בס”ד
קידוש על יין לבן בקידוש ובחופות
מקורות ונימוקים:
א). בגמרא בבא בתרא (צז:): בעא מיניה רב כהנא חמוה דרב משרשיא מרבא, חמר חוורין מהו, אמר ליה, “אל תרא יין כי יתאדם”. ופרשב”ם: דלא שמיע ליה ברייתא דלעיל דיין בורק לא יביא ואם הביא כשר. והנה לגבי יין בורק פרשב”ם: בורק, לבן ורע הוא. הרי שהבין דיין לבן החסרון בו, משום שהשתנה מכמות שהיה ואינו משובח וגרוע הוא במהותו. ולפי”ד ביינות לבנים משובחים ויוקרתיים וכפי שרגילים האידנא לעשות ועולים על שולחן מלכים, וצבען לבן בדרך ברייתן ולא מחמת שינוי, אין בזה כל חסרון אפילו לכתחילה. ורק לגבי נסכים אמרה הגמ’ שלא יביאם לכתחילה, ולדעת רשב”ם הטעם הוא, לפי שנא’ אל תרא יין כי יתאדם, והאדום משכר יותר מדאי ובנסכים בעינן ‘שכר’. וגם בזה יש לדון האידנא בראי המציאות שיש יינות לבנים משכרים הרבה. עכ”פ מבואר ברשב”ם שאין עדיפות בקידוש בצבע יין האדום.
אלא שברמב”ן בב”ב (צז:) מבואר שלא כדבריו, אלא שספק הגמ’ חיוור מהו, היינו גם לגבי קידוש ואפילו עולה על גבי שולחן מלכים וטוב הוא, והיינו משום דבסוגיא בפסחים (קח:) מבואר בדעת ר’ יהודה דמלבד דבעינן טעם יין בעינן נמי מראה יין משום שנא’: אל תרא יין כי יתאדם. (ורבנן לא פלגי עליה דר”י). ושכן מצא בירושלמי, מצוה לצאת ביין אדום מאי טעמא, אל תרא יין כי יתאדם. אלא שחידש הרמב”ן, שאפילו בדיעבד לא יוצא ידי חובה, לפי שחזותא לעיכובא הוא, ואפילו ביין לבן ומשובח שעולה על גבי שולחן מלכים, ואע”ג דבלשון הירושלמי נראה שהוא מצווה בעלמא, מ”מ נדחק לפרשו דקאי אפילו אדיעבד, וז”ל: מצוה לצאת דיעבד נמי הוא, דגמ’ דילן לאו לכתחלה בלחוד היא דהא מנא תיתי, אי בעי קרא כעין דכתיב לענין קדוש אפילו דיעבד נמי, ואי לא, לכתחלה נמי כשר דהא “ראוי וחשוב הוא ועולה על שלחן מלכים”. עכ”ל. (ולא גורס לעיל מיניה גבי יין בורק, בכולן לא יביא ואם הביא כשר). וכדבריו העלה הר”ן בחידושיו.
אתה הראת לדעת, דלפי דבריו אפילו ביין שעולה על גבי שולחן מלכים, יש עכ”פ חסרון של חזותא. ונראה דהיינו טעמא, שחז”ל קבעו שחשיבות של יין נמדדת ונקבעת לפי צבעו האדום, וילפינן זאת מהפסוק אל תרא יין כי יתאדם. ולפי”ז אף שבימינו מצליחים ליצור יינות משובחים וטובים גם ביינות לבנים, מ”מ אין לנו אלא מה שקבעו חז”ל שצבע היין נמדד באדמימותו. ואפשר עוד, דמכיון שגם מבחינה מציאותיות היין האדום כבד יותר ויש בו כוהל יותר מטבעו, ונאכל עם בשרים כבדים, לפיכך יש לו חשיבות יותר מהיין הלבן הנאכל עם מאכלים קלים, כגון, עם גבינות ודגים. אולם לגבי מה שכתב הרמב”ן דאפילו בדיעבד מעכב, כבר כתב מרן הב”י (סימן רעב) שהריטב”א פליג בזה על הרמב”ן, שמלשון הירושלמי מצווה לצאת ביין אדום, מוכח שאינו לעיכובא אלא למצווה בעלמא. וכן העלה מרן בבית יוסף שמלשון הרי”ף והרמב”ם שהשמיטו דין זה דיין אדום גבי קידוש, נראה דלא ס”ל שהוא לעיכובא.
