטינן, עיי”ש באורך]. וכן דעת מהריי”ץ הלוי זלה”ה רבה הראשי של תימן בתשובתו אשר היא ל”ו נדפס”ה בספר איש ימינ”י ח”ב עמ’ של”ט, דעניי א”י עדיפי על עניי עירך. וכ”כ מהר”י משה זצ”ל אב”ד בגדאד בספרו אזני יהושע בהל’ צדקה אות ב’. וכן נראה דבהסכמ”ה עלה בשו”ת יש מאין ילוז ח”א יו”ד סי’ ט”ו ד”ה ועתה בא. ובארץ חיים סתהון יו”ד סי’ רנ”א דייק דכן דעת שו”ת מהר”מ גלאנטי בתשובה סוף סי’ ע”ו, ובשו”ת משפט צדק ח”ב סי’ ס”א. וכ”כ בשד”ח אסיפת דינים מע’ ארץ ישראל סי’ ד’ ובספרו קו’ פקועות השדה סי’ א’ ד”ה אמנם כן. וראה ג”כ מש”כ בזה בעיקרי הד”ט יו”ד סי’ רנ”א סק”ז, ובשו”ת שמע אברהם פלאג’י ח”א סי’ ב’ ד”ה נפשי, עיי”ש.

ויתירה מזו כתב מהר”ם חאגיז זלה”ה בספרו שפת אמת מצות ישיבת ארץ ישראל דף ל”ה, וז”ל: “השלוחים יוצאין כדי שישתתפו שאר ישראל בצערן של בני א”י ויתנו להם פרי צדקתם כאשר מוטלת עליהם לחובה כי אותם בני א”י נקראו עניי עירך ולא עניי עיר אחרת כמו שמושגר בפי הלועזים מפרנסי הקהלות וחכמיהם. ובפרט כי בני א”י הם שומרי משמרת משכן ה’ וכו’” עכ”ל, ושם דף ל”ט: “ודאי שכן היה צריך להיות להספיק מים ומזון הנצרך לעניי א”י וכמעט אמינא ולא מסתפינא דבתורת חיוב הוא זה ולא בתורת חסד אחרי היות עניי א”י נקראים במאמרינו זה בלשון מושאל עניי עירך שקודמין לעניי עיר אחרת.” עכ”ל. והיינו דמעיקרא אין נידון האם עניי עירך קודמין לעניי ארץ ישראל אי לאו, כי עניי ארץ ישראל גופא נחשבים עניי עירך, דארץ ישראל היא “עירך” של כל קהל עדת ישראל בכל ארצות פזורם. וכן נקט בפלא יועץ ערך “ארץ ישראל” וז”ל: “וכבר כתבו הפוסקים כי מה שאמרו בעצם עניי עירך קודמין הוא עניי ארץ ישראל כי הם הנקראים עניי עירך באמת” עכ”ל. והביאו בשתיקה יפה הרב צוף דב”ש זלה”ה בשער החצר סי’ תקל”ג. וכעי”ז כתב הגאון מוהר”ח מוואלז’ין זלה”ה בעל נפש החיים בתשובה כי באה בקובץ כתבי ידו “כל הכתוב לחיים” (ירושלים תשס”ט) בחלק התשובות סי’ א’ (עמ’ רצ”ה), דכל היכא דעניי ארץ ישראל תלויים בבני עדתם שבחו”ל, “נקראים עניי ארץ הקודש ועניי עירנו” עכ”ל. וכ”כ רבה של ירושלים מוהר”ר שמואל סלאנט זלה”ה “והם קרויים עניי עירנו ועניי אה”ק, כמו שבא במכתב קודש של הגאון החסיד המנוח מוהר”ר חיים [מוואלז’ין] זצללה”ה באר היטב אשר דבר בכל זאת” עכ”ל. וכן העלה בשו”ת אחיעזר חיו”ד סי’ כ”ג אות ב’, דעניי ארץ ישראל נחשבים כולם כעניי עירך, דהרי מה שגרים בארץ ישראל הוא למעליותא ולא לגריעותא, עיי”ש. ובספר שערי שלום שניטצלר סי’ ל”ד סקכ”ח דייק כן מהירושלמי, דעניי ארץ ישראל חשיבי עניי עירו. וכ”כ הראש”ל הגר”א בקשי דורון שליט”א בשו”ת בנין אב ח”ג סי’ ע”ב סוף ענף ד’, דכל עם ישראל ארצם האמיתית היא ארץ ישראל, כך שעניי ארץ ישראל דינם תמיד כעניי “עירך”, כשם שלענין דיני כתובה יכול הבעל לעלות לארץ ישראל בעל כרחה של אשתו, כי גם בן ברית הדר בחו”ל נחשב מעיקרא כתושב ארץ ישראל כי שם ביתו האמיתי, עיי”ש.

ועל זה הדרך חידש ה”אמרי אמת” מגור (הובאו דבריו בספר אוצר המכתבים גור הנדמ”ח ח”ב עמ’ רל”ד) שעניי עיה”ק ירושלים תובב”א דינם כ”עניי עירך”, כי ירושלים נקראת “עירך” דקב”ה [ובקושטא נראה דגם החיד”א בשו”ת יוסף אומץ הנ”ל הבליע בנעימה סברא זו, שבין יתר דבריו כתב בזה”ל: “כי זה למעלה משלש מאות שנה וכו’ דהמתנדבים בעם היו מניחים ענייהם ועניי עירם משום עניי ירושלם אתרא דמאריה ביתא תלי זייניה, כי שם ביתו” עכ”ל].

ובשו”ת תשובות והנהגות ח”ב סי’ ת”ע הוסיף נופך מדיליה, לחדד באורחא אחרינא את הסברות הנ”ל, והוא, כי המציאות היא שהמצב של מוסדות התורה בארץ ישראל משפיע (במישרים או בעקיפין) על מצב היהדות בכל המקומות בעולם, וז”ל: “עתידו של יהדות חוץ לארץ, תלוי בכך שיהדות החרדית בארץ ישראל תחזיק מעמד, לכן אין חיוב להעדיף תורה בעירו דוקא, כי באמת בארץ ישראל הוי כעירו. [וכו’]. סוף דבר וכו’, ועוד, שמחוייבין אנחנו לבצר בארץ ישראל את כח הישיבות והכוללים, ועתיד ארץ ישראל נוגע לכל אחד בעולם, גם לעתיד היהדות במקומו, עד שדינם קרוב לאנשי עירו, ואינו יכול להסתלק מלתת לאנשי א”י בטענה שאנשי עירו קודם, שהמצב שמה נוגע לו, וכאנשי עירו דמיא, אף שלא יפטור עצמו בזה לגמרי מלתת גם לאנשי עירו.” עכ”ל[4]. ושם בח”ג סי’ פר”ח כתב כל זה ועוד בתורת ביאור לדברי הגר”ח מוואלוז’ין זלה”ה שהזכרנו לעיל, וז”ל: “וכדברי הגר”ח מוולז’ין זצ”ל בזמנו, שהתמיכה במוסדות ארץ ישראל הם בכלל עניי עירך, שעי”כ מאפשרים לבני העיר אם ירצו לבוא שמה וללמוד בארץ הקודש, ומשם יוצאת תורה והוראה לכל העולם, ונמצא דאף בני העיר נהנין מכך, וכ”ש היום שמוסדות התורה בארץ ישראל משמשים מגדל אור של יהדות לכל העולם כולו, ובישיבות וכוללים לומדים הרבה תלמידים מכל פינות העולם, נראה פשוט שחייבין לתמוך בהם כעניי עירו ממש, שנהנין היום ממוסדות דארץ ישראל וכמ”ש.” עכ”ל.