ב). והנה מלשון הטור (סי’ רעב) שכתב, ויין בורק פירוש, לבן ביותר שהוא לגריעותא, (ומ”ש לבן ביותר, היינו כסברת התוס’ בב”ב שם ד”ה חמר. אולם מרן השו”ע כתב לבן סתם וכשאר הראשונים). מקדשין עליו. נראה לדייק כדברי הרשב”ם דס”ל שיין לבן יש בו גריעותא בעצם, וזהו מה שסיים ומכל מקום מצווה מן המובחר לברור היין “הטוב” לקדש עליו. וכן דייק מדבריו הרשב”ץ ח”א (סי’ פה). וכן משמע מדברי הטור בהלכות פסח (סי’ תעב) שלאחר שהביא דברי הירושלמי כתב, ויראה שאם הלבן משובח מהאדום שהוא קודם. הרי שאין חסרון בחזותא של היין, דאל”ה מאי עדיפותייהו על גבי שיבוח היין, אלא שסתם יין אדום משובח הוא יותר מהלבן. וכדבריו כתב הרוקח (סי’ רפג) הב”ד הב”י (סי’ תעב). וכן מבואר להדיא בשו”ת תשב”ץ חלק א’ (סימן פה) דקרא דאל תרא יין כי יתאדם, לא אתא למעוטי אלא האדום שנתלבן מפני גריעות, אבל לענין שתייה לא מצינו בשום מקום שנזכר האדום לענין חשיבות. והביא סמך שהיין החשוב הלבן אפילו לכתחילה כשר לנסוך, מהתרגום ירושלמי של שיר השירים שהוא מתרגם: “שתיתי ייני עם חלבי”, קבילית חמר סומק וחיור דנסיכת קדמי. הרי שגם לפי”ד הירושלמי אין יתרון ביין אדום מיין לבן שנתלבן מתחילת בריאתו. וע”כ שדברי הירושלמי שהובאו ברמב”ן, בלבן שהשתנה מחמת גריעותו. ושוב הביא שכדבריו משמע ברשב”ם שפירש יין בורק, לבן ורע. עכ”ד. והוב”ד בב”י (סי’ רעב). ולפי דבריו אלו היה מקום להתיר ביינות שלנו שהם לבנים מעיקרם או מחמת סוג הענבים הלבן שלוקחים בתחילה, או מכיון שלא משהים את הקליפות בעת התסיסה, ומותר לקדש עליהן אפילו לכתחילה ואין מצווה מן המובחר יותר בלקיחת יין אדום. מיהו המעיין בתורף דברי הרשב”ץ יחזה שכתב, שלא אמר כן אלא להלכה אבל למעשה יש לחוש לדעת הרמב”ן, ואין לקדש על היין הלבן אפילו הוא עולה על שולחן מלכים לפי שלפי”ד הרמב”ן אין חילוק בין אם התלבן מחמת שהשתנה לבין אם התלבן מחמת טבעו, לפי שהחסרון באדום הוא מחמת חזותא. אלא שמבדילין עליו לפי שלא גרע מחמר מדינה לפי שעולה על שולחן מלכים. וכ”כ בשו”ת הרשב”ץ ח”ג (סימן רמו) שיש לחוש לדעת הרמב”ן לכתחילה.
ג). ומרן השו”ע (סי’ רעב סעיף ד’) פסק, מקדשין על יין לבן, והרמב”ן פוסלו לקידוש אפילו בדיעבד, אבל מבדילין עליו, ומנהג העולם כסברא ראשונה. עכ”ל. והמ”ב (ס”ק י’) כתב, דמ”מ מצווה מן המובחר לקדש על יין אדום, ובשעה”צ הביא לדברי הירושלמי, אלא שהוסיף, שאם הלבן משובח יותר, יש לקדש עליו וכמ”ש הטור. והיינו שהבין דאם שניהם שווין, יש עדיפות לקדש על האדום וכמסקנת הרשב”ץ דחש לכתחילה להבנת הרמב”ן, דיין אדום אין חסרון במהותו אלא בחזותא. וכן פסק בספר חזון עובדיה – פסח (קדש עמ’ יא) דמצוה לקדש על היין האדום, ומנהג בני ספרד לקדש עליו אפילו אם היין הלבן משובח ממנו, ושרק בשעת הדחק, יש לקדש על היין הלבן. (ועיי”ש שכתב, שנשתנה המנהג בני ספרד ממ”ש מרן בסי’ רעב). ומה שכתב בספר ציוני הלכה – נישואין (עמ’ כד) בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל שאין כל מעלה לאדום מחמת הצבע, אלא מחמת השיבוח, אבל כיום אין הבדל מלבד בליל פסח שיש מעליותא לאדום זכר לדם. הדבר צ”ע, שהרי זה אינו כדברי הרשב”ץ שחש במסקנתו לדעת הרמב”ן. וגם בטור ובראשונים מבואר, דאם יש לו יין לבן משובח מהאדום יקח את הלבן, משמע, דאם שניהם שווים יש מעליותא לאדום. וכן העיר שם הרב המו”ל (הע’ כד) בשם הגר”א וייס שליט”א. ומה שניסה המו”ל שם ליישב, שהטור לא כתב זאת אלא בהל’ פסח ולא בהל’ קידוש. לא”ה המ”ב וגדולי הפוסקים (סי’ רעב ס”ד) הביאו להאי דינא נמי גם קידוש וכפשנ”ת.