וראה עוד שם (בתשובות והנהגות ח”ג הנ”ל) בהמשך דברותיו, דמייתי טעמא אחרינא (בדומה קצת לנימוקים שהוזכרו ביוסף אומץ, אך בציצים ופרחים מדנפשיה) דליתא לטענת עניי עירך נגד עניי ארץ ישראל, והוא מפני שע”י הצדקה למוסדות תורה בא”י מקיימים מצוות נוספות ולא רק מצות צדקה (וממילא מצד המצוות הנוספות, אזדא לה עדיפותא דבני עירו), ואלה המצוות אשר מנה שם: א. מצות מחיית זכר עמלק, שבכלל מצוה זו הוא להלחם נגד הכופרים שונאי הדת בארץ ישראל (עיין שם שכתב לבסס הנחה זו), וע”י החזקת מוסדות בארץ הקודש מחלישים את הכח של אותם פורקי עול. ב. מצות ישוב ארץ ישראל, דעיקר הישוב הם הם מוסדות התורה, וע”י החזקת המוסדות בארץ נעשה שותף במצות ישוב ארץ ישראל, דאם אינו מקיים בגופו עכ”פ יקיים בממונו. ג. על ידי שמחזיק לומדי תורה, נעשה שותף בלימודם ומקיים בעצמו מצות ת”ת, ולדעת הרב בני יששכר בקו’ תמכין דאורייתא יש חיוב גמור (מתקנת חכמים) להחזיק לומדי תורה בממונו, ואע”ג שמצוה זו יכול לקיים גם עם לומדי תורה שבעירו, מ”מ לענין מצות תלמוד תורה לא נאמר דין קדימה לבני עירו, וע”י שמחזיק תורה בארץ ישראל נחשב לו כלומד תורה בארץ הקודש שהיא מעלה יתירה. עכת”ד הגר”מ שטרנבוך שליט”א, עיי”ש (וכתב דמ”מ אין להזניח את המוסדות שבעירו ג”כ, אלא אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך).

וזאת ועוד אחרת, דכיום אברכי ארץ ישראל מסתפקים במועט ממש וצריכים את התרומות עבור לחם צר ומים לחץ להם ולבני ביתם, משא”כ בחו”ל אין המצב כן, שהמציאות היא שהחזקת אברכי חו”ל כוללת גם “צרכי עמך מרובים” לפי רמת חייהם ולפי הרגלי בני חו”ל ולאו דוקא פת במלח, וכבר כתב בשו”ת חת”ס חיו”ד סי’ רל”א לדייק מלשון הספרי דדין “התאב תאב קודם” עדיף על דין “עניי עירך”, ואכמ”ל[5].

ואם בא להוסיף מוסיף, דהנה כתב הגאון מוהר”ר יעקב שאלתיאל ניניו זלה”ה בספרו זרע יעקב בדרוש למעלת הצדקה דף ה’ ע”א (ובנדמ”ח באות כ’), דעד כאן לא כתב הב”ח דעניי עירך קודמין לעניי א”י, אלא היכא דהנדיב מדנפשיה מתעורר לשלוח ממונו ארצה, משא”כ אם מגיע שד”ר לאתריה לבקש עבור עניי ארץ הקודש, אזי בודאי יוד”ה יוד”ה הב”ח דאזלא מעליותא דבני עירו, דהרי גם עניי ארץ ישראל מונחים לפניו כי שלוחו של אדם כמותו, וכהחילוק שמצינו בטור יו”ד סי’ רנ”א בשם רבינו יצחק בן ברוך ז”ל, והדר דינא דעניי א”י קודמין, עיי”ש [וכתב שם (לפני כן) דבלא”ה לא קיי”ל כהב”ח אלא כדעת מרן החיד”א הנ”ל]. ומיהו עיין שו”ת אמרי א”ש אייזנשטטר חיו”ד סי’ ק”א, עיי”ש.

ועוד סברא הוציאוה ותצר”ף לסברות הנ”ל, והוא מה שכתב בשו”ת גינת ורדים חיו”ד כלל ג’ סי’ ט’ ד”ה ואע”ג דהשתא, שכתב דאפי’ לסברת הב”ח והש”ך הסוברים דיש דין קדימה לבני עירו על פני עניי א”י, אם תורם לבני עדתו שבארץ ישראל (ספרדים לספרדים ואשכנזים לאשכנזים), חשיבי עניי עירו, וכי יש בהם תרתי לטיבותא, דהם גם בני עירו וגם בני ארץ ישראל [דס”ל להרב גינת ורדים, דדין “בני עירו” אינו דין גאוגרפי, אלא הוא דין ב”תלות”, שעפ”י רוב עניי העיר עיניהם נשואות לנדיבי עיר מגורם, ועל זה הדרך לגבי עדות, ולכן כתב שם, דכל זה בתנאי כפול שעניי עדתו שבא”י עיניהם נשואות לבני עדתם אשר בחו”ל (יען כי בני עדות אחרות לא מחזיקים בידם), דמטעם זה הוא דדינם כבני עירם, עיי”ש, וכמדומני שזו המציאות כיום אצל מוסדות תורה הספרדים בארץ, שתלויים ועומדים בעיקר בנדיבים הספרדים, אשר מהם הרוב המכריע של התרומות, ומבלעדיהם אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת].

ועוד בה, דכתב הגאון מוהר”ד פארדו זלה”ה בפירושו על הספרי פיסקא קט”ז (ד”ה ומ”ש באחד שעריך יושבי), דמה שכתבו הב”ח והש”ך דעניי עירך קודמין לעניי ארץ ישראל, היינו דוקא בזמן שנמצאים בחו”ל בעל כרחם, אך אם יש אפשרות לגור בארץ ישראל, ובכל זאת גרים בחו”ל, אין לאותם עניים דיני קדימה לכו”ע, עיי”ש.

ובר מן דין, כל הנידון הנ”ל הוא להקדים “עניים” דעירו מול “עניים” דארץ ישראל, אך יש בכל זה נתון נוסף, דעפ”י רוב (רוב ולא כל) תלמידי חכמים (אברכים) שבארץ ישראל הנה הינם גדולים בחכמה טפי מת”ח (אברכים) אשר בחו”ל, ונאמר בשו”ע יו”ד סי’ רנ”א סע’ ט’ ש”כל הגדול בחכמתו קודם לחבירו” לענין צדקה[6]. איברא דמודעת זאת שכתב בשו”ת שמש צדקה חיו”ד סי’ י”ט דמעלת “עירך” עדיפא על רוב חכמה, ואולם לא כו”ע מודו ליה, ובשו”ת דברי חיים מצאנז ח”א חחו”מ סי’ ס”ח נקט דתלמידי חכמים שהם גדולים בחכמה מתלמידי חכמים בני עירו, קודמים (כתב זאת בקצ”ר אמיץ עיי”ש היטב), וגם בשו”ת מנחת אלעזר ממונקאטש ח”ג סי’ ח’ דף י”ג ע”ג בהסכמ”ה עלה לדברותיו של הרב דברי חיים. והבט וראה להגאון בעל המשנה ברורה זצ”ל בספרו אהבת חסד ח”א פ”ו בנתיב החסד סקי”ד שחולק על הרב שמש צדקה הנ”ל בעיקר מה שנקט ד”עניי עירך” עדיפי על ת”ח, וא”כ לפי דבריו לא נפלאת היא ולא רחוקה הסברא לומר דהדרן לדינא ד”כל הגדול בחכמתו קודם לחבירו” אפי’ שהחכם הפחות גדול הוא מבני עירו, כשיטת הרב דברי חיים הנז’. [וראה גם להנצי”ב בשו”ת משיב דבר ח”ב סי’ מ”ז, ובערך ש”י יו”ד סי’ רנ”א ט’, ובדרך אמונה פ”ז הי”ג סקצ”ט, דמסקי כולהו דת”ח קודם לעניי עירך, כדברי הרב אהבת חסד. ואולם במנחת פתים ביו”ד סי’ רנ”א דייק משו”ת מהר”י ברונא סי’ קצ”ה דמבואר כסברת הרב שמש צדקה. ואין עתה שעת הכושר להרחיב בכל זה].