ד). והנה נראה לענ”ד פשוט מסברא דאפילו אם יקח מעט יין אדום וישפוך ע”ג יין לבן כדי להאדימו, (לדעת הפוסקים דאין צביעה במשקין ועי’ סי’ שכב מ”ב ס”ק נו, ובפמ”ג א”א ס”ק כה, שהתיר אפי’ במתכוין להאדימו. ועי’ בן איש ש”ש פר’ פקודי), דלא יתקן בזה מאומה, ואע”ג דעתה הוא אדום, מ”מ מאי דבעינן לקידוש חזותא יין, הוא חזותא הבא מחמת גופו של היין ולא צבע בעלמא הבא מחמת ד”א. לפי שבפסוק אל תרא יין כי יתאדם, מבואר שחשיבות היין מלבד טעמו הוא גם בצבעו האדום, וכל שחסר בצבעו לא יעזור מה שיצבענו חיצונית, ורק לגבי פסח דבעינן דומיא דדם וכפי שנתבאר שם בטור, מהני, דהוא לזכר בעלמא וכל שהוא אדום לא קפדינן ביה. ועי’ שו”ת שבה”ל ח”י (סי’ נו). ומ”ש בספר מנוחת אהבה ח”ג (עמ’ יז) שאם שופך יין אדום ע”ג יין לבן כדי לתקנו לקידוש, אסור ולהיפך מותר. ונימק שם (הערה 30) שגם למ”ד שאין איסור צביעה במשקין, מ”מ אסור משום מתקן וכמעשר פירות. ולא”ה לא הבינותי דבריו כלל, חדא, דהלא כבר כתב מרן (סי’ רעב ס”ד) דמנהג העולם לקדש על יין לבן, וא”כ הוא מתוקן ועומד בלא”ה ול”ד לתיקון פירות. ועוד, דלא חשיב תיקון לקידוש וכפשנ”ת, שהרי בעינן אדמימות מחמת עצמו ולא מחמת דבר אחר.
ה). אלא שנראה לענ”ד, דאם כבר יש רביעית יין אדום, רשאי להוסיף עליו יין לבן כדי להאדימו, דדל מהכא את היין הלבן, הלכך כשר לקידוש אפילו לכתחילה.
ו). ובקידושא רבה היינו קידוש היום, שרי אפילו לכתחילה לקדש על היין הלבן שבזמננו, לפי שלא גרע מחמר מדינה וכמ”ש הרשב”ץ לענין הבדלה, וה”ה דמהני לקדש על חמר מדינה בקידושא רבה, וכמ”ש השו”ע (סי’ רעב סעיף ט’, ובסי’ רפט ס”ב). וכן מבואר להדיא במ”ב (סי’ רעב ס”ק יא) דעל יין לבן טוב מותר לקדש עליו בשחרית לכולי עלמא גם לפי הרמב”ן.
ז). אלא דלענין חופה, ראיתי רבים ממסדרי הקידושין שמקדשים בחופה על יין לבן, שהרי לא גרע מהבדלה דכתב הרשב”ץ דשרי לעשותה על יין לבן גם לדעת הרמב”ן לפי שלא גרע מחמר מדינה. והרי גם בברכת האירוסין והנישואין מהני חמר מדינה וכמ”ש הטשו”ע (אהע”ז סי’ ס”א). ובפרט שמעיקר הדין השו”ע התיר לקדש על יין לבן, ואע”ג שמצווה לחזר אחר האדום, מ”מ שאני הכא דיש לחוש שמא יישפך על בגדיהן החדשים של החתן והכלה ועלול להיגרם להם עוגמת נפש יתירה. וכ”כ בס’ ציוני הלכה – נישואין (עמ’ כד) בשם מרן הגרי”ש אלישיב זצ”ל.
ח). ובמה שמצוי הרבה יינות לבנים מוגזים הנקראים “פנטזיה”, אף שמותר לקדש עליהם, וכמ”ש בשו”ת אור לציון ח”ב (פ”כ סעי’ יט), וכן פסק הגר”ע יוסף זצ”ל הובא בס’ קידוש כהלכתו (עמ’ ריז), ובס’ ברוך אומר ח”ב (סימן מא). מ”מ לכתחילה לא יקדש עליהם אלא בחופה או בהבדלה.