ואף גם זאת הבט וראה להגאון מוהר”ר רפאל אנקאווא זלה”ה בשו”ת קרני רא”ם סי’ קס”ב דף קנ”ח ע”ג שכתב דכל הנידון בפוסקים אי עניי עירך קודמין לעניי ארץ ישראל אי לאו, הוא דוקא לענין מי שחפץ לתת לעניים, אך מי שחפץ להחזיק בידי ת”ח, בודאי דעדיף להחזיק חכמי ארץ ישראל ובפרט חכמי ירושלים, כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים, עיי”ש.

עד כאן עלה בקב”ץ כמה וכמה טעמי תריצי לומר דיש לאברכי א”י דין קדימה על פני אברכי חו”ל, או דעכ”פ אין להקדים בדוקא אברכי עירו. ומיהו אם שלוחא דרבנן מארץ ישראל מפרי”ש פרש”א לנפשיה חלף טירחתו לפי אחוזים, אזי פשיטא דלא שייך בהם כל מעליותא דקדימה, כי הרי נחסר מתרומתו לשליש ולרביע. וכמו כן, אם כאשר נותן למוסדות יש מקום לחוש לרמאות וכדומה (ולוּ רמאות “חלקית”), אזי בודאי שיש לתת עדיפות למקרים שמכיר באופן אישי, דאין ספק מוציא מידי ודאי. אבל בגוונא דאין חשש לרמאות ולא לחשש ללקיחת שכר טירחה, עדיף הנתינה למוסדות שהם יתנו לאברך, ולא נתינה לאברך עצמו באופן ישיר, חדא משום מעלה דאינו מבייש לנוטל וכפי שכתבנו לעיל בענין זה, ותו, משום דעי”ז האברכים מתחייבים למסגרת וממצים את עצמם יותר ואכמ”ל.

[1] ועל רבי חייא בר אבא נאמר ג”כ בירושלמי מגילה פ”ג ה”א: “ר’ חייה בר בא אזל ל’חמץ’ [פי’ שם מקום בסוריה] ויהבון ליה פריטין למפלגא ליתמייא ולארמלאתא. נפק ופלגון לרבנן.” ע”כ.

[2] ואע”פ שהנידון היה לענין מי שנידב לכבוד רבי מאיר בעל הנס (ולא בנדבה סתם), חזינן מיהא דאין דין קדימה לעניי עירך, דאילו היה דין כזה, לא היה להם לתקן תקנה כזו. דהנה בשלמא אילו הנידון היה על מי שמתנדב לכבוד “קופת” רבי מאיר בעל הנס, אזי היה ניתן לומר דאין ראיה לעלמא, כיון דסוף סוף ייחד לאותה קופה והיא בארץ הקודש ולכן הוא דלא מתחשבים בעניי עירם, אך תקנת הב”י ואלשיך זלה”ה היתה אפי’ על מי שנידב ממון לצדקה סתם “לכבוד” רבי מאיר (כלומר אפי’ שלא נידב ל”קופה” מסויימת, אלא רק “זכות” המצוה הקדיש לכבוד נשמת התנא הקדוש זיע”א), וא”כ היה להם לתת לעניי עירם “לכבוד” רבי מאיר (אילו אכן היה דין קדימה לעניי עירם על פני עניי ארץ הקודש), וכי מי שנמצא בארצות הברית ומפריש כסף לצדקה “לכבוד רש”י זיע”א” צריך לתת דוקא לישיבה בצרפת אתמהה.

[3] ואף הדפיס עבור בני חוץ לארץ, חיבו”ר לטהרה בענין מעלת הצדקה לת”ח שבא”י, אשר בשם “טוב ירושלים” יכונה. וראה שם בעמ’ ק”ח שכתב למסקנה ש”אפי’ מאה אריות שניתן לצדקה בארץ הקדושה, כעשרת אלפים דינרי זהב הנותנים בחו”ל” עכ”ל.

[4] ולאור דבריו הברורים של שו”ת תשובות והנהגות, נראה להצמיד לזה לשון הזהב שיצא מפי הגאון החת”ס בתשובותיו ח”א סי’ ר”ג, דאע”פ ששם התכווין מטעמא אחרינא (וטעמו לא שייך בזה”ז), הדברים אקטואליים גם כיום מצד סברת הגר”מ שטרנבוך שליט”א הנ”ל, וז”ל החת”ס: “המורם מהנ”ל, הלא ידוע כי התושבים ממדינות אחרות היושבים בארץ הקודש, יושבים במצור ומצוק וחיי צער הם ונשיהם ובניהם, וכולם אינם עוסקים אלא בתורת ה’ כל אחד כפי יכלתו, ועלינו מוטל להחזיק ישיבת ארץ ישראל, לא לסייעם למצות ישיבת ארץ ישראל אלא לעצמנו – לקיים את דברי התורה הזאת, כי לולא ישיבת ישראל שמה, תפוג תורה ח”ו.” עכ”ל. ואם כי כאמור החת”ס שם לא התכווין מצד מה שכתב הגר”מ שטרנבוך (כי בימי החת”ס באמת תורת א”י לא היתה משפיעה על חו”ל, עכ”פ לא בדרך הטבע כפי שהוא בימינו), אלא מצד שאם ח”ו יתבטל לגמרי הישוב בא”י ממילא יתבטל מה שקידשו את החודשים מראש (ראה שם מילתא בטעמא, וסברא זו כתב גם בשו”ת יוסף אומץ הנז’), מ”מ גם האידנא שייכת עצם הטענה שהתרומות לעמלי תורה שבא”י חשיבי כתרומות “לעצמנו, לקיים זאת התורה” – עפ”י סברתו של הרב תשובות והנהגות וכנ”ל, והרי זה כמבוא”ר.

[5] ולפני כחודש ימים, שח בפנינו אחד מרבני חו”ל החשובים שליט”א אודות ה”ניסיונות הקשים” שעוברים אברכי חו”ל, אשר עיניהם רואות וכלות כיצד המכוניות של הגבירים הינם יותר מפוארות מהמכוניות שלהם, וכן לגבי הדירות והשמחות וכו’ עכ”ד – ואם כי אין לזלזל חלילה בניסיונות אלו, ואשריהם ואשרי חלקם, אבל מה דמות יערוך למצב האברכים השתא הכא בארעא דישראל, אשר אין דאגת לבם כי אם על הלחם אשר הוא אוכל, ועסקין תדירא בשער הגלגולי”ם של ההלוואות ילכו מדחי אל דחי, ואין צריך לומר שרובם ככולם של אברכי ארץ הקודש לאו קא סלקא דעתייהו כלל להחזיק כלי רכב (ואצלנו היה אברך בעל משפחה שלמשך שנים רבות אפי’ “מקרר” לא היה לו עמו במחיצתו, וגם כאשר ערכו מגבית ורכשו עבורו מכשיר זה, לא זכה להשתמש בו מפני חמת המציק מחשבון החשמל), ואין להרחיב את היריעה בפתגמא כהדין. והאל הטוב ירחם על רבנן ועל תלמידיהון די באתרא הדין ודי בכל אתר ואתר, אכי”ר.

[6] וראה בשו”ת מהרשד”ם חיו”ד סי’ קס”ז שנקט דמעלה זו של איכות הלימוד, היא עדיפא (לענין צדקה) אפי’ על מעלת ארץ ישראל. ועוד כתב שם, דמוסד שיש בו לומדי תורה יותר, יש לה קדימה למוסד שיש בו פחות לומדים, משום דאינו דומה מועטים העושים המצוה למרובים העושים המצוה, עיי”ש [וכנודע שעפ”י רוב הכוללים בארץ ישראל מונים מספר אברכים גדול יותר מהכוללים אשר בחו”ל].